אחריות מתואמת

 

1.

יש משהו באחריות של הורים לילדיהם שאינו דומה לשום אחריות אחרת.

וכשפה מבולבלת האחריות, נודד הבלבול גם אל היחסים בין מבוגרים, ומתהפך לאחריות עודפת. כמידה שהורים בתרבותנו לא מבינים את אחריותם לילדיהם, כך מבוגרים מוצאים את עצמם מחנכים, מתקנים, מצילים מבוגרים אחרים כאילו היו ילדים. בלגן גדול שנובע מטשטוש גבולות, ומן השייכות הפצועה של אנשים שגדלו במקומות של אחריות לא מתואמת.

אז בתור שלב ראשון נראה שחשוב להבין את ההבדל בין שני סוגי הקשר והמשתמע מכך בעניין האחריות.

חשוב גם להדגיש שהקשר הורה-ילד אינו רק עוד סוג של קשר הקיים במציאות החברתית לצד סוגי קשר אחרים, הקשר הורה-ילד הוא הקן שבתוכו כולנו גדלים, והקשר המרכזי שמעצב את חיינו. האחריות הלא מתואמת שפגשנו בילדותנו, והבלבול שבא עמה, הוא המפתח לבלבול בנושא האחריות בכלל.

2.

שונה הקשר בין הורים לילדים מכל קשר אחר.

תינוק תלוי בהוריו, וזקוק לאהבתם ותמיכתם באופן ייחודי וקיצוני שאינו דומה למה שיקרה בהמשך חייו. במידה רבה, אף על פי שהוא ישות עצמאית, סובייקט בפני עצמו, חלקים נרחבים של חייו נתונים בידי הוריו, המשמשים כאפוטרופוסים זמניים של חלקים אלו. הם המאכילים אותו, המלבישים אותו, הדואגים למגוריו… לאט לאט הם מעבירים לו בחזרה את מה ששלו, אבל בינתיים מה ששלו הוא שלהם. שוב, זה לא דומה לשום קשר אחר, למעט אולי מקרים חריגים של הלוקים בשכלם או מקרי קצה אחרים שראוי לסייגם. מעבר למקרים אלו, הכלל בין מבוגרים הוא הכבוד לנפרדות. מה ששלו שלו.

ולכאורה, רק מובן הוא שהאדם יתבלבל וינסה לחקות את מה שחווה בילדותו גם בקשריו האחרים. אבל בפועל האחריות המתואמת שהילד פגש בילדותו דווקא עוזרת לו להבחין בין המקרה המיוחד של ילדותו לבין מצבו כבוגר, והוא לא יתבלבל בבגרותו לתקן ולהציל מבוגרים אחרים בדמות התיקון וההצלה שזכה להם מהוריו. הכבוד שקיבל מהוריו והאחריות המיוחדת שלהם כלפיו, דווקא בונים אצלו סוג של היגיינה נפשית המלווה אותו בחייו ביחסו אל אחרים.

בגדול, אפשר לומר שאחריות לא מתואמת (או אחריות עודפת) היא חיקוי של אחריות הורה-ילד שלא במקומה.

היא מזמינה תהליך של פרידה, הפרדה, מובחנות, והתבגרות כדי לחזור להיות במקומה.

3.

מה טבעה של אחריות מתואמת זו וההיגיינה הנפשית הנובעת ממנה?

בקיצור אפשר לומר: לא לנסות לדעת את הזולת, ולא לנסות לתקן אותו, ולא לגנוב את חוסר האונים שלו, ולהכיר בכך שיש לו אלוהים משלו.

כל אלה, אגב, נכונים גם בקשר הורה-ילד בהתייחס לאותם חלקים שכבר עברו לרשות הילד, וההורה כבר לא אחראי עליהם. גם כאן, הכבוד של ההורה לילדו בא לידי ביטוי ביכולת להכיר באוטונומיה של הילד, ולהעריך את כוחו להנהיג את מרחב חייו האוטונומי.

4.

אין משתמע מכאן שבקשר בין מבוגרים אין למושג האחריות ההדדית מקום. נהפוך הוא, האחריות מגדירה את אנושיותם, אבל, שונה האחריות המתגלעת בין מבוגר למבוגר מן האחריות האופיינית לקשר הורה-ילד. אין זה רק עניין של מידה, אלא איכות שונה של אחריות, סוג שונה.

אנחנו, המתבלבלים, מרבים לחשוב על אחריות במונחים טיפוליים, אבל חלק בלתי נפרד מן האחריות שבין מבוגרים קשור לכך שלא תילקח אחריות עודפת. אם כולנו היינו נוהגים על פי מידה זו של היגיינה נפשית, היה עולמנו האנושי ידידותי יותר לכולם.

5.

ילד שגדל במקום של שייכות פצועה (שפציעתה נובעת גם מן האחריות המבולבלת של הוריו) ינסה להשיג ביטחון באמצעות אסטרטגיות חלופיות לשייכות, חלקן יבואו לידי ביטוי בניסיון לקשור את הזולת ולשלוט בו בדרכים ישירות או עקיפות, מנסות לפתות, להרשים, לטפל, וחלקן יתבטאו בהימנעות. בכל המצבים הללו, האדם כמו שולח ידיים בלתי נראות אל תוך הזולת בניסיון לעצב את מחשבותיו והרגשתיו, ולמקמו באופן בטוח שימזער את נזקו וסכנת פגיעתו. בכך הוא מבקש כביכול לשחרר את עצמו מן התלות בזולת, אבל בפועל אותן ידיים סמויות שבעזרתן הוא מנסה להחזיק בזולת שלא יפגע בו, הן גם שאוחזות בו ועושות אותו תלוי. באופן לא מודע הוא משחזר את הזדקקותו של הילד להורה. מנסה לתקן את החסך של ילדותו.

ובעניין הזה לא כל כך משנה אם הוא לוקח את התפקיד של ה"הורה" או התפקיד של ה"ילד", כי גם כשהוא לוקח את התפקיד של ההורה וכביכול נמצא במצב של נתינה, הוא בעצם ממתין לאישורו של הזולת, ומתחת למעטה ההורה שוכן לו ילד מבוהל, שעדיין זקוק להורה שיבוא וירגיע אותו.

בניסוח אחר: אמנם אחריות לא מתואמת נראית כמו אחריות של האדם לזולתו, אבל בעצם, אם יקשיב לעומק, יגלה כאן תמיד את הפלישה למה שאינו שלו, במטרה להרגיע את חרדתו שלו. משתמש הוא בזולת באופן שעוקף את רצונו וחירותו של הזולת ולא ממש רואה אותו. לא בזולת הוא עסוק בבטאו אחריותו לא מתואמת – בעצמו.

6.

הנה שני מושגים מתחום הפסיכותרפיה שיכולים להעשיר את הבנתנו את בלבול האחריות:

"הזדהות השלכתית"

ו"אי-מובחנות".

כאשר אדם כועס על עצמו, ומשליך את כעסו על הזולת, וזה לוקח את התפקיד הזה על עצמו באופן לא מודע, ומוצא עצמו כועס על אותו אדם אנחנו מדברים על הזדהות השלכתית. כך גם אנחנו יכולים למצוא את עצמנו חשים זלזול כלפי מישהו, בשעה שזו לא תחושתנו המקורית, אלא תחושה ש"נכפתה" עלינו בהזדהות ההשלכתית.

הזדהות השלכתית, אם כן, היא מהלך בן שלושה שלבים: אדם מיחס תכונות מחשבות או הרגשות לאדם אחר (משליך עליו), האדם האחר הזה מזדהה באופן לא מודע עם ההשלכה, נסגר מעגל כאשר המשליך מגיב ל"נבואה שמגשימה את עצמה" ומרגע זה הם ממשיכים לשחזר דרמת ילדות.

אלה תהליכים חזקים מאוד שרק לעיתים נדירות מודעים לנו והם מורים על עוצמת השידור והקליטה שפועלים מתחת לפני השטח. המשליך (המשדר), בדרך כלל משליך "חומרים" שהוא אינו יכול או אינו רוצה לקחת עליהם אחריות, והקולט, מסיבותיו שלו, מקבל על עצמו את התפקיד, והאחריות הכרוכה בו. הרבה מן הצמדים המוכרים מוזנים מכוחה של תופעה זו: מאשים-אשם, מציל-מוצל, מכה-מוכה, יודע-בור…

יש פה משהו, שייתכן שהיגיינה נפשית השומרת על איזון, הייתה יכולה לזהות (אפילו ללא התערבות מודעת), ו"לנקות" אותו. אבל במצב האחריות המבולבל שרובנו שרויים היום, וברמת הרגלי חוסר ההיגיינה המקובלים, זה מתווסף לבלבול המקורי ומגביר אותו.

הנה מספר סרטונים ומאמרים על הזדהות ההשלכתית, למי שרוצה להעמיק:

פה סרטון קצר שמסביר את המושג והשלכותיו:

https://www.youtube.com/watch?v=Nloftn8XJH0

ופה עוד אחד קצר אף יותר:

http://www.psychologyconcepts.com/projective-identification/

ופה מאמר רחב ומקיף בנושא (אנגלית) של הפסיכואנליטיקאי אוגדן שכבר הזכרנו, ואשר רבים מספריו תורגמו לעברית. מאמר ארוך באנגלית למי שמבקש להעמיק:

https://www.lifeforce-centre.co.uk/downloads/stage4_yr1/session12/on_projective_identification.pdf

ופה פרק מקביל של אוגדן, בעברית הפעם, מתוך ספרו "על אי היכולת לחלום), מומלץ למבקשים להתעמק:

http://mw3a.haifa.ac.il/pluginfile.php/163359/mod_resource/content/0/%D7%90%D7%95%D7%92%D7%93%D7%9F%20-%20%D7%94%D7%96%D7%93%D7%94%D7%95%D7%AA%20%D7%94%D7%A9%D7%9C%D7%9B%D7%AA%D7%99%D7%AA.pdf

וכאן מאמר שמנסה לסקור את המושג וגלגוליו על פני גישות שונות, כמו גם את ההשלכות שלו לגבי תחומי חיים שונים (באנגלית):

https://pdfs.semanticscholar.org/11e2/fa1f1db22fa522a15b40b94223e2cd4c5a47.pdf

7.

הזדהות השלכתית מבלבלת בין היתר גם משום שהיא רוכבת על מצע נפשי שהוא לא מובחן דיו. מובחנות עוסקת ביכולתו של אדם להפריד את עצמו מזולתו, בלי להתנתק ממנו.

הנה סרטון קצר ענייני ומאיר עיניים על מושג המובחנות כפי שהוגדר על ידי בואן, מן החלוצים של הטיפול המשפחתי:

https://www.youtube.com/watch?v=Mq9N2p5iXjQ

בהמשך לבואן ואחרים התפתחה בעולם הטיפול הזוגי והמשפחתי תרפיה מבוססת מובחנות.

הנה מאמר מתוך האתר של אמתי מגד שמטפל בגישה מבוססת מובחנות וכתב על כך ספר (בעברית):

http://megged.co.il/%D7%97%D7%99%D7%96%D7%95%D7%A7-%D7%A2%D7%A8%D7%9A-%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%98%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%9C-%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99-%D7%9E%D7%91%D7%95%D7%A1%D7%A1-%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%99%D7%95/

ופה מאמר ב"פסיכולוגיה היום" (אנגלית) ובו מתוארת בין היתר עבודתו של סנארש, מאבות הטיפול הזוגי מבוסס מובחנות:

https://www.psychologytoday.com/us/articles/201205/how-grow

ופה סרטון קצר המתאר את התפיסה של בואן לתרפיה:

https://www.youtube.com/watch?v=Em1hFfIk9hs

8.

כל ההבנות הללו יכולות אולי לעזור לבנות קוד של אחריות מתואמת, ולהתרשם מאיך שהיא עשויה להיראות ולהרגיש.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *