תלונתיות מבודחת – בעקבות מפגש אחד עשר

1.

כמה דיוקים שהזכרתי בזמן המפגש ואני רוצה לשוב ולדייק בהם, והראשון הוא ההבנה:

לא כל עמל הסתרה מורה על אמת חבויה.

או בניסוח אחר:

לא בהכרח בגלל שדבר הוא אמת אנו מסתירים,

אלא בגלל שאנו מסתירים הוא נעשה ל"אמת".

המירכאות מסביב למילה "אמת", בשורה השנייה, מבקשות להבחין בין מה שהוא אמת במובן של ממשות, לבין האמת הדרמטית.

ניקח בתור דוגמה את ההומופוב, גבר שעושה הכול כדי להפגין שהוא לא הומו. ולכאורה, תאמר הפסיכולוגיה בגרוש, מה הוא עובד בזה כל כך אם אין לו מה להסתיר? והוליווד הצטרפה לקלישאה שמתחת לכל הומופוב מסתתר הומו מדוכא. אבל האמת היא, שגם אם האדם עצמו חושד בעצמו בסתר ליבו, ומטעם זה גם מגביר את מאמצי ההסתרה, באמת זה לא מחייב שהוא הומוסקסואל.

אבל מכיוון שההסתרה עושה את זה ל"אמת", אז חלק ממנגנון ההתרה מחייב להודות ב"אמת" הזו ולחדול לפחד ממנה.

אין מה להתעקש על זה שזו לא האמת הממשית – די בעובדה שזו ה"אמת" (האמת הדרמטית) – תגובת יתר להסתרה. והרי זה עובד על אותו מנגנון שמושך אותנו אל ה"אסור" ומקיים אותו. תגידו לפעוט אל תקטוף את העלים של הפרח, ומיד הוא יחוש גירוי בכל אצבעותיו לעשות בדיוק את זה. כך גם עיני הגברים שנודדות למחשופיהן של נשים. הן לא נמשכות לשם בגלל אמת עמוקה שבהכרח טמונה שם, אלא הרבה בגלל שאסור.

2.

הבה נודה, אם כן, ב"אמת" בלי להתווכח האם זו האמת הממשית או רק האמת הדרמטית.

ועם זאת, כשאנו מתוודים על ה"אמת" (מפסיקים לעבוד בפרויקט ההסתרה), הבה לא נייחס משמעות יתר לתוכן – הברכה בתהליך ההודאה או באי-הסתרה, הוא במעמד האנרגטי, בזה שאנו משחררים את הפקק, ומאפשרים לדברים לשוב ולזרום.

אז אם אני מתלונן על בת הזוג שלי, או על הקבוצה, אני צריך להרגיש משוחרר מן ה"עול" של התוכן. לא להרגיש שאני מלבין פניה ברבים, ולא לדאוג שמא פגעתי באנשים אחרים, שיחכו לי כעת מעבר לפינה להחזיר לי כנגד תלונתי. כשהתלוננתי לא התכוונתי "לטעון טענת אמת" – טענה שכעת אני צריך להתייצב מאחוריה – רק ביטאתי ממשות רגשית. ובמובן הזה ה"אמת" לא רלוונטית.

זה מאוד מבלבל, ובכל זאת ההבחנה הזו גם מאוד קונקרטית.

אני יכול להתלונן והדגש שלי יהיה להכפיש – לטעון טענת אמת, ולהיות צודק.

ואני יכול להתלונן והדגש שלי יהיה על תהליך ההתרה שמאפשרת ההתלוננות הזו.

3.

במילים אחרות: אני יכול להתלונן (או להתקרבן, או לגנות, או להשוות או מה שזה לא יהיה על הסכלה) בשני מגמות הפוכות:

התלוננות אחת תהיה התמכרות, והתנועה שלה תהיה בכיוון אל תוך חדר הדרמה.

והתלוננות שנייה, תהיה מהלך של התרה, והתנועה שלה תהיה בכיוון ההפוך מחדר הדרמה.

ההתלוננות הראשונה היא אקט דרמטי, השנייה אקט משחרר.

לצורך הזיהוי אני רוצה לכנות את ההתלוננות השנייה בשם "תלונתיות מבודחת" – אות וסימן שהחיוך כבר נכנס פנימה.

ומה עושה את ההבדל בין שתי התלונתיות, הרי כלפי חוץ זה נראה בדיוק אותו הדבר?

המוטיבציה, תפיסת העולם, האמונה שלנו בטובו של העולם, אומץ ההתייצבות שלנו.

וגם: אין זה מדויק לומר שכלפי חוץ שתי התלותניות נראות בדיוק אותו דבר – כי אנו, שלמדנו להקשיב, יכולים כבר לשים לב ולזהות את ההבדל  – וזה ממשי לחלוטין.

וכמובן גם הפירות הם ממשיים לחלוטין: אם ההתלוננות היא אקט של התמכרות, הנשאבת אל התוכן ומתעקשת לטעון טענות, היא תשאר סגורה בחדר הדרמה, רצינית וחמורת סבר. אבל אם ההתלוננות היא אקט אנרגטי – מהר מאוד אנו נמצא את עצמנו מחוץ לחדר הדרמה, ונגלה את אהבתנו הגדולה. כאלה אנחנו, אוהבים בחירותנו.

4.

אם אנו פוגשים אדם מתקרבן, שעושה זאת כבר שנים רבות, ולא נראה שיש לו הקלה מזה, קרוב לוודאי שבעודו מתקרבן, הוא חש שאין לו זכות לעשות זאת. וזה אומר שברמה מסוימת הוא עובד בפרויקט ההסתרה.

פרויקט ההסתרה הוא שנותן קיום מתמשך לדבר. שאלמלא כן, טבעם של הרגשות היא לזרום הלאה לדבר הבא (תסתכלו על תינוק, רגע הוא בוכה ורגע הוא צוחק).

אז אם הוא נותר תקוע במקומו, הוא מתקרבן כיוון שאסור לו להתקרבן, תקוע מכיוון שהוא לא מסכים להרגיש את מה שהוא מרגיש.

ממילא זה גם מכנס את המוטיבציה שלו ועושה אותה להתמכרות – למה שימימה אביטל קוראת לו כביכול התחזקות.

כביכול התחזקות זו התחזקות של מבוי סתום. התחזקות שמסתיימת בתוך חדר הדרמה. לרגע נראה שהנתיב הזה משביע, הנה התלוננתי כמה אני מסכן, ובזה קבלתי קצת אנרגיה, אבל זו אנרגיה מדודה, כלואה, שאינה יכולה לפרוץ את המחסום למקום חדש. מחר אשוב ואתלונן כמה אני מסכן.

השלב הראשון בהתרה של זה, כאמור, יכול להיות פשוט: להודות על ה"אמת", להסכים להיות מסכן. מהר מאוד, כפי שראינו, זה עשוי להגיע גם אל הכאב הממשי.

5.

וכמובן, לנו בתור שומעים של האדם המתקרבן, יש תפקיד בתוך התהליך הזה. כי כשאנו שם וחשים בעומס של ההתקרבנות, ומגנים אותה, אנו עונים כהד לאיסור להתקרבן, ובאופן הזה חוברים לפרויקט ההסתרה, ועוזרים להזין אותו. אותו אדם ירגיש את ההתנגדות שלנו, וזה לא יגרום לו להתלונן פחות, זה רק יתקע אותו שם, בחוסר הזכות שלו להתלונן, שיהפוך לתלונה חדשה.

אבל אם נהיה שם, ולא נתבלבל מן התוכן, ונקשיב הקשבה עמוקה לתלונה, בלי לקחת ללב, בלי לעשות מזה מטעמים דרמטיים, אפשר שנעזור לו בזה להגיע מחדש אל נקודת הבחירה, שם הוא יחוש את חירותו ויוכל להכריע מחדש בין התמכרות להשתחררות.

6.

מה שמבלבל מאוד בכל התהליך הזה הוא האופן שבו אנו מבינים מה היא אמת, וההתעקשות הזו לברר את האמת, שהיא, במקרים רבים, ההתעקשות לברר את ה"אמת".

כלומר, ההיצמדות לתוכן היא חלק ממנגנון שליטה שבו אנו מנסים לחפות על חוסר האונים שלנו. לכן, כל כך הרבה פעמים, אותה התעקשות של אנשים על ה"אמת" היא הסימן הכי חזק שהאדם נמצא בחדר דרמה, ושהוא לא עתיד לצאת משם בקרוב.

כאמור, דרך אחרת לנסח מה הוא חדר הדרמה היא לכנותו "ידיעה עודפת". בתרבותנו למדנו להשתמש ב"ידיעה" (שהיא כלי חזק מאוד), כדרך לחפות על חוסר האונים שלנו.

במקום להתעקש על ה"אמת", אפשר להתעקש על הממשות. וזה ההבדל החשוב:

הממשות משחררת, ה"אמת" כובלת.

7.

ועם זאת, גם זה צריך להיאמר: קיימת ממשות. והיא יקרה. ואם נעשה עוול אין זה אחראי או טוב לטשטש אותו או להעמיד פנים שהוא לא כזה, בשם הנאורות. עוול מזמין שיכירו בו כעוול. וחשוב שהצדק יעשה.

אבל,

כשהצדק הוא בעצם ה"צדק" הוא יוביל אותנו למהלך של כביכול התחזקות – מהלך של צדק מעניש.

וכשהצדק הוא צדק, הוא יוביל אותנו (היחיד, החברה) למהלך של התחזקות – מהלך של צדק מאחה.

לצערי, התרבות שלנו טובעת בדרמה, וה"צדק" הרבה יותר מעניין אותה מאשר הצדק.

8.

זה גם נוגע לשאלה (וכאן אני חוזר לתחילת ההערות שלי) – האם אין איזה זרע ראשוני שבכל זאת האדם מסתיר?

והתשובה שלי היא שלפעמים יש, לפעמים אין, אבל בכל מקרה, גם אם יש הוא יכול להיות מאוד זעיר, ואין ללמוד מעוצמת הרגשות וממורכבות ההסתרה על הזרע המקורי.

למה הדבר דומה, לסכר ענפים שנוצר במורד הנחל. יכול להיות שהכול התחיל עם ענף קטן, אבל הענף הקטן עצר ענף טיפה יותר גדול, וזה עצר ענף עוד יותר גדול, והאבנים נתקעו, והאדמה הצטברה, כיסוי על כיסוי, הסתרה על הסתרה, והנחל כולו "התקמט" מסביב לחסימה.

וזה המדהים שבדבר. אדם יכול בדקה אחת של עבודה אנרגטית נכונה לפתוח סכר של שנים.

כשאני אומר עבודה אנרגטית נכונה אני מתכוון לכל הדיוקים הללו שאנו עושים כאן. דיוקים שלומדים להבחין בין אמת ל"אמת", בין התחזקות ל"כביכול התחזקות", בין התמכרות להשתחררות.

דוגמא לכך אני מוצא בעבודה של אן בארדני בסרטון השישי החל מן הדקה ה17 אתם תראו שם יריבות בין שתי נשים, שהייתה יכולה להמשך שעות, ימים, שנים. והיריבות הזו מותרת בדקה אחת של עבודה אנרגטית נכונה. והיפה שבעניין, הוא שזה התחיל קצת לא מדויק, ואן עצרה אותן, ותיקנה, והן חזרו לעבוד, וזה לקח בדיוק דקה על השעון. תבדקו את זה:

http://groupdocuseries.com/site/group/watch/episode_6

(ובכלל שווה ללמוד את הסצנה הזו בת מספר דקות לעומק).

9.

אז מה הוא הדבר שאנחנו מסתירים?

מה מסתיר זה שמתקרבן שוב ושוב? מה מסתיר אותו אדם מבוגר שכל פעם שאנו מבקרים אותו הוא שב ומתלונן כמה הוא מסכן ואף אחד לא בא לבקר אותו וכן הלאה?

אולי את תחושת חוסר הערך שלו?

העניין הוא שהוא לא היה מרגיש חסר ערך, אלמלא היה מתקרבן, ובכלל עצם המושג "חוסר ערך" הוא הצל של פעולת ההסתרה. במקור יש כאב, פשוט, גולמי, וחוסר אונים לגביו, אבל לא "חוסר ערך".

כנ"ל לגבי ההשוואה או הגנאי או המסכנות.

בתשתית של כל זה ישנו ניסיון להסתיר את זה שאני "רע". אבל באמת ה"אני-רע" הזה הוא הצל של העבודה האינטנסיבית שלי בפרויקט ההסתרה.

10.

וההערה אחרונה:

"תלונתיות מבודחת" היא "טכניקה", סוג של פרקטיקה.

אפשר לפגוש את הכאב גם בלעדיה, בייחוד במקום בטוח, באינטימיות, ברגעי משבר, אבל יתרונה הוא בנגישותה בחיי היומיום, שלא תמיד מאפשרים את האינטימיות וההקשבה.

מה שמציעה התלונתיות מבודחת זה להפסיק לעבוד בפרויקט ההסתרה. פרויקט ההסתרה מכלה כמויות אדירות של משאבים, ובלעדיו אנו זוכים מחדש בהרבה חיוניות.

 

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *