רגע של קנאה (2004)

שלמה הסתכל בתמונה התלויה על הקיר ולרגע אחד נסדק ביטחונו.

ברקע המשיכה האישה שהזמינה אותו לביתה להתעסק עם התה.

"זו תמונה מהחתונה שלנו," הסבירה,

והוא הנהן בראשו, ונתן לעובדות הבית שלה להתמזג עם תדמית שאננותו. החליפה שלא לבש נחה על כתפיו ברישול נינוח, ותנועותיו אומרות הביטחון שידרו גלים של מציאות אורחית מצויה, כזו שניתן למצוא בכל משפחה בורגנית בעתות שלום, סבירה כמו ביקורו של דוד, שמקומו שמור מראש. כל זה ניפח את החלל בגווניו הכחלחלים, מילא את שעות אחר הצהרים בנִפְלַשוּת פְלִיבַה (כך במקור).

אבל בפנים, בפנים עסקו שדי שחת בניצול הזדמנות-הסדק הנדירה.

זה לא ארך יותר מרגע, רובו כלל לא נודע לו.

אלה אנחנו שמספרים את הסיפור, ואל תשאלו כיצד פלשנו לשם. פלשנו. השקפנו מרחוק, בפרספקטיבה, כמו שאומרים, על זירת הקרב, והננו מביאים את העובדות.

* * *

שהרי באותו רגע שחלף מבטו על פני התמונה וזיהה שם את אינותו לצידה (המקום נתפס על ידי גבר אחר), נפער סדק ישן אשר דרכו ביקשו לפרוץ אינספור שדי שחת, מעוותים בחיוכם האומלל, נדחפים לפתח תשומת לבו, מטפסים זה על זה כעוברים שהקדימו לצאת לראות עולם, והם מקופלים עדיין ועיניהם פעורות בתחינה וריר זב מפיהם.

יכולנו לזהות שם את שדי הבדידות ותחושת האשם, מרקחת תדמיות עצמיות פגומות עד היסוד, ועוד מתחת לזה את הילד שהושלך בלתי מבין אל תוך עולם מטיל אימה, צפוד נצחית בין המון היצורים האלה שהוציא מקרבו.

את כל אלה יכולנו לראות במשקפת הצבאית שלנו.

התהום נפערה רק לרגע אחד. לא יותר מזרוע אחת הצליחה לגעת באוויר החוץ ומיד לכך מיהרו חייליו האמונים לטרוק את הדלת בעוצמה, מתיזים ניצוץ ירוק של קנאה ולא יותר.

* * *

בהילוך איטי, בניתוח שלאחר המקרה, יכולנו לראות את מבטיהם הזריזים להחריד להבין את עובדת הסגירה, כאילו הכירו אותה משכבר הימים. יכולנו לראות כיצד תחינתם האילמת מתחלפת בן רגע להתנגדות זועמת ותחינתם הופכת לפרץ מתקשח שהחל בתנועה זריזה מעין כמוה אל החוץ.

אבל זריזים ככל שהיו הם לא הספיקו אלא להתנגש בקול חבטה כנגד השערים הנסגרים.

רק זרוע אחת. וגם זה בגלל שהאישה ההיא העיפה בו מבט כזה כשדיברה על "החתונה שלנו".

ואבחת הקנאה הירוקה, לפיכך, שנמלטה בכל זאת, הייתה הד לקול חבטה זה. כלומר, הד להתנגדות ולהתנגדות שכנגד, תמצית זעקתם הכועסת.

אנחנו רוצים להעיד שהיא לא הייתה קיימת קודם שהחלו לנוע השערים להיסגרותם. וגם אז, כשהם החלו בתנועתם האלימה החוצה, היא התחילה להתגבש רק מתוך ידיעת העתיד, והפכה לממש רק עם חבטת השערים, אולי כתגובה אלכימית, התמרה של אנרגיית ההתנגשות לאור ירוק שהצליח להסתנן החוצה ובידו מסר מוצפן.

* * *

האמת היא שהמשקפת שלנו, כשם שהיא מגדילה ומקרבת במרחב כך היא מגדילה ומקרבת בזמן. ברצוננו, אנו מסוגלים לקחת רגע יחיד ולפורשו על פני שעה שלמה ואפילו יום תמים. אגב כך מתגלים כל אותם אירועים שהם מהירים מדי לקליטתה של עיין בלתי מזוינת. הנה כי כן, מה שכיננו למעלה ניתוח שלאחר המקרה לא היה כלל לאחר המקרה, אלא באותו רגע עצמו. וגם בזה לא הסתפקנו, הגדלנו עוד, מבקשים להעמיק לבחון את רגע הימלטות הקנאה.

כשמסתכלים כך על דברים, מתחילים לצוץ לפתע כל מני אירועים ומרכיבים שכלל לא רואים לפני כן, כאילנו הוסרה קליפה וכעת נחשף עולם שלם של חלקיקים אלמנטריים שאורך חייהם הקצר לא אפשר להם להתגלות לפני כן. וכשמסכלים על חלקיק כזה בהגדלת זמן רואים שהוא עצמו מורכב ממספר רב של יצורים קטנים יותר, והיכן כל זה מסתיים אין איש יודע.

אנחנו, מכל מקום, עצרנו באותה רמה שבה כל המאורעות המורכבים נהפכו לגדודים של חלקיקים אלמנטריים זהים בגודלם ואיכותם, הנעים בכיוון אחד, וצעקה יחידה בפיהם. על צעקה זו הם חזרו ללא הרף – אין-לי-מקום, אין-לי-מקום, אין-לי-מקום, וכן הלאה וכן הלאה. ברמת זמן זו שהסתכלנו בה עכשיו לא יכולנו לראות דבר פרט להם וצעקתם.

* * *

למעלה ריחפה עננת מחשבה עליה היה כתוב הלכה למעשה (מי היה מאמין שכתב אנושי עשוי להתגלות ברמה כה בסיסית, אבל שם הוא היה, שחור על גבי לבן):

"הם לא רוצים אותי".

איך הגיע לכאן ה"הם" הזה, ולמי הוא מתייחס, השד יודע. שהרי במציאות הייתה רק היא, אישה שהוא בקושי הכיר, ושהזמינה אותו לביתה לרגל עניין כשר לחלוטין. מה הוא רצה אם כן? לא כלום. לא כלום! ובכל זאת שטה עננה זו במקביל לחלקיקים האלמנטריים וכביכול נתנה הסבר מושכל לצעידתם החד כיוונית, ואם לא הסבר אז לפחות מידה של השראה.

ואולי בכלל הייתה זו עננת המחשבה שגירשה אותם מלכתחילה?

אכן, יש טעם לדבר, היא ריחפה מאחוריהם ומהירות ריחופה היה מקביל למהירות בריחתם. אך האם אכן היא זו שגירשה אותם? מי ידע נפש חלקיק.

* * *

אבל הנה, בעודנו מסתכלים על גדודי החלקיקים, מנסים להבין את זיקתם לגירוש, נמלט חלקיק אחד מבין הצועדים הצועקים והחל לרוץ בכיוון השני. כשהתקרבנו לבחון חלקיק יחיד זה התפלאנו לראות שהוא אחר, לא עוד אין-לי-מקום אלא אני-רוצה-לאהוב, אני-רוצה-לאהוב, ואם לא די בכך כשהוא התרחק מספיק מחבריו, כביכול נמלט מאימת הגרוש, החל ללכת בנינוחות ופתאום אנו רואים ששוב אינו צועק דבר אפילו לא אני-רוצה-לאהוב, אלא רק הולך במתינות והוא אהבה, אהבה ותו לא.

הייתכן?

נאלצים אנו לסכם: חלקיקים אלמנטריים אלה הם חלקיקי אהבה! בכיוון אחד, בזמן חירות, הרי הם מה שהם. ואילו בכיוון השני, הנוגד את מהותם, המגרש את תנועתם, הרי הם אין-לי-מקום.

* * *

העננה הזו מטרידה אותנו. מאין היא באה, למי היא שייכת?

מכל מקום, כיוונו את המשקפת מחדש, תפסנו פרספקטיבה, ואגב כך חזרו החלקיקים האלמנטריים והפכו לתרכובות צבעוניות, לרגשות אשם, ופיתולי תדמיות, וטריקת דלתות. אבל כעת ידענו ואולי כבר ראינו ממש, את האין-לי-מקום. מדהים איך שצרופים שונים של מספר מזערי של חלקיקי יסוד יכולים לתת מגוון כל כך גדול ומבלבל של רגשות.

האמת היא שמתחשק לנו בשלב זה להפליג בדיונים על טבעו של האדם. אנו נזכרים עכשיו שכבר מקדמת דנן זיהינו שההבדל היחיד שקיים ממש בין אנשים, קשור לגודלם של החלקיקים האלמנטריים המרכיבים אותם, אותם חלקיקי אהבה. יש שהם מופיעים אצל אחדים כסוג של חצץ דק ואצל אחרים כסוג של חצץ גס יותר. אמנם מפה נגזרים עוד כמה הבדלים, אבל מוטב שנעצור כאן ונחזור לשלמה, גיבור הסיפור. (אבל בכל זאת הרי זה מדהים לגלות שאותו חלקיק אין-לי-מקום בכיוון אחד הוא בעצם חלקיק אני-רוצה-לאהוב כשהוא פוסע בכיוון השני, וחלקיק אהבה פשוט כשהוא הולך במתינות. מדהים לגלות את אותם חלקיקים מצטופפים גם על חפצים חומריים נטולי כל נשמה כביכול. מאין הגיעו לשם? וגם – מדוע הם ממשיכים לצעוק שאין להם מקום גם כשאיש אינו מגרש אותם? (והרי אנחנו יודעים, משום כך זה גם עצוב, שהיה זה שלמה בעצמו שגרש את עצמו)).

* * *

מכל מקום, גם אותה אבחת קנאה, שהצפינה מסר עבור שלמה, לא שפר גורלה. הוא אמנם פגש אותה לחלקיק רגע, אבל הוא מיהר לצוד אותה ולדחסה אל החורים המיועדים לכך. בטח שלא התפנה לפצח מסרים מוצפנים. כי הרי מה לו הקנאה? איזה קשר יכול להיות לאדם בן גילו, במצבו, עם הקנאה? כמעט ואינו מכיר את האישה, שום תביעות בעלות אינן רלוונטית, מה גם שבאופן עקרוני הוא מתנגד לבעלות, הוא איש נאור ככלות הכל, ובאמת מדוע שלאדם מבוגר ורב ניסיון כמותו תהינה ציפיות, תקוות? הרי זה מגוחך וכי כל הנשים בעולם צריכות לאהוב אותו, רק אותו? איזה מן רעיון נואל. הרי יש עוד גברים בעולם גם להם מגיע מקום…

כל אלה היו המשרתים האישיים שלו, שליוו כך את הקנאה ושלחו אותה בחזרה למקום שממנו באה.

* * *

חוץ מזה יש לו בית משלו ומקום משלו והוא שייך למקום אחר.

לפיכך נטמנה הקנאה, כבה האור, והוא המשיך לשדר את גלי האורחיות המצויה, ולמען חיזוק העניין אף המשיך לסקור את התמונה, משתהה עליה, כאילו באמת היא מעניינת אותו, מין עניין של שותפות. כך הוא ממשיך להדיף את גלי-השליטה-במצב שלו, מנחיל לאוויר את היותו לא נזקק, לא בודד, משמע אדם רגיל לגמרי שאין לו שום זעקה אינסופית לאינטימיות המחפשת בכל מקום חיבוק.

"אתם מאוד נחמדים כאן, נראים מאושרים," הוא אומר כלאחר יד.

היא מאשרת שזו הייתה תקופה נפלאה, "זו עדיין," היא מוסיפה כבדרך אגב.

משהו בקולה מפתה אותנו להפנות את המשקפת אליה, אבל אנחנו מתאפקים.

* * *

שלמה רוצה לאשר את שמחתם, להראות שדווקא נוח לו עם אושרם של אחרים. הרי גם לו יש אושר משלו, אדרבא. וכך כשהיא מספרת לו עליהם הוא מקשיב, כלומר, שם את דמותו המקשיבה נוכח דבריה, שכן חלק אחר בנפשו עסוק בלהסות את הטעם התפל שבפיו. אנחנו חושבים שהטעם התפל היה שארית מן הגז שבו השתמשו משרתיו הנאמנים כדי לחסל את הקנאה. אבל בעניין זה לא גיבשנו דעה ברורה ממרחק זה.

חוץ מזה המשקפת הצבאית שלנו התכסתה ערפל לפתע.

זה קורה לאחרונה שהיא מתעייפת.

בעיקר כשהיא מכוונת אל נופים מסוימים. מה שהמשכנו לראות זה בעיקר את המשך ניפוחה של דמות הקשבתו המהוססת, הוא הוביל אותה אנה ואנה בתוך הבית כאורח רגיל לכל עניין, מלקט אגב כך מפירורי אמירותיה כלקט תותי בר בטיול אביבי – איך אמרנו למעלה – בנפלשות פליבה.

האמת היא שכל זה עצוב מדי.

שום דבר מעניין כבר לא יקרה כאן.

מוטב נעבור לסיפור אחר.

* * *

רק בדרך החוצה אנו נתקלים בפתק ועוד לפני שאנו מרימים אותו אנו יודעים שהוא מכיל את המסר המוצפן של הקנאה. מה מדהים לגלות פעם אחר פעם את השפה הכתובה במחוזות אלו של הנפש. אכן, כשאנו מרימים אותו אנו רואים ששום דבר לא מוצפן כאן, אדרבא נאמר בפשטות כה תמימה, כה ישירה.

 

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *