החדש והאמיץ

1.

כל עניינו של הדיאלוג וברכתו, סובבים את אפשרותו של החדש.

יושבים אנו במעגל, מותירים את המרכז ריק, וממתינים לרגע הגחתו של החדש. דומים אנו בזה  לפקחי שדה תעופה נבונים, ששוקדים על פינוי השטח, ומכינים את הקרקע לנחיתה. עיקר עבודתנו קשור לכך שאנו נותרים בהיקף המעגל, וכל אחד מאיתנו עושה את עבודתו, ומקפיד שלא לקחת אחריות עודפת, ולא לעשות את העבודה של שכנו.

כל אחד מעיד רק מן המקום שלו, ורק את מה שהוא יכול להעיד ממקומו – וכך הוא מאיר את מקומו.

הוא נזהר שלא להיכנס פנימה ולא להעמיס ולמלא את החלל בידיעתו. כשכל אחד מן הנמצאים  נשאר במקומו על היקף המעגל, נותר החלל הפנוי, ומתפנה מקום לחוכמה.

אט אט, מתחיל להיווצר קסם התלת-מימד, והוא מביא בכנפיו את החדש והרענן.

2.

לפעמים מסתכלים על אנשים מבוגרים ומתרשמים מן הסטגנציה שלהם. דומה שכמו גופם שנעשה נוקשה, מסויד ולא גמיש, כך גם מחשבתם והרגשתם. נשמתם התאבנה בתוך דפוסי תגובה וותיקים, והם חוזרים על אותם סיפורים שוב ושוב, נוהגים בתבניות חזויות מראש.

תהליכים דומים קורים גם אצלנו. שוב ושוב אנו נעים באותם מעגלים ישנים, מגיבים על פי דפוסים מוכרים עד זרא, לכודים במחשבות והתנהגויות שמתקשות להתחדש. מכאן קל להגיע למסקנה שזו טבעה של הנפש – השנים עוברות והיא מזדקנת.

אל תאמינו.

המחשבה הזו על הזקנה המסוידת – היא עיקר ההזדקנות. לא פועל יוצא של התבוננות קשובה ליש, אלא רעיון שאנו משליכים על עצמנו ועל אנשים סביבנו, והוא מבטא היאחזות עודפת במה שידוע מדי. בפועל, הנפש, הנשמה, או כל רובד או שם אחר שתרצו לתת לה – תמיד היא ברה, רעננה, וגמישה כביום היוולדה.

3.

הסיפור הוא אחר: סיפורה של הידיעה העודפת.

אנחנו יודעים יותר מדי, ונאחזים יותר מדי בידיעה הזו. וההרגל הזה, נעשה עם השנים למקום שבו אנו מתבצרים ובעזרתו מבקשים לשלוט במציאות.

לא הקפדנו על היגיינה נפשית בצעירותנו, ואי־הקפדה זו ממשיכה ללוות אותנו בבגרותנו ובהזדקנותנו.

על מה לא הקפדנו? על אחריותנו לדעת כמידתנו.

4.

אצנו לדעת יותר מדי.

"יותר מדי" לא מתייחס לכמות – הוא מתייחס לאיכות. זה יותר מדי כשזה כבר לא ביטוי למפגש עם היש, ומתחיל להיות הדרך שבה אנו מנסים לשלוט במציאות ולהכתיב לה מה עליה להיות. לא די לנו במקומנו בהיקף המעגל – רוצים אנו לאחוז בכולו. גולשים כאן מעבר למידתנו, אחוזי בהלה, אנחנו מקצצים בנטיעות, מארגנים בתבניות קשיחות, ואחר כך מתפלאים על אובדן הרעננות והחיות.

כשאדם אומר: אין תקווה, שום דבר חדש לא יקרה, אני לא הולך להשתנות, אין טעם לחיי, וכן הלאה, הוא לכאורה פשוט מבטא איזו ראייה נכוחה של המציאות. הוא כבר מכיר את עצמו מספיק שנים כדי לדעת ולצפות מה עתיד לקרות. אין טעם להעמיד פנים שזה הולך להשתנות. לכאורה הוא פשוט ישר עם עצמו. חוסך מעצמו אכזבה נוספת. אבל בפועל הוא פשוט לא נותן שום סיכוי למציאות להיות. כל מה שהוא אומר שהוא יודע, זה שקר. זה לא באמת משהו שהוא יודע, זה משהו שהוא מתעקש לדעת בלי קשר. משהו שהוא יודע בעודף. בזה הוא ממלא את החלל, ולא מאפשר לשום דבר חדש לקרות.

כן, זה הולך עם אובדן התקווה, עם אובדן התשוקה, אם אובדן הרצון.

5.

וכל מה שאנחנו צריכים לעשות כדי לחזור לבריאות, זה להקפיד על היגיינה נפשית.

לא, לא צריך להפיח תקווה בכוח, גם לא לחפש את התשוקה במחוזות רחוקים, או למצוא ייעוד שיעודד את הרצון. רק צריך לעשות דבר אחד – להקפיד לא לדעת בעודף. כלומר, להיות ישרים עם המציאות, להשאיר גם לה לדעת בשבילנו. לא רק לאחוז את הכול בידנו.

אספנו יותר מדי ידיעות, והענקנו להן יותר מדי חשיבות, וכעת אנו לכודים ואופקינו חסומים.

זה לא קשור לזקנה, זה עלול לקרות גם לפעוט בן שלוש.

6.

אדם מאבד תקווה, ושוכח איך זה לרצות, כשהוא מבוסס בידיעת עצמו העודפת. אין אחר ואין בא, וממילא גם אין מה לרצות ולאן לרצות. הוא עשה לעצמו ביטחון, אבל בביטחון הזה, לא נוח ככל שיהיה, לא נותר מקום לרצות מחוץ לשורה. אני מדבר כאן על סוג הרצון החי – לא זה שנדבק בדימוי מטרה ומתנחם ברכישה חדשה, אלא הרצון שמעיז לחיות, שמתרגש לפגוש – הוא, צריך לא לדעת מעבר למידתו כדי להיות.

וכך, אם לחזור לדיאלוג – אפשר לזהות את הקשר בין האחריות הטובה לבין אומץ הלב. זהו אומץ לב כפול: גם לשחרר את הידיים האוחזות בידיעה העודפת, וגם להסכים לגמגם את מה שרוצה להיוולד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *