כוחה של רפלקסיה – על המשוב לאחר חוויה

 

1.

עשינו מה שעשינו – תרגיל בגוף, או בזוגות או כל חוויה שמרכזה הוא לא בהכרח מילולי – ואחר כך מגיע פרק שני שבו אנחנו מתפנים לכתוב על זה, לדבר על זה, לברר מה קרה, לשים לב לאחור, לפתוח מרחב של התבוננות.

ולכאורה, תפקידו העיקרי של פרק שני זה הוא להוסיף עוד קומה של מודעות על קומת החוויה, ובאופן הזה להסביר אותה ולאפשר לנו להבין דברים שאולי לא ראינו ולא הבנו בזמן החוויה. אלא שהתיאור הזה קצת חיוור לעומת עוצמת הגילוי שקורה לפעמים, ואשר מנפח את החוויה לאחור, ומעניק תחושה שלא רק עוד נדבך נוסף פה, אלא שהחוויה עצמה השתנתה והעמיקה, ונעשתה עשירה כפי שלא הייתה לפני כן.

מימד מסתורי של קסם מתרחש בתהליך הפרשנות הזו לאחור, ואני רוצה כאן להאיר מעט את טבעו, ולהבהיר מדוע אני מתעקש לומר שהזמן אכן פועל לאחור. האדם לא רק הבין משהו חדש על חוויה שהייתה ונגמרה, אלא החוויה עצמה חזרה לחיות באופן חדש.

2.

אתחיל בזה שהנתונים הבלתי אמצעים של החוויה הם תמיד עשירים לאין שיעור מכל מה שאנו יכולים להכיל או לתאר באופן מודע.

בתיאור המקובל המוח רק מסדר מחדש את נתוני החושים הבסיסיים, שמשקפים לכאורה מציאות מאורגנת ועובדתית – היה או לא היה. נתונים אלה מוגשים באופן מסודר לעיבוד המוחי. למשל, המידע שבא מעינינו ואוזנינו ושאר חושינו נאסף ונאחה לכדי ייצוג הולם של האדם שמדבר מולנו. אבל בפועל, המציאות היא כאוטית הרבה יותר ושום "איחוי" פשוט לא יביא אותנו ל"ייצוג הולם" שלה. התיאור התמים והניטראלי של המציאות, "הנה משה שאומר לי שכואב לו הראש", הוא כבר תוצר של עבודת עיבוד ופרשנות ומכיל בין כנפיו אינספור משמעויות שהוטלו אל הצל. הוא עצמו מתקיים בקומה מאוד גבוהה של ההכרה, והוא בבחינת הישג של הרוח. מן הקומה של המפגש הקדם־מעובד, הדברים נראים מאוד שונים, וההתרחשות ההומה כאן היא מעבר לכל תיאור.

זו אחת הסיבות שוילפרד ביון, אחד הפסיכואנליטיקאים הגדולים של המאה העשרים, תיאר את ה"תכנים" המתרחשים כאן בשם הכללי "רכיבי ביתא" בלי להתחייב למילה נושאת אסוציאציות, וג'נדלין, פילוסוף ופסיכולוג, אף הרחיק לכת וסימן אותם פשוט כך: ". . . ."

3.

כמובן, מעצם ההגדרה, אלה תכנים שאינם מוכרים לנו ולא נגישים לנו, מה שנגיש ומוכר כבר עבר ארגון ואולי גם קיבל שם, אבל אנו יכולים במאמץ רוחנו לנסות להיות "טיפשים" מחדש, ולהתוודע לכאוס הבראשיתי הזה רק מתוך כך שאנו מרפים ומקשיבים ואט אט שוקעים למטה, אל מה שקודם לכל מילה. זה לא לגמרי זהה להכרות עם רכיבי ביתא, אבל זה עשוי לתת מושג עמום כלשהו על העמימות שממנה צומחים חיינו. קצת מזה אנו יכולים לחוות גם בחלומות, או עם לקיחת סמי הזיה, או במצבים קיצוניים כמו חום גבוה או מצבים פסיכוטיים.

יש מובן שבו כך גם התינוק חווה את העולם, וזה גם מה שאנו ממשיכים לחוות כל הזמן ברובד מסוים של קיומנו – מוצפים בכל מיני תחושות והרגשות וגירויים לא מבוררים, שאין כל דרך למקם אותם או לגדר אותם והם מתערבבים כל הזמן אלו באלו, מניבים צבעים חדשים ותחושות נטולות שם ומתאר. קצת כמו פעילות הלבה הרוחשת מתחת ללוחות הטקטוניים. לפעמים אנחנו יותר פתוחים לעושר הזה, על פי רוב, בכלל לא.

4.

ביון, שפיתח את תורתו, בין היתר בעקבות עבודה עם פסיכוטיים ובניסיון להבין את עולמם, דיבר על פונקצית אלפא כאותו תהליך עיכול של רכיבי ביתא ההופך אותם לרכיבי אלפא שהם כבר הדימויים, המחשבות, וההרגשות המודעים לנו. כך אצל האדם הבריא, ואילו במצב של פסיכוזה נפגע משהו בתהליך העיכול הזה וזה מסביר את עולמם המפוצל והכאוטי.

ביון התייחס לחלום, לחלום בהקיץ, ולחשיבה, כחלק מפונקצית אלפא החיונית להפוך את העולם למובן – בלי פונקצית אלפא נשאר האדם אבוד בתוך רכיבי הביתא. "חשיבה" היא מושג רחב שאינו מתייחס רק לחשיבה במובנה הקלאסי, אלא למגוון פעילויות מנטליות, בכלל זה הרגשה.

הנה מספר מילים על ביון שאני לוקח מוויקיפדיה ועל פי ספרו של סימינגטון "החשיבה הקלינית של וילפרד ביון":

"ביון רואה בתהליך החשיבה כתהליך מטבולי, המבוסס על המודל של מערכת העיכול. לדוגמה, במודל של תינוק ואֵם, לתינוק נטייה מולדת המתאימה לציפייה לשד האם שאמור להזין אותו. נטייה זו היא ה"פרה-קונספציה". כאשר הפרה-קונספציה באה לידי מימוש, או בדוגמה זו, התינוק בא במגע עם שד האם, התוצאה הנפשית היא "קונספציה". כל מפגש של פרה-קונספציה עם מימושה מייצר קונספציה, שיש לצפות שתהיה מלווה בתחושה של סיפוק. אולם אם מסיבות כלשהן ציפייתו של התינוק להזנה אינה מתממשת, התוצאה היא תסכול. עבור התינוק זו חוויה שאינו בשל לשאתה, וכתוצאה מכך הוא "מסלק" את מה שעבורו נתפס כאובייקט מתקיף. בהיעדר הבחנה בשֵלה בין יסודות נפשיים ליסודות גופניים, החוויה נתפסת עבורו כגופנית. האמצעים העומדים לרשות התינוק, כגון בכי או צרחות, מבטאים את האופן בו הוא "מסלק" (תהליך של אבקואציה) את החוויה הקשה, ובאותה עת מייצר תקשורת המעוררת חוויה רגשית אצל הסביבה – הוא מזמן אליו את אמו (או כל גורם מטפל אחר), האמורה "לקחת לתוכה" כביכול את מצוקת התינוק בכך שהיא עצמה תחוש מצוקה הקשורה למצוקתו (ביון עושה כאן שימוש במונח של מלאני קליין "הזדהות השלכתית" המתאר תהליך נפשי זה). מאחר שמערך החשיבה שלה בשל, היא יכולה לחשוב את המצוקה שהיא חווה כתוצאה ממצוקת התינוק ובכך "לעכל" את החוויה, לחשוב אותה, להקנות לה קוהרנטיות ופשר, ולהגיב באמצעים שונים המיועדים להרגיע את התינוק. פעולות אלה מחזירות לתינוק בצורה "מעוכלת" את מה שהיה עבורו "האובייקט המתקיף" שעמו יכולה כעת נפשו הלא-בשלה להתמודד. בה בעת האם גם מאפשרת לתינוק להפנים את פונקציית העיכול הזאת שהיא בעצם פונקציית חשיבה. התפתחותה של פונקציה זו מאפשרת לאדם לגשר בין התעוררות צורך לבין סיפוקו באמצעות יצירת מחשבה, או "הזיה של סיפוק". הזיה/מחשבה זו עומדת בבסיס התפתחות החשיבה, וחוסר יכולת ליצור אותה מותיר את התסכול כתפיסה של נוכחות גופנית ומביא לשימוש במנגנונים פסיכוטיים הקשורים בסילוק "נוכחות" זו.

כדי להימנע מהמשמעויות הנלוות למילים בהן עשה שימוש, ביון מציין תהליכים אלה באמצעות אותיות יווניות. החוויה הבלתי ניתנת לעיכול על ידי התינוק היא יסוד ביתא. יסודות ביתא הם רשמים חושיים נטולי משמעות, או תחושות חסרות שם שגורמות לתסכול. הן יכולות להיות רודפניות או דיכאוניות באופיין אולם הן אינן קוהרנטיות. הן אינן מעוכלות ונחוות כגופים זרים בתוך הנפש המתאימות לסילוק בלבד משום שלא ניתן לחשוב עליהן. סילוק זה מתרחש באמצעות הזדהות השלכתית אל תוך גוף אחר או לעולם החיצון. הפונקציה המעכלת יסודות אלה היא פונקצית אלפא, ותוצריה הם יסודות נפשיים – יסודות אלפא.  פונקצית α פועלת על הנתונים שעולים מתוך החוויה הרגשית השלמה של האדם, כולל אלה שמקורם מהקלט החושי. היא הופכת חוויה רגשית זו ולמשהו מובן ומשמעותי על ידי הפקת יסודותα  המורכבים מרשמים חזותיים, שמיעתיים ורשמי טעם וריח הניתנים לאחסון בזיכרון ולשימוש בחלימה ובחשיבה לא מודעת במצב עֵרות. החוויה עברה תהליך של פונקצית אלפא ובכך הפכה למשהו הניתן להטמעה על ידי הנפש, וכך מעשירה את החשיבה המודעת ויכולה להיות מקור הניתן להפיכה לסמל."  

בשנותיו האחרונות ביון העלה על נס את ערך העמימות ואי־הידיעה, כפי שעולה למשל מהציטוט הבא:

"בכל חדר טיפול מן הראוי שיהיו שני אנשים מפוחדים: המטופל והפסיכואנליטיקאי. אם אין זה המצב, יש לתהות מדוע הם טורחים למצוא מה שכבר ידוע לכל."

5.

אז כשאנחנו שוכבים על הגב בעיניים עצומות, ומישהו נוגע בנו כחלק מתרגיל בזוגות, מתרחשים אינספור תהליכים במרחבי גופנו שאליהם גם מגיבים חלקים אחרים בנפשנו ורוחנו, וכל אלה הם לא מודעים או חצי מודעים, וטרום חווייתיים. חלקם יעוכלו, וחלקם אינם בכלל ברי עיכול, ולפעמים אף מטרידים ודורשים הפרשה מן המערכת כדי לשמור על איזונה.

הדיבור על זה, ובמיוחד הדיבור על זה עם עוד מישהו, הוא חלק מתהליך העיכול (פונקצית אלפא) המאפשר לרכיבים הטרום חווייתיים להפוך להתנסות ממשית, כזו הממוקמת במרחב ובזמן והיא חלק מן הגוף ההיסטורי של האדם. כמובן, בחלקו כל זה קורה גם ללא דיבור, וללא דיבור עם מישהו אחר, אבל הדיבור עם הזולת מעבה מאוד את התהליך ומאפשר לכנס כל מני "גירויים צפים" ולתת להם כתובת. הם נוחתים ומתלכדים לכדי משמעות.

הפעולה הזו של הפרשנות מצמצמת את הכאוס ועושרו האינסופי, אבל יש גם מובן שבו הכאוס מקבל את משמעותו וקיומו החצי קיים על רקע פעולת המשמעות. כך או כך, אין לנו דרך להגיע לחוויה ממשית – להתנסות – בלא פעולת עיכול/צמצום זו. זה לא שהתהליך הזה רוכב על החוויה ומסביר אותה בדיעבד, אלא שבלעדיו אין בכלל חוויה. לפחות לא במובן השגור של המילה: הוא שוכב על הגב בעיניים עצומות ומישהו נגע בו, אבל, בעצם, עדיין לא קרה שום דבר.

6.

צריך להוסיף לכאוס המקורי של הטרום־חוויה, גם את כל מה שאנו זורקים לשם בפעולת ההדחקה והסירוב להרגיש. אנו משתמשים בעמימות הבראשיתית הזו כבסיס לאסטרטגיה של "הטמנת פסולת", שאחר כך שבה ומגיחה, מנצלת את תנועתם של תכנים אחרים שעושים את דרכם במעלה ההכרה, כדי להכריז גם על קיומם שלהם, וכך, הדברים הם לעולם לא פשוטים.

אלה לא סתם תכנים בלתי מעוכלים שצריכים כעת לעבור עיבוד, אלא גם הרבה תכנים מסורבי עיכול, שבאי-קוהרנטיות שלהם מפרנסים תופעות של פסיכוזה מקומית או גורפת יותר.

7.

על מנת להשלים את הסיפור המתואר כאן, כנראה לא די בתפיסת הזמן הליניארי המקובלת, המחלקת את הזמן לעבר הווה ועתיד ומציבה אותם על פני קו. על פי תפיסה זו רק ההווה קים ממש – העבר כבר היה ובזה תם, והעתיד טרם היה, ובזה אינו קיים. היחיד שקיים/נוכח הוא ההווה.

אך מה גודלו של הווה זה?

אם נרצה לדקדק נהייה חייבים להדק אותו לכדי דקיקות שגם היא נטולת כל נפח של ממשות.

מה נשאר מזה?

לא כלום.

ואכן, אם להיות נאמנים לגישה המכנית, הזמן אינו אלא מימד של המרחב, ומוחשיותו הנוכחת של הזמן כפי שאנו חווים אותו אינו אלא אשליה. הנה כי כן, העבר-הווה-עתיד, הנפרשים על פני ציר הזמן, הם הפשטה שמשתמשים בה כדי לתאר את הזמן הממשי שאנו חווים, אבל שלמעשה מכחישה את קיומו. תפיסת הזמן הליניארי יוצאת מתפיסת העולם המכנית ואינה מכירה בזמן הממשי, שברגסון כינה בשם "משך".

8.

מנקודת המבט של הזמן הממשי, אמנם קיימים עבר ועתיד, אבל הם לא מיקומים על קוו, אלא היבטים של הווה נוכח, מרובה תדרים. יש הווה של דקה, ויש הווה של שעה, ויש הווה של יום ויש הווה של שנה ויותר. כולם רוכבים זה על זה ומרכיבים את הזמן הממשי.

בתור דוגמא ממחישה אפשר לקחת יצירה מוסיקלית שאנו מאזינים לה. הקטע שהיה לפני דקה, לא נעלם, הוא עדיין חלק מן היצירה, וממשיך להתפרש לאחור ככל שהיצירה נעה קדימה. הסלסול שמלפני דקה עדיין חי ולא רק בזיכרון – הוא חלק מן הגוף ההיסטורי של היצירה. חישבו על כך: אם רק ההווה קיים, והוא דק מאוד, אז מה המשמעות של הצליל הזה שאנו שומעים עכשיו? לא, אנחנו לא שומעים צליל, אנחנו שומעים מוסיקה, מקטע מוסיקלי שלם, ואנחנו שומעים אותו כי אנו עצמנו יצורים של זמן, המתקיימים כהווה מתמשך. ההיסטוריה איננה רק זיכרון, סיפור, עקבה, אלא הגוף הממשי שלנו.

בדוגמא אחרת: שתיקה בתוך שיחה אינה רק הפסקה בין הדיבור שלפני לדיבור שאחרי – היא עצמה בעלת משמעות, וככל שהיא מתמשכת כך משמעויותיה משתנות. לא דומה שתיקה של שתי שניות, לשתיקה של שתי דקות. שתיקה של שתי דקות היא לא רק שתיקה של דקה, שהייתה, ועכשיו עוד דקה שיש לה משמעות אחרת. ככל שהזמן מתארך, כך ההווה המתמשך הזה מקבל אופי מסוים הכולל בתוכו את מה שנחשב "עבר", אבל בעצם הוא חלק מן ההווה.

9.

וכמו שאומרים על האור שיש לו אורכי גל שונים והראייה קורית בטווח מאוד מצומצם של אורכי גל אלו (ויש אינפרא אדום (תת-אדום) ואולטרא סגול (על סגול)), כך גם ההווה שלנו (הזמן הממשי שלנו, הזמן הנוכח שלנו) מתקיים על פני תדרי זמן מאוד מגוונים, אבל אנחנו עצמנו ערים במודע רק לטווח מסוים של תדרים. זה אומר שאנו חיים במודע בתדר זמן מסוים ואופייני. גופנו חי גם בתדרים אחרים – כאלה שהם בתדרים נמוכים מן התדרים המודעים וכאלה שהם גבוהים מן התדרים המודעים. והגוף ההיסטורי שלנו (גוף הזמן שלנו) הוא צירוף של כל התדרים הללו יחדיו. כל תדר נשען על תדר אחר.

ועם זאת, קורה שאנו מצטמצמים ומתנתקים מן השלם הזה.

ככל שהאדם נוטה יותר לקוטב המכני כך ההווה שלו נעשה צר ומצטמצם אל תוך דבר מה שנעדר זמן ממשי, וככל שהוא נוטה יותר לקוטב הפואטי-מוסיקלי, כך ההווה שלו מתרחב ונעשה תואם את הזמן ההיסטורי ומקבל נפח של זמן ממשי. כשאנו חושבים, מנתחים בעיות, מנסים להבין בעזרת הראש, אנו נלכדים בזמן המכני, שחלק מן האסטרטגיה של פעולתו נועדה לסנן החוצה את הזמן הממשי, וממילא אנו מאבדים קשר אל הגוף ההיסטורי שלנו. לעומת זאת, כשאנחנו מרגישים, מקשיבים למוסיקה, רוקדים ונמצאים בגוף – אנו נוטים לנוע לקוטב הפואטי, ושבים ומתחברים לחוויית הזמן הממשי, ולגוף הזמן שלו. בגדול, אפשר לומר שבזמן נוכחות מועצמת, ההווה המודע שלנו מתרחב.

10.

האדם "מתיישב" בתוך הגוף ההיסטורי שלו, ומתוכו הוא מבין את העולם. הוא מבין את העולם באמצעות ההיסטוריה שלו. זו הסיבה שילד בן שמונה לעולם לא יוכל להבין דברים שיכול להבין אדם בן שלושים ושמונה. הבנה, אינה רק עניין של תחכום שכלי – היא קשורה לאיבר ההבנה שאצל בן השלושים ושמונה יש לו נפח היסטורי שאין לבן השמונה.

תפיסה זו של הזמן הממשי, היא גם הסיבה שאני אומר שהמשוב שאדם נותן לעצמו בעקבות חוויה, איננה רק הבנה בדיעבד, אלא מעבה בפועל את החוויה המקורית. הוא שכב בעיניים עצומות, מנסה להבין מה הוא מרגיש, והיה די בטוח שהוא אינו מרגיש שום דבר מיוחד. אבל כשהוא מדבר על כך לאחר מעשה, הוא פתאום מרגיש מחדש. בניסוח של זמן ליניארי – הוא מבין את מה שהרגיש אז – אבל במונחים של הזמן הממשי: זו החוויה ממש שהתעבתה, ונעשתה נוכחת.

לאורך הזמן של הרפלקסיה יש פה תפקיד. מה שאדם מבין ב"איבר חוש" של דקה, אינו מה שהוא מבין באיבר חוש של שעה. ואכן, אם אדם מסכים להיות נוכח בתהליך הפרשנות, ההתעבות של החוויה קורית לא רק כביטוי לתכני הפרשנות, אלא לעצם השהות בזמן הפרשנות המתהווה. אחרי שעה של הקשבה ושיחה על חוויה שהייתה, החוויה מתעבה כפי שהיא מתקשה להתעבות אחרי דקה של התבוננות "לאחור".

11.

מהו, אם כן, כוחם המיוחד של הכתיבה והדיבור, וכוחם של דיבור עם זולת ועוד יותר מכך דיבור בתוך קבוצה?

לא הייתי רוצה לתת יותר מדי חשיבות להסמלה, מה שהפכנו לסמל, הוא לא בהכרח מה שאנחנו מרגישים אותו יותר, וכאן הרי כל העניין הוא שהחוויה עצמה התעבתה. ההסבר לכך טמון אולי בהיבטים המטפוריים של השפה, באותה פואטיקה שהיא סוג של דיוק נפשי המרחיב את פעולת ה"עיכול" ומעבה את ההווה.

חישבו על משורר העומד לפני עץ וכותב עליו שיר. אותו עץ שלפני כן היה עץ סתמי מקבל עומק. זה מאוד שונה מפעולת הסמלה שמסתפקת ואומרת "זה ברוש". פעולת ה"עיכול" בשני המקרים מאוד שונה. במקרה של המשורר הידיעה של העץ כבר טובלת בממד הפואטי של האמונה.

ויש משהו בפעולת הפרשנות החיה הזו, הנעזרת בעיני הזולת, במה שהוא אחר, במרווח הבין אישי – שתומך בעיכול העומק של החוויה. לא אכנס כאן לפרטים – זה נוגע לכוחה של הפרשנות כאקט חי הפוגש את האחר – אבל בקיצור אפשר לומר שלדיבור האישי יש קשר לממד האמוני/מוסרי, זה שבו אדם שב לתת אמון בחוויה ולהתמסר אליה באופן שמחברו לממשות ביתר עוצמה. כך שכאשר אדם כותב או מדבר על חוויה שחווה מספר דקות לפני כן, הוא לא רק מבין בדיעבד, ולא רק נזכר, או יודע – הוא חווה מחדש, וחווה את החיבור לממשות שהיה בה ואשר מתוכה הנוכחות היא נוכחות. הוא מחזיר/שומר אותה כחלק מן ההווה הנוכח והער שלו.

12.

בהמשך התפתחותו וילפרד ביון סימן בO גדולה את המציאות הזו שאין לנו כל דרך לדעת אותה, אבל שהיא המקור לכל מה שאנו יודעים. אנחנו צוללים אל תוך הO   בחוויה שלנו ומתרגמים אותה באמצעות הK לעולם הידוע לנו, שבתורו מעשיר את הO.

ועם זאת, בדברו על הטיפול הפסיכואנליטיקאי, הוא ממליץ למטפל להניח בצד את זיכרונות העבר ואת הרצונות השונים (למשל הרצון שיקרה משהו מסוים בתרפיה) – הזיכרונות מיצגים את העבר, והרצונות מיצגים את העתיד – ובמקומם לטפח את האמונה. כך הוא כותב בספרו Attention and Interpretation :

"אפשר לתהות איזה מצב תודעה עלינו לקדם בברכה אם רצונות וזיכרונות אינם רצויים. הביטוי שמבטא פחות או יותר את מה שיש לי צורך לבטא הוא הביטוי "אמונה" – אמונה שישנן מציאות בלתי מוגבלת ואמת – הלא ידוע, הבלתי ניתן לידיעה, אינסוף חסר צורה." (עמוד 30)

במילים אחרות האמונה, אותה הוא מסמן בF גדולה, היא התהליך שבו אדם יכול לחזור ולפגוש את הממשות, היא מאפשרת את הקפיצה אל תוך התהום, שהידע, במובן הרגיל שלו, לא יכול לעשות אותה. כמו בוהם וכמו ג'נדלין הדגש שלו הוא על השהיית הידיעה – הזיכרונות והרצונות, אותם צריך להנמיך על מנת לצלול למרווח.

וכך הוא כותב:

"במקום לנסות להביא אור מבריק, אינטליגנטי וידעני כדי לפתור בעיות מעורפלות, אני מציע שנביא להפחתת ה'אור' – קרן חודרת של אפלה".

13.

ספריו של ביון קשים לקריאה. אוגדן, פסיכואלניטקאי אחר, בן זמננו, מתייחס ברוח דומה לנושאים קרובים ובאופן נוח יותר לקריאה. ספרים רבים שלו תורגמו לעברית בין היתר "מצע הנפש", "הקצה הפרימיטיבי של החוויה", "על אי היכולת לחלום" – כותרות שכולן מתכתבות עם התהליכים שתוארו כאן.

הנה גם מאמר של פסיכואנליטיקאי ישראלי, איתמר לוי: אומנות ופסיכואנליזה, לחשוב דברים קשים לחשיבה.    

14.

ראוי לציין גם ענף מחקר שמתפתח בשנים האחרונות בשם "מיקרו-פנומנולוגיה" ועוסק ביכולת האנושית לטפח התבוננות עמוקה שאינה שגרתית בחיי יומיום. התבוננות כזו, שלאחר מעשה, גם מטפחת רגישות למה שקורה כאן ועכשיו.

השאלה "מה קורה?" מתבררת כעשירה לאין שיעור מן הדיווח הראשוני.

הנה קלייר פטיטמנג'ין בהרצאה מאלפת על עבודתה כמיקרו-פנומנולוגית וגילוייה:

https://www.youtube.com/watch?v=iCWLDVwanC4&list=LLG12TipXcXjmDv5rwEP9tLA&t=0s&index=2

כחלק מן המחקר הזה הם פיתחו צורת ראיון מיוחדת שנועדה לעזור לאנשים לעשות את המסע אל תוך החוויה שהייתה. ולפעמים הם יכולים לבלות כשעה של ברור על חוויה שאורכה לא עלה על מספר שניות.

הנה האתר שלה, ובו גם מאמרים מעניינים:

http://clairepetitmengin.fr/articles.html

ופה דף הבית של אתר שעוסק במיקרו-פנומנולוגיה:

https://www.microphenomenology.com/home

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *