1.
אחריות עודפת היא לא פשוט עודף של אחריות, תוספת מיותרת שצריך לקצץ בה כדי להיוותר עם האחריות במידתה. אחריות עודפת היא סוג של כיסוי המסוכך ומסתיר ומונע מאתנו לבטא את אחריתנו הממשית.
2.
שאלת האחריות היא מרכזית להוויה האנושית.
חשוב לדייק בה.
דיוק כאן ישפיע על כל תחומי החיים.
לא רק לדייק אותה במונחים פסיכולוגיים אלא גם במונחים מוסריים ורוחניים.
ושוב אוני אומר: אחריות עודפת באה במקום אחריות ממשית. היא לא סתם מיותרת – היא סותמת, לא מאפשרת לנו להבין מה אחריותנו, ולא לפעול על פיה. מתחת לקליפתה שוכנת האכפתיות הממשית, חנוקה ומבולבלת.
3.
וטוב לתת בה סימנים:
אחריות עודפת היא מצב שבו אנו חשים תחושה שקשורה לתחום האחריות, אבל מצטרפת אליה תחושה של צרימה, אי נוחות, עומס, בלבול, עייפות…
כשאנו פועלים ממקום של אחריות עודפת, בדרך כלל אנו מתעייפים מהר, מרגישים חסרי אנרגיה, מרוקנים ממשמעות, רחוקים מעצמנו, מנוכרים מן הזולת…
אלה לא הדברים שאנו מרגישים כשפועלים ממקום של אחריות ממשית.
4.
מה ההבדל בין הישענות להיתלות?
זו הבחנה המקבילה להבחנה בין רעב להתמכרות, ובין בקשה לדרישה.
לכאורה ומבחוץ זה נראה מאוד דומה, אבל מבפנים ובזיקה זה מאוד שונה.
כשאני נתלה על מישהו אני בעצם לא מסכים לקבל ממנו. לכן אני גם לא יכול לחוש את התשובה של החוק השלישי של ניוטון שקובע שכמידה שאני נשען כך גם ההישענות שמנגד. גם אם מצד הפיזיקה בהכרח כמידת הלחץ שאני מפעיל כך הלחץ החוזר – מעין מסך של התנגדות נמצא בתווך ומונע ממני לחוש את התשובה החוזרת הזו. וכך אני נותר בודד, וריק. וגם האדם שאני נתלה בו נותר בודד וריק.
כשאני נשען על מישהו, אני נותן לו לסמוך אותי. אני נותן לו את הישענותי. ההישענות הזו לא נגמרת בו, הוא מגלה שהוא צינור, וגם הוא נתמך. בהישענותי עליו אני נשען בעצם כל הדרך עד לב כדור הארץ, וגם התשובה שאני מקבל על פי החוק השלישי של ניוטון עולה וצומחת כל הדרך מלב כדור הארץ. בהישענותי אני יכול לשמוע זאת, וזה ממלא אותי. וממלא אותו.
אמרנו בעבר: לך לאט והאמונה תתגלה לך.
כעת אפשר להוסיף: הישען, והאמונה תתגלה לך.
אי אפשר לומר זאת על ההיתלות. אדרבא הריק שהאדם שומע מתוך סירובו לקבל, רק מהדהד לו את חוסר האמון וחוסר האמונה של המציאות כולה.
5.
כשאני נתלה במישהו במקום להישען עליו, זה מכיוון שבלב ליבי אני מרגיש שלא מגיע לי. לכן אני לא לוקח את זה פנימה, לא לוקח את זה ללב. לא בטוח לי ובאי-בטחוני אני מנסה לנהל את התוצאות. אבל התוצאה היא תמיד אותה תוצאה: באי יכולת לקבל, תלותי הופכת ללקיחה.
הוא, מן הצד השני, יחוש בעומס, ובפנים ליבו יתנגד לעסקה הזו שבה הוא מאבד את חירותו, ומרגיש "חייב לי" בשל כל מיני סיבות לא ענייניות. אבל הישענות היא כמו מתנה, היא משחררת אותו, מאפשרת לו לגלות את חירותו ועוצמתו מחדש, והוא מתברך בהישענות, ושומע בתוכה גם את הבקשה וגם את התודה. הוא סומך לא כי הוא חייב – כי הוא רוצה, כי אכפת לו, כי הוא חש באחריותו.
6.
ניקח את הדוגמה שדנו בה, היא שכיחה מאוד: אני יושב על הספה, ומישהו בחדר עובד. מה עליי לעשות?
הנה כמה דוגמאות של אחריות עודפת:
- אני נשאר לשבת, אבל במחשבתי ואולי כלפי חוץ אני מצטדק: כבר עבדתי קשה, אני בעצם חולה, יש לי המון ילדים משלי (או להפך), קמתי מוקדם בוקר, מותר גם לאחרים לעבוד, אם הוא רוצה שיעבוד. אף אחת מן ההצטדקויות הללו לא יכולה להסתיר את העובדה שבעצם אני חש לא בסדר.
- אני נשאר לשבת אבל במחשבתי ואולי גם כלפי חוץ אני מבקר אותו: מה הוא עובד כל כך, את מי הוא מנסה להרשים, ממה הוא בורח, אני שונא את הרעש שהוא עושה, הוא נראה קטן ומכוער…
- אני נשאר לשבת אבל מתערב בעבודתו, מנסה לעצור אותו: אולי תשב? תעזוב, זה לא חשוב. מישהו אחר יעשה את זה אחר כך. תגיד, מה הרוח העמלנית שקפצה עליך.
- אני קם לעזור, למרות שאני לא רוצה, וחש בהתנגדות. תוך כדי אני ממשיך להצטדק או לבקר או להשפיע עליו לעצור. במחשבתי או בפועל.
- אני קם לעזור, ומרגיש שעשיתי מעשה חשוב, אלטרואיסטי, ואני אוסף את נקודות הזכות לסלי, ואולי גם טורח להראות לו שכך. זה נרשם בספר החשבונות. הוא יצטרך לשלם על זה בדרך זו או אחרת.
- אני קם לעזור, אבל חש עייף ומובס, אולי אני עושה את הדבר הנכון, אבל זה מותיר אותי מרוקן. אמנם אין פה ספר חשבונות. אבל יהיה לזה מחיר.
לכאורה היה אפשר לומר שאותן דוגמאות שבהן אני נשאר לשבת על הספה הן דוגמאות של חוסר אחריות ולא של אחריות עודפת, ולא כך הוא: אתם יכולים ממש להרגיש את הרחש העודף, העומס, המיותר, התוסס. אולי אני לא זז, אבל ממקומי אני עושה בעודף.
(חוסר אחריות, תהיה יותר דומה להתעלמות, להיעדרות, חוסר מודעות)
7.
ואיך תרגיש ותראה אחריות ממשית, באותו מקרה?
הנה כמה אפשרויות:
- אני נשאר לשבת, ומתפעל ומתענג על עבודתו. במחשבתי או בפועל. אני לא מביט לכיוון אחר, אלא מלווה אותו, מתרשם מכוחו בעבודה, אולי אפילו מעודד אותו. לא שם מחיצה ביני לבינו. אני נותר שותף. הוא נראה יפה וחיוני בעיניי. (דמיינו שאתם באים אל חבר טוב שהוא גם מוסכניק ומתיישבים לידו בעודו עובד. הוא שמח בחברתכם ואתם בחברתו).
- אני נשאר לשבת, וכמו "ילד יום הולדת" מסכים לקבל את זה ש"נותנים לי מתנה". אני יכול לראות איך עבודתו מברכת אותי. וכך, בעצם קבלתי, אני אומר תודה. ואני גם יכול ממש לומר תודה. אני נשען. נעים לי להישען.
- אני רואה שהוא צריך עזרה במה שהוא עושה, ואני קם לעזור לו. זו אולי לא העבודה שלי, אבל אין לזה כל רלוונטיות. אני רוצה לעזור לו. מליבי.
- אני רואה שהוא לא צריך עזרה, הוא מסתדר מצוין גם בלעדיי, אבל אני קם לעזור לו, כי אני מרגיש רצון לקחת חלק, ונעים לי להצטרף אל "אנחנו" המשותף.
- כשאני רואה אותו עובד, זה מזכיר לי את אחריותי, וזה מעודד אותי לאסוף אותה מחדש. אני מודה לו על ההזכרה הזו.
אפשר לתהות: "להתפעל", "להודות", "להישען", "להסכים לקבל" מה, זו אחריות? אכן כן. אלה מסמנים יפה את טעמה של אחריות ממשית. כמובן, אם נרצה להעמיק לא די בהסתכלות כללית כזו, צריך לרדת לעומקו של המקרה הספציפי כדי להבין את קריאת האחריות הטמונה בו. בדרך כלל זה עניין מאוד אישי.
8.
העניין קצת מסתבך כאשר אני ישוב על הספה והאדם שעובד מולי, עושה זאת בעצמו כסוג של אחריות עודפת ותקשורת קושרת. הוא מסדר את הבית וכמו מכריז "תראה, אני עושה את העבודה שאתה היית צריך לעשות!". מצב כזה ממש "מגרה" את האחריות העודפת גם מן הצד שלי. מה עושים אז? כיצד תראה אחריות ממשית במקרה הזה?
במהות זה לא באמת שונה. גם כאן אני יכול לפעול משורש ההישרדות או משורש הידידות.
אחריות עודפת היא דוגמא להיתלות, והיא מותירה אותי בעולם של חוסר אמון וחוסר אמונה – בעולם של הישרדות. אני תלוי אבל בעצם לא רוצה להיות תלוי, וכך אני "משתמש" בזולת – באישוריו, בהערכתו, בעזרתו – אבל "זורק" את הזולת הממשי. בצדק הוא ירגיש נבגד.
אחריות ממשית, היא דוגמא של הישענות, והיא פותחת מרחב של ידידות כלפי זולתי וכלפי עצמי. אני מכיר בזה שאני זקוק לו, ומסכים להישען עליו, ועל הידידות שהיא תמיד רחבה יותר ממנו. אישוריו, הערכתו, עזרתו – כולם נחמדים אבל זה הוא בממשותו שסומך אותי, ועליו ממש שאני נשען. הוא – כלומר חירותו, עצמיותו, עוצמתו.
9.
ניקח עוד שתי דוגמאות להאיר את ההבדל הזה בין אחריות עודפת לאחריות ממשית:
מישהו עצוב לידי. כשאני חש ששמחתי תלויה בשמחתו, אני עמל לעשותו שמח, כדי שאוכל לחזור להיות שמח. זו תלות מכבידה, שהיא לכשעצמה מביאה עצב ועומס ומסבכת מאוד את היחסים. אבל כשאני מבין ששמחתי אינה תלויה בשמחתו, זה מאפשר לי למלא את אחריותי הממשית – להיות שמח, ובכך גם לברך אותו. זה לא אומר שלא אכפת לי מעצבותו (דכאונו, חוסר האונים שלו, תסכולו…), אבל אני יכול בו זמנית להיות עצוב על כך שהוא עצוב, ושמח על כך שאני שמח. המובחנות הזו חשובה. זה גם לא אומר שאני לא אנסה אולי לעודד את רוחו, אבל אני עושה זאת מן המקום הנכון, לא מתוך תחושת תלות, וצורך לפלוש אל הרגשתו ולעצב אותה על פי חזוני, אלא כביטוי לאכפתיות, שמשחררת את התוצאה. אם הוא יהיה עצוב או שמח – זה שלו, לא שלי. אחריותו שלו, לא שלי.
כך גם כשאני נותן מתנה למישהו. נתינת מתנה היא אקט יפה ומברך – ומשחרר. כלומר, כשהיא נעשית מן המקום הנכון. כמו הבקשה שאינה דרישה, גם הנתינה אינה תלויה, ואינה מותנית. אני לא נותן את המתנה כדי לשלוט בזולת ובמה שהוא מרגיש. זו לא דרך מתוחכמת לאחוז בו. והזולת, כמובן, ירגיש את ההבדל: הוא יכול להיות "אסיר תודה", או, כמו שדוד בן יוסף היה אומר, "אשיר תודה".