הישרדות חברתית ופרויקט העצמי

 

1.

אנחנו כבר מבינים שפעולה משורש ההישרדות אינה קשורה בדרך כלל לסכנת חיים ממשית, אלא להקשר החברתי שבו אנו פועלים.

וליתר דיוק: אנחנו חשים בסכנה כיוון שזהותנו מאוימת.

אבל למה?

למה הזהות שלנו מאוימת, ולמה היא בעצם כל כך חשובה לנו?

2.

התשובה בקווים כלליים ובקצרה:

הזהות היא תחליף השייכות שמצאנו לנו בהיעדר שייכות מזינה, והיא חשובה לנו בדיוק מן המקום הזה שבו שייכות חשובה לנו. ולמה היא מאוימת? בתור תחליף היא נטולת שורשים, רעועה, נוטה להתפורר, ודורשת תחזוק תמידי. העניין הוא שפעולת התחזוק הזו של זהותנו שאליה אנו מתגייסים, מרוקנת אותנו משייכות ממשית, ועושה אותנו יותר ויותר תלויים בזהות חיצונית זו. מה שבתורו רק מקצין את תחושת האיום והצורך לשריין את זהותנו מול תהליך ההתפוררות.

בניסוח אחר: בעוד ששייכות מזינה, זהות חברתית ממכרת (ודווקא משם שאינה מזינה).

הנה סרטון מצויר קצר (שאמנם מתייחס לסמים) אבל באותה מידה יכול להתייחס לזהות:

https://www.youtube.com/watch?v=HUngLgGRJpo

3.

התשובה קצת יותר בהרחבה:

זהות היא לא דבר רע לכשעצמו, אבל מה שהעמסנו עליה מתוקף שייכותנו הפצועה – האופן שהשתמשנו בה בחסות תנופתה הטבעית – הפך אותה לתופעה מורכבת מאוד, שבתוך מעגלי הוכחתה אנו נלכדים.

במובן הזה אפשר להגדיר שני סוגים של זהות:

הזהות המקורית שהיא חלק מהעמקת הסובייקטיביות וחומר הגלם להתייצבות האישית, הנתמכת על ידי קהילה חיה. (אני קורא לזה "אני").

והזהות שהסתפחה לתנועה המקורית ונעשתה לתהליך ההגנה מפני מרחב חברתי ציני ורזה שייכות, שבשמו האחר הוא ה"קהל". (אני קורא לזה "עצמי"[1])

הזהות השנייה היא שעליה אנו מדברים בהקשר של התמכרות, אבל היא כמובן לא בלתי קשורה לזהות הראשונה.

4.

פעוט בן שנתיים תלוי באימו ובאהבתה. כשהיא כועסת זה מאיים עליו. כשהיא לא נענית לו זה מאיים עליו. כשהיא רוצה דברים אחרים ממה שהוא רוצה, זה מאיים עליו. ועם זאת, התמודדותו עם כל אלה יכולה להיות ישירה ובלא להשאיר עקבות צורמים. בסך הכול היא רוצה בו, היא אוהבת אותו, היא בעדו. וזה שהיא לא תמיד נענית לו הוא חלק מתהליך של פרידה חשוב התומך בחיים.

הקושי מתחיל כאשר הילד מאמץ אסטרטגיה מיוחדת מול כעסה: הוא מנסה להיות "ילד טוב". כלומר: הוא לובש מסכה, מנסה להיות "משהו", מתפעל את דמות עצמו כך שתמשוך אליה אהבה, תשומת לב, ויחס מועדף.

5.

מאיפה הוא קיבל את הרעיון המוזר הזה ש"להיות משהו" יעזור לו לקבל אהבה?

מכל מיני מקומות, בין היתר גם מתהליך העמקת הסובייקטיביות שלו עצמו, אבל במיוחד הוא קיבל זאת מסוג מבט מסוים של אימו שבשלב מסוים ובעניינים מסוימים חדלה להתייחס אליו כסובייקט והחלה להתייחס אליו כאובייקט.

היא לא רק כעסה שהוא מפריע, היא גם חשבה באותו מעמד שזה לא בסדר שהוא מפריע.

יש הבדל בין "הפרעה" לבין "לא צריך להפריע" – להפרעה מתייחסים באופן ישיר: אם האש חמה מדי בתנור מנמיכים אותה, אם יורד גשם שולפים את המטרייה, אם נפער בור בדרך עוקפים אותו. אבל "לא צריך להפריע" זה כבר עניין בן שתי קומות. לא רק הבור, אלא גם זה שהוא לא צריך להיות כאן. והאזרח נעצר ליד הבור, ומתלונן על קיומו. כך גם עושה האם שנעצרת מול התנהגות הילד, וחדלה להתייחס להפרעה כפשוטה, ומתחילה לייחס לו רע שמבטל את מקורו.

הילד מזהה את הלך הרוח הזה שבו הוא עצמו נעשה מילד ל"ילד" תחת מבט אימו, ובהדהוד לדבר המוזר הזה, הוא משתמש בו ומנסה להפוך אותו לטובתו. אם היא מביטה עליו כאילו הוא "ילד רע", אולי ינסה להיות "ילד טוב". זה יפתור את הבעיה.

זו מלכודת, כמובן, אבל אין ילד שלא נתפס בה.

ובהמשך זה נעשה לתמציתו של "פרויקט העצמי".

ומאיפה היא, אמו, קיבלה את הרעיון המוזר הזה להסתכל כך על אנשים וילדיה בפרט? מן הסתם מהוריה שלה, שקיבלו זאת מהוריהם שלהם, וכן הלאה. היא לא המציאה את הלך הרוח הזה של ה"לא בסדר" היא ירשה אותו.

6.

ההתפתחות נעה לכיוון הולך ומעמיק של מובחנות וחיבוריות. הסובייקטיביות של הילד הולכת ומועצמת ככל שהוא גדל. אבל הסובייקטיביות הזו, שהיא צורך חיים, איננה חופפת לזהות החברתית הנבנית כהגנה מפני מבטו של הקהל.

כסובייקט, הילד זקוק שיסתכלו עליו רק וכל הזמן כסובייקט. התפתחותו בתחום הזה, גם היא דורשת את המבט הפוגש, המכיר בסובייקטיביות שלו. להסתכל עליו כאובייקט, מכאיב לו. זה איום מיוחד, שכנגדו, כאמור, הוא מאמץ את האסטרטגיה של הזהות השנייה – מן רעיון שהוא תמצית מרחב האהבה על תנאי:

"רק אם אהיה כזה וכזה אהיה ראוי לאהבה".

וכל אחד עם התנאים שלו: אחד צריך להיות חכם, שני נדיב, שלישי עוזר, רביעי מצחיק, חמישי חזק, שישי חלש…

7.

מדוע אדם צריך להיות בעל ערך, להצליח, להיות משהו טוב, חזק, מיוחד?

בעצם הוא מנסה להיות מישהו בתודעת הציבור, שהיא תמיד גם גלגול של תודעת הוריו.

דמות בתוך סיפור שמספרים מבחוץ. סימולציה שבה הוא צריך לתפוס את מקומו כדי להיות. הלחץ האטמוספרי של המבט כמו מבקש לבטל את קיומו, וכנגדו הוא צריך לעטות שריון ולהיות משהו חזק ועמיד. זו סימולציה של שייכות, אשר בה ל"היות" יש אופי של השוואה. תמיד האדם הוא יותר או פחות מאחרים, ממוקם בכתובת מסוימת בתוך הסיפור החברתי. וזה כאן שצורך הסובייקטיביות (ייחודיות) שהוא צורך ממשי של החיים, מתבלבל ומתהפך ונעשה לצורך להיות מיוחד. ובאמת לאדם אין כל צורך להיות מיוחד, רק צורך עמוק ובסיסי להיות ייחודי, ורק מפאת הבלבול ומכיוון שצורך הייחוד שלו לא מצא לו מענה פשוט, הוא נגרר למיוחדות.

להיות ייחודי הוא יכול בשייכות הממשית. אבל בסיפור, הדרך היחידה היא להיות מיוחד. וגם זה, לא משביע. (תראו את האפרוח למעלה).

8.

חשוב לי להדגיש – זה לא שאדם מרגיש חסר ערך ועל כן הוא מחפש לקבל אישורים מבחוץ. אלא, מכיוון שהוא מבקש אישורים מבחוץ הוא מרגיש חסר ערך. עצם המושג הזה "ערך" מוגדר על רקע החיפוש אחר ערך. הכוונה כאן לערך חיצוני, כי "ערך פנימי" הוא עניין אחר לגמרי.

הניסיון המתמיד להתמקם בסיפור של מישהו אחר, לעמוד תחת לחץ המבט, שאני קורא לו גם "הלחץ האטמוספרי של הקהל", שואב את האדם לקליפתו, ועושה אותו מכור לאותו דבר שרק ממשיך ומרוקן אותו.

התשובה לזה יכולה להיות פשוטה: במקום לנסות להתמלא בערך, פשוט לעצור את החיפוש אחר אישורים מבחוץ. אם כך יעשה, ממילא גם יתמלא ערכו הפנימי מעצמו. אלא שלעצור לחפש אישורים מיוזמה עצמית זה בכלל לא פשוט. האדם כל כך מזוהה עם המרחב של הסימולציה ותפקידו בתוכו, עד שלחדול מלפרנס את הדמות זה מרגיש כמו התאבדות.

מהרבה סיבות הוא שם את כל יהבו על הדמות הזו ותחזוקה, היא נעשית לכל קיומו, והשקידה על טיפוחה נעשה לפרויקט המרכזי של חייו (פרויקט העצמי). הוא מזוהה כל כך עם הדמות הזו, עד כי הוא בטוח ברמה מסוימת שחדלונה – הפסקת קיומה במרחב הסיפורי – הוא גם מותו שלו. (כמו שאולי מרגישים אנשים מסוימים על האפשרות לנתק את חשבון הפייסבוק שלהם). זו אשליה שקשה להיגמל ממנה. והיא נעשית לסיבת עצמה. האדם שכח שבמקור כל מה שהוא ביקש זה שייכות מזינה, והסיפור היה רק אמצעי. אבל האמצעי הזה כבש אותו, ונעשה למטרה – בור ללא תחתית, שגם מליון אישורים לא ימלאו אותו.

9.

כל הדבר הזה הוא שורש ההישרדות של האדם – אם תרצו – שרש חוסר אמונתו.

לא חיות טורפות שמאיימות עליו, לא אובדן פרנסה, לא מחלות או דאגות אחרות, אלא בראש ובראשונה המופע המורכב של הזהות החברתית שסביבו התגבשו מושגי בעלות וקניין ועוד מושגים רבים אחרים השייכים לתפיסה הצורנית-חומרית. הזהות הזו נמצאת תחת איום לא מכיוון שיש אדם כזה או אחר שמנסה לפגוע בה, אלא בשל פריכות קיומה מלכתחילה. ועם זאת, זה גם נכון שיש אנשים אחרים שמבקשים לפגוע בה – הרי הם עצמם חלק מן הסיפור הזה, ונתונים בהלך הרוח ההישרדותי שבו הצלחתו של האחד היא כישלונו של השני. אבל שוב, זו התופעה המשנית. היא אולי אחראית להמשך הזנתה של התופעה, אבל במקור הזהות היא מאבק להכרה החותר כל הזמן תחת ייחודו של האדם.

לא משנה כמה גדולה הזהות הזו, טובה ומכובדת, עצם ההזדהות כבר יוצרת את עולם ההתניה שבו אדם מתחיל להתרוקן ממשותו (ושייכותו הממשית). פרויקט העצמי כביכול נולד כדי להביא ביטחון ולהציל את האדם ממרכיבי ההישרדות שהוא נתון בהם, ובאמת – פרויקט העצמי הוא שורש ההישרדות, הבחירה שלעולם אינה יכולה לנוח, שגם אם תהיה עטופה בים של שייכות, לא תדע להישען עליו.

10

את הסיפור הזה שאני מספר כאן צריך לעבות במרכיבים שונים כדי לקרבו למציאות המורכבת – להוסיף את האופן שבו בני אדם למדו להפוך אנשים אחרים לאובייקטים, ובכלל להפוך חלקי עולם לחפצים, להוסיף את אובדן הקהילה החיה, את בלבול השייכות הסימביוטית, ואת אסטרטגיית הבדידות המחווטת במערכת העצבים שלנו, ועוד אי אלו מרכיבים – אבל בגדול זה השלד הבסיסי: הניסיון שלנו להתנחל בעולם הסיפורי-חברתי, בסימולציה הגדולה, הוא שורש ההישרדות.

הסיפור והקהל המתחזק אותו הם תחליף שייכות. לכאורה, זהו תחליף בטוח יותר משייכות ממשית, שהרי הוא עוקף את האנשים – הם רק תחנת הממסר שלו, שערים אל הסיפור הגדול: זה לא מהאדם הממשי שמולו שאכפת לו, זה מדעתו, ואפילו לא מדעתו ממש, אלא מזו שמייצגת באופן מקומי את דעת הקהל. את מבטחו הוא רוצה לשים בסיפור הגדול, ב"אמת", באידיאולוגיה, במה שחורג מאדם זה או אחר. כך, נדמה לו, הוא יוכל להיות לא תלוי באנשים שהוא פוגש, ולזכות בחירותו. אבל בפועל זה רק מגדיל את התלות שלו בהם ובדעתם, שהרי הם תחנות הממסר אל הסיפור, ובלעדיהם אין לו גישה. במקום להשתמש בהם ל"שייכות ממשית" ולהישען עליהם ועל ברכת שייכותם הממשית, הוא מנסה להתנתק מהם, ואגב כך רק נעשה תלוי בהם יותר.

אי אפשר לעקוף את בני האדם – זה הם, הממשיים, שמהווים את הביטחון – לא הסיפור.

למה הדבר דומה: לאדם הספון בחדרו שנים רבות ונחמתו היחידה היא תמונה של אישה התלויה על קיר חדרו. והנה יום אחד מתרופף המסמר ונופלת התמונה. באמצעים הדלים העומדים לרשותו הוא מנסה לקבע מחדש את התמונה על הקיר. באותו רגע נשמעת דפיקה על הדלת ואל חדרו פוסעת אישה. כן כן, אותה אישה ממש. "איזה מזל שבאת," הוא אומר לה, ומבקש ממנה לעזור לו לתלות את התמונה על הקיר…

11.

ולבסוף, כדאי לשוב ולהדגיש ששורש ההישרדות אינו קשור לאהבה על תנאי של אם כזו או אחרת, שלא ידעה להביט בילדה כסובייקט ומיהרה לזהות מה לא בסדר איתו. זה היה אולי הגירוי המקומי, נכון לילדותו, אבל זה לא הגורם. הגורם לשורש ההישרדות הוא בפיתוי שהתפתה הילד לחקות את תבנית סביבתו ולנסות להיות "משהו" – להתנחל בסיפור. לו לא היה מתפתה להיות משהו, אם היה נשאר רק עם גופו, הרגשתו, ליבו, הוא לא היה נגרר לחיות את מרבית חייו משורש ההישרדות.

תקשיבו לה שרה:

https://www.youtube.com/watch?v=L5jI9I03q8E

 

[1] זה הפוך לשימוש המקובל בפסיכולוגיה בשני ביטויים אלו, אבל מסיבות שונות אני מבכר את השימוש שלי.

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *