שרשרת הטראומה

1.

הנה אדם שעבר אירוע קשה ומפתח סוג של תגובת טראומה. הוא קצת מאבד קשר עם המציאות, אובד בנבכי חרדתו, מפתח כל מיני תסמינים פיסיים. אדם אחר, שהיה באותו אירוע ופחד גם הוא, נותר משוחרר מכל זה. מה עשה את ההבדל?

אחד הדברים (ולא היחיד) קשור לעברו של האדם הראשון.

נראה שהאירוע הנוכחי הצית בו זיכרון קדום של כאב, למעשה שרשרת של זיכרונות טראומטיים, והם אלה שנתנו את הפרשנות שגררה אותו לחדר הדרמה הנוכחי. הוא היה פגיע יותר לאירוע כי הוא הזכיר לו אירוע דומה בעבר, שהיה דומה לאירוע שקדם לו, שבעצמו היה דומה לאירוע דומה לפניו וכך הלאה עד לאירוע יסודי שקרוב לוודאי קרה בילדות המוקדמת.

מדוע דווקא בילדות המוקדמת?

האם אי־אפשר לרכוש טראומה חדשה המעוגנת בפגיעה הנוכחית, או אפילו בשכבות גיל בוגרות יותר?

בהנחה שיש אמת ב"שרשרת הטראומה" האם אי אפשר שאירוע בגיל מבוגר יתחיל שרשרת משל עצמו, בלי צורך להיסמך על הילדות המוקדמת?

2.

אז קודם כל חשוב להגיד שכן: ייתכן שתיווצר טראומה חדשה גם בגיל מבוגר – טראומה שמתחילה שרשרת משל עצמה. ייתכן, אבל זה נדיר מאוד. רוב הטראומות שלנו, מעוגנות בשרשרת שמתחילה בילדות המוקדמת.

אבל מה יש שם בילדות המוקדמת שהוא קרקע כל כך פורייה לטראומות? הרי לבטח מבוגרים חווים בחייהם אירועים משבריים לא פחות מילדים. אז מה מיוחד בילדות?

האם זה קשור לכך שאנחנו יותר פגיעים בתור ילדים? פחות יודיעם להתגונן? שעצם הקיום שלנו בגיל צעיר אינו בטוח (ובעבר אחד מכל ארבעה ילדים היה מת עד גיל חמש)? או אולי זה קשור לתחושת חוסר האונים והתלות? לכך שבתור ילדים אנו חייבים להיסמך על אחרים שידאגו לנו, וזה עצמו הוא מצע פורה לכל מיני פגיעות?

מן הסתם יש אמת בכל הדברים הללו, והם עושים את הילדות המוקדמת לתקופה מיוחדת מבחינת הרגישות להתפתחות של טראומות,

אבל אני חושב שזה לא רק זה.

3.

ורגע לפני שאני מנסה להאיר שני גורמים נוספים שאחראים להיווצרות של טראומות יסוד דווקא בגיל הילדות והרבה פחות בגילאים מאוחרים יותר, אני רוצה להתעכב על עצם המושג של שרשרת הטראומה.

נתתי דוגמא לשני אנשים שחוו אירוע משברי, אחד פיתח תגובת טראומה, השני לא. אמרתי שקרוב לוודאי שאצל הראשון ישנה רגישות שלא נולדה היום, ובמובן זה לטראומה יש היבט של הזכרה של דבר מה שהאדם היה מעדיף לשכוח – כאב שהוא סרב לכאוב בשעתו, ועתה עולה ומטלטול את עולמו.

אגב, זה יכול לקרות גם מתוך אירוע שהמשבריות שלו היא קטנה מאוד, וזה עוד יותר מדגיש שהעיקר כאן הוא לא במתרחש עכשיו, אלא ברובד הזיכרון הטמון במה שמתרחש עכשיו.

ומה שאני רוצה להדגיש כאן הוא שבאותו רגע, לא בהכרח מתעורר זיכרון ספציפי, אלא יש תחושה עמומה של סכנה שנדמה שמגובה על ידי יותר מזיכרון אחד.

כמו ציורים שכאשר מתבוננים בהם מזווית אחת רואים דבר אחד ומזווית שנייה דבר אחר, גם כאן האירוע המשברי הציב את האדם בצמות האירועים באופן כזה שהאירוע הנוכחי מתקשר אל שרשרת של אירועים דומים בעבר שכמו שומרים על רציפות ביניהם. חוט מקשר השוזר אותם ביחד ועושה אותם מופעים שונים של אותו עניין.

תופעת השרשרת מוכרת גם בהקשרים אחרים, לא דווקא טראומטיים. כשאדם נכנס להלך רוח מסוים, באותו רגע הוא יכול להתחבר למצבים שונים שבהם הוא היה באותו הלך רוח, כאילו שהם מרכיבים יחדיו תת־אישיות אחת, שמתקיימת ברציפות מעבר לזמן. לעיתים הוא יכול לשכוח מכל תתי־האישיות האחרים, ולהאמין שזה כל מי שהוא.

4.

ואני רוצה להוסיף כאן עוד מושג שנקרא "זמן פועל לאחור".

מכיוון שכל המקרים שזורים בחוט אחד, ויש סוג של הדהוד וזרימה ביניהם, יכולה להיות גם פרשנות לאחור שמכריעה את כל השרשרת בפרשנותה.

כלומר, יכול להיות שבמקור בכלל לא היה שם כאב, או שהיה כאב מזערי, אבל בכל אופן לא כזה שיש לו מימד טראומטי, והנה אדם חווה עוד משהו, כואב במיוחד, וזה התקשר לו לפתע לכל השרשרת הרגישה הזו, ונשפך, אם אפשר להתבטא כך, מן ההווה, וצבע את כל העבר בצבעה של הפגיעה הנוכחית. רגע לפני זה העבר לא כאב, מרגע זה והילך – הוא נעשה מאוד כואב.

אני אשאיר פתוח האם זו רק פרשנות מוטה לאחור, או שמא באותה הזדמנות גם העבר משתנה ממש, כפי שמשתמע מן הביטוי "זמן פועל לאחור".

5.

כך או כך, באותו רגע החוויה מקבלת עיבוי.

אין זה רק הכאב של רגע זה, אלא זה הכאב של כל השרשרת ועד אל האירוע הראשון. גם אם האדם אינו מודע לכל זה, ואינו זוכר שום אירוע מסוים בעברו, לכאב הזה יש טעם עמוס, רב עומק, מושרש בתחושת העבר.

בדרך כלל הוא כמובן נאבק בתחושה הזו, מתגונן מפני הכאב, שומר על עצמו מפני קריסה, מנסה לנהל את המציאות. אבל כשיסכים לבכות, הוא יוכל להרגיש שהוא בוכה לא רק את הכאב של הרגע הנוכחי אלא גם את הכאב של כל הרגעים האחרים, ולפעמים הבכי יוכל לקחת אותו כמו נהר סוחף, הישר אל תחילת השרשרת, אל אירוע כואב בילדותו.

זה הרבה פעמים כך – כשאנחנו כבר מתחילים לבכות, ונותנים לעצמנו להקשיב למקום שממנו בוקע הכאב, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בוכים בהזדמנות זו על הכול. במובן מסוים אנו חווים את גוף הכאב, שבמעמד זה אפילו נעשה לא אישי – בוכים אנו את גוף הכאב של האנושות.

6.

ממילא מובן מדוע אחד הדברים המאפיינים את תגובת הטראומה היא שהאדם מתחיל לחיות בעבר בעודו בהווה. הוא לכוד על ידי שרשרת העבר הלא פתורה הזו, שכופה את עצמו עליו כמו תת־אישיות.

ולמעשה עיקר הסבל קשור בכבילות הזו בתוך העבר. הוא לא מחובר לממשות החיה והנוכחת, הוא כלוא בתוך קירות עברו, וזה מביא עמו סבל.

הבעיה היא פחות בעצם זה שמדובר בעבר ויותר בתקיעות. (והתקיעות כמובן, לא בלתי קשורה בעובדה שמדובר בעבר). התקיעות, ההיקבעות במקום, הקושי לזוז.

7.

אחרי הערות אלו, אני יכול לחזור אל השאלה המרכזית – מדוע דווקא בילדות?

כאמור, מעבר לרגישות המיוחדת של תקופה זו (הפגיעות, התלות, חוסר ההבנה וכו) יש עוד שני גורמים שבשלהם הטראומות שלנו מעוגנות בילדות המוקדמת דווקא.

הראשון הוא שהחוויה שלנו בנויה כמו בצל, היא הולכת ומתפתחת סביב לגרעין התגבשות ראשוני, שהוא בדרך כלל הפעם הראשונה שהאדם נפגש עם דבר מה, או הפעם הראשונה שהוא נפגש באופן מסוים עם דבר מה.

זה נכון לגבי הבנת המספר, כשם שזה נכון לגבי עניינים רגשיים. לאירוע הראשון יש השלכה גדולה בתור גרעין ההתגבשות שסביבו נרקמות כל שאר החוויות שיבואו לאחר מכן.

ממילא ברור שאם אנחנו עוקבים אחר שרשרת זיכרונות הקשורה לחוויה מסוימת, נמצא את גרעין ההתגבשות באירוע הראשון – שקרוב לוודאי קרה בילדות המוקדמת. כי שם אנחנו פוגשים את הדברים לראשונה.

8.

כך למשל חווית נטישה. ייתכן שבמקור חוויה זו הייתה הרבה פחות כואבת ונעדרה לחלוטין מימד טראומטי. לא היה בה שום היקבעות, ולא תקיעות. הרי ילדים טבעם לנוע הלאה. מה שכואב ברגע זה יישכח כבר בעוד רגע. אבל בכל זאת האירוע המסוים הזה שחדר את תודעתו – הפעם הראשונה שאמו עזבה אותו – הוא גרעין ההתגבשות שסביבו אחר כך יתעבו ויתגבשו חוויות דומות. גם הן לא חייבות להיות טראומטיות.

כל זה מכין את הקרקע לאותה חוויה משברית, שתתגבש גם היא כשכבה אחרונה לכל החוויות האחרות, ובפרשנותה הטראומטית תצבע את כל השרשרת בצבעה, עד אל האירוע הראשון הזה, המכונן (שהיה גרעין ההתגבשות), שיואר לפתע באורה של הטראומה. באותו רגע הוא יכול לבכות על נטישת אימו בעודו ילד בן שלוש, כפי שלא בכה בשעתו. לא בגלל שאז הוא לא בכה – הוא דווקא בכה – אלא מכיוון שאז זו לא הייתה טראומה. רק היום, בדיעבד, העבר השתנה ונעשה לטראומה. ומכאן ואילך להמשך חייו הוא ייזכר כטראומה. שוב, ייתכן שהוא לא היה כזה במקור.

9.

ואף על פי שהדברים הללו שאני כותב כאן נכונים במידה רבה, יש עוד עניין שמצטרף ומדייק אותם.

כתבתי למעלה "ייתכן שהוא לא היה כזה במקור". וזה מתקשר אל הגורם השני שמאפיין את הילדות: זה הגיל שבו האדם מתנסה לראשונה בכל אותן אסטרטגיות שייכות כושלות, שנועדו להגן עליו, אבל שעם השנים הופכות בעצמן להיות עיקר הסבל – לא האירועים המשברים לכשעצמם, אלא תגובת המגנה וההסתרה שליוו אותם.

כבר אמרתי בעבר שעיקר הטראומה הוא לא באירוע הקשה אלא בהסתרה שנבנתה מסביב לאירוע על ידי סביבה לא רגישה – מה שמנע את העיבוד המרפא של האירוע. ובעיקר הטראומה קשורה לשיתוף הפעולה של הילד עם הסתרה זו.

אבל כעת אני מוסיף לזה, שייתכן שהמימד הטראומטי של ההסתרה מתפוצץ למלוא השפעתו ההרסנית בפרשנות לאחור. עיקר הטראומה היא ההסתרה, אבל עצם ההסתרה לא הייתה הסתרה במובן הטראומטי עד לפרשנות זו. בטח, חומר נפץ הוא חומר נפץ, גם כשהוא לא מתפוצץ. מצד שני, הוא יכול להיות גם סתם אבקה שאין בה שום נזק.

אבל סיכוי סביר יותר שלא מדובר באירוע אחד, אלא בשכבות הסתרה שהלכו והתעבו זה על זה, מאירוע לאירוע, ועד לאירוע האחרון ששבר את גב הגמל. ומשם, כאמור הושלכה הטראומה כל הדרך עד לאירוע הראשון שבו הייתה הסתרה זעירה בלבד, אם בכלל.

מה שלא סותר את האמירה שעיקר הטראומה הוא בהסתרה.

10

ולקראת הסוף אני רוצה להתמקד באותו אירוע קדמוני ראשון בילדות שאנו מייחסים לו את תחילת השרשרת, ורואים חשיבות בהיזכרות בו.

ולצורך העניין אני רוצה להבחין בין שני אירועים: האחד הוא הגרעין החוויתי אנרגטי של שרשרת חוויות מסוג מסוים. והשני הוא אירוע נוסף במעלה השרשרת, שבו מתעוררת מודעות מסוימת, לא פעם באמצעות מילים, או התייחסות חברתית, ושם כביכול מתבצעת ה"נעילה" של הערוץ הזה, כחוויה בעלת שם ומאפיינים מסוימים. האירוע הראשון הוא קדם־הכרתי, לשני אפשר לקרוא בפשטות "אירוע הנעילה".

ומי מהם הוא תחילת השרשרת?

כשאדם נזכר למשל בחוויית נטישה – ואני מתכוון לא להיזכרות ברמה של השכל, אלא לכזו שעולה מעצמה (שהגוף זוכר) – ייתכן שהחוויה שהוא זוכר איננה הגרעין המקורי, אלא אירוע ההינעלות. ייתכן שלפני זה כבר נעזב על ידי אימו פעמים רבות, אבל האירוע הזה בלט על פני שרשרת כל שאר אירועי ההיעזבות, בשל הבשלה מסוימת של הילד, הכרה מסוימת של סביבתו, שימוש במילים ודברים אחרים שנותנים לאירוע הנעילה את אופיו ככזה.

11.

אמרתי שמה שעושה את אירוע הנעילה הוא סוג של הכרה וחדירה למודעות. אבל ייתכן גם שמה שעושה אותו ומגבש אותו ככזה, קשור דווקא בהסתרה. משמע, בפעולה העצמית של התאפקות, בכיווץ שאדם מפנה כלפי עצמו.

וזה גם מה שמכשיר את האירוע הזה דווקא, יותר מאשר את הגרעין החוויתי הראשון, להיות האירוע הפותח של שרשרת טראומה.

וכך כשאדם יקשיב לכאבו, זה יסחוף אותו לא דווקא לגיל שלוש או שנתיים או לפני זה, אלא לגיל שש או שבע או שמונה. שם, למשל הוא חווה דחייה מחבריו. זו בטח לא הפעם הראשונה שבה חווה דחייה, אבל לדחייה הזו הייתה משמעות מיוחדת, בין היתר בשל אסטרטגיית ההישרדות/הבדידות שנולדה בה. והיא הפכה לפיכך לאירוע הנעילה.

12.

ולבסוף אל לנו להתבלבל מן המושג "טראומה", ולחשוב שמדובר רק בדברים חריפים במיוחד שקורים לאנשים אחרים, או בהזדמנויות יוצאות דופן. בין אם אנחנו קוראים לזה טראומה או לא, כל הדברים שנאמרו כאן רלוונטיים לכל אדם שנכנס לחדר דרמה. משמע, לכל אדם שאירוע מסוים בהווה לוחץ אצלו על הכפתור של התוכנה הקדמונית ושולח אותו לעבר בעודו בהווה.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *