רוח הלוחם

לקראת מפגש שלושה עשר

1.

בבסיס אובדן הקשר עם הממשי, נמצאת תנועת נפש קטנה, שעל פי רוב אנחנו רק חצי מודעים לכך שאנו עושים אותה, ועוד פחות מזה ערים להשלכותיה.

קורה משהו מטריד, נאמר לנו משהו פוגע, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב קצת לא נוח, וכחלק מן ההתמודדות עם המצב, מתחילה תנועת הנפש הקטנה הזו, שלכאורה לא שואלת את דעתנו, ובכל זאת, אלה אנחנו כאן שפועלים וחירותנו ברקע. גם אם איננו מבינים את ההשלכות, יש כוונה הממלאת את עשייתנו בטעמה, וטעמה של הכוונה במקרה הזה הוא טעם ההתמכרות.

התמכרות: הכמיהה שמישהו אחר יאסוף אותי, הנהייה אחרי פתרונות סופיים, תחושת המתיקות המלווה את שמיטת האחריות ובו בזמן ההיתלות בפנטסיה וההתבצרות בידיעה שזו מביאה עמה, הבקשה להיות אחרי ולנוח היכן שהמאמץ כבר מסתיים – בקיצור, כל מה שמתגלם ביחס הסימביוטי למציאות.

מגיל צעיר התרגלנו להשתמש בידיעה כמחסה מפני המציאות הקשה.

לא כל ידיעה היא כזו, אבל זה שימוש מאוד נפוץ בידיעה. ומכאן הכותרת "חדר אור קר". פה הדברים מוארים, ברורים, מסומנים בצבעי שחור ולבן – ברור מי נגד מי ומה צריך לעשות כדי להביא להפסקת הרעש. את רובו של ה"תדר הדרמטי" אפשר לכנס לצורך הזה להתמודד עם המציאות (חוסר האונים והכאב), בתגובה של ידיעה עודפת.  מעדיפים את האור הקר של חדר הדרמה, על פני האפלה החמה של המציאות.

תגובת הגרירה לחדר הדרמה, היא דוגמא לתנועת התמכרות, ביטוי מסוים שלה.

2.

וישנה תנועת נפש אחרת שהאדם יכול לעשות, היא תנועת ההתייצבות.

היא דרכו של הלוחם.

היא משולבת במספר הבנות:

שאין פתרון סופי לחיים, שיש דבר עמוק יותר מידיעה, שיש להסכים ללכת ברגל וללא קיצורי דרך, שהמציאות רוצה בתשובתי, שאין מקום אחד שאליו צריך להגיע, שצריך להתאמן.

3.

דוגמא חיה להתייצבות אני מוצא אצל פעוט שמתלבט אם ללכת לחבר לבד – דבר שמפחיד אותו – ולאחר רגע של כניסה פנימה והתייעצות עם עצמו, הוא מתגייס למעשה.

והמופלא שבדבר, שבאותו רגע, ולא משנה כמה הפחד עדיין ברקע, הוא מתמלא בחיוניות מעצם הכרעתו. בדרך כלל, עם ההתייצבות גם מגיעה ידיעה מסוג אחר, ולא פעם גם שמחה.

ובהכללה: ישנו דבר מה קשה, לא נוח, שיש בו סכנה אפשרית, ומולו אינסטינקט ראשון לברוח. אולי אפילו הרגל לברוח, או בפועל בריחה ארוכת שנים. וכעת האדם מסתובב ומתייצב מול מה שקשה או מה שמפחיד או מה שמסוכן – ותמיד עם תחושה של "על החיים ועל המוות" – הנה הוא כאן.  

וחלק חשוב בהתייצבות ובאותו איסוף מחודש של אחריות, הוא דבר זה עצמו: התייצבות בפני ההתמכרות, וההתעקשות להתמיר את תגובת ההישרדות, ולהפכה לתשובה של ידידות. בניסוח אחר, זה מה שאנו קוראים לו: להפוך גורל לייעוד.

4.

בעיקר אני רוצה לשוב ולהדגיש את חשיבותו של האימון.

תארו לעצמכם תלמיד של אומנות לחימה שמצליח להתגבר על תלמיד אחר במסגרת אימון, וכעת הוא מרתק אותו לקרקע ומסרב לעזוב את אחיזתו בתואנה שאם ישחררו יצטרך להתחיל את הכול מהתחלה, ויש סיכוי אפילו שהפעם יפסיד בקרב.

לכולנו ברור שהוא לא מבין את מהות האימון. זה נכון שבכל אימון קרב מחדש, יש עניין לפעול ככל יכולתו כדי להתגבר על היריב ולנצח אותו, אבל התכלית של הלימוד היא לחזור ולהתאמן שוב ושוב, ולשם כך עליו לשחרר את אחיזתו, ולהיות מוכן להתייצב מול יריבו כל פעם מחדש.

הנמשל הוא היחס הסימביוטי. וכל כמה שהמשל נראה מופרך, זה הנוהג המצוי אצל רובנו: אנחנו נתקלים בקושי וסבורים שתפקידנו הוא לא רק להתאמן מולו, אלא גם לפתור אותו אחת ולתמיד, כדי ששוב לא נצטרך להטריח את עצמנו בו. אם הצלחנו לדעת פה משהו, מיד אנו אוחזים בידיעה הזו כמגן בפני כל עתיד אפשרי, וממאנים לשחרר.

5.

הלוחם מבין ששום ידיעה חלקה לא תחסוך ממנו את הטורח שבחיים, וזו לא המטרה של אימונו.

מבחינתו החיכוך הוא העניין, אלה החיים – זו המוסיקה.

אם קשת הכינור הייתה נעה ללא חיכוך על פני המיתרים, שום קול לא היה נשמע. בפועל, הנגן אומן מושך את הצליל, מרטיט את המיתר, שוהה ונוכח בכל רגע חולף של משיכת הקשת. הוא לא מקצר את הדרך אל הסוף, לא ממהר להגיע אל הפואנטה, לא חושב שכל מטרתה של הנגינה היא להגיע לתוצאה. הוא מסכים ללכת, ברגל.

וכבר הרבתי לתת את הדוגמא הזו: אדם היושב מדי יום במדיטציה עשוי להלין על כך שאחרי שנים עדיין הוא צריך להחזיר את מחשבותיו הנודדות אל השקט, הוא חושד שיש משהו שהוא לא עושה כראוי. הוא אינו מבין שהחזרה הזו אל השקט, היא היא האימון, ולא השקט.

6.

אז אם אדם מוצא את עצמו בגיל חמישים וחמש עדיין בסערה רגשית מול דבר מה פעוט שנאמר לו, מאבד קשר עם השייכות, מגיב כמו "ילד קטן" – זה לא סימן שמשהו עקרוני משובש בחייו, ושהוא לא למד שום דבר – אלא שזה אימונו של בוקר זה.

במקום להתלונן, שיחזור להתאמן.

זה בסדר שקשה. אם בנוסף לקושי המקורי הוא גם מבקר את זה שקשה – כי על פי תפיסתו החיים אמורים להיות קלים, והקושי מורה על משהו מקולקל – הוא רק מוסיף עוד קומה של קושי על הקושי המקורי. הוא שבוי בתפיסה פנטסטית אידאלית של החיים, ומתעקש עליה יותר מאשר על המציאות. זה מנקודת מבטה של התפיסה הפנטסטית-סימביוטית שהוא שופט לרעה, קובע שמה שקורה הוא "לא בסדר", ואגב כך גם מוצא גנאי בעצמו.

להפך, שיתעודד מן האתגר.

קשיים הם החומר שממנו מורכבים החיים. זה החיכוך ששומר אותו חי.

ההבדל והחידוש קשור בהבנה שמדובר בקשיי צמיחה (בכל גיל) לא קשיי הישרדות – זו לא דרכה של המציאות לדכא אותו, אלא עידודה שיצטרף למשחק.  

7.

לפעמים האדם צריך אכן לעבור לתגובת הישרדות, לתקוף או לברוח באופן מוחלט, כדי להגן על חייו. אין זמן למשחקים בשלב הזה. אבל אפילו אצל חית בר בטבע שלא פעם נמצאת בסכנת חיים, זה רק אחוז קטן מזמנה, לא כל שכן אצל האדם, שרק לעיתים נדירות נמצא בסכנת חיים אמיתית ורוב הישרדותו היא חברתית-פסיכולוגית.

ואף על פי שבדרך כלל אנחנו מזהים גבורה עם הלך הרוח ההישרדותי – שם יש מקום לדרכו של הלוחם – זהו דווקא מרחב הצמיחה שבעיקר זקוק לדרכו של הלוחם. כאן במיוחד נדרשת הגבורה. במובן מסוים, לגלות גבורה במצב הישרדות זו לא חוכמה – אבל היכולת להתמיר הישרדות לידידות, זו גבורת הצמיחה.

8.

כולנו מתמודדים.

כל בוקר מחדש מביא את אתגריו, את גלי הזעם, הייאוש, הדיכוי, הפחד, השעמום, הסתמיות,  או מה שזה לא יהיה שמביאה המציאות עמה. רכב שנתקע, הערה מעליבה, כוס נשברת, חסרון כסף, אובדן פרנסה, מחלה, מיץ שנשפך, חבר שנפרד, הפסקת חשמל, כאב בעצמות, תכנית שהשתבשה, עסקה שהתבטלה…

ומול כל גל כזה האדם יכול ליפול ברוחו

או

להפוך כיוון.

דוד בין יוסף נהג לומר: "להפוך אויש ליש!"

ה"אויש!" ברור, ונדמה כתגובה הלא רצונית הראשונה: "עוד פעם זה קורה לי, מעולם לא נסלח לי, איזה ייאוש, אין לי כוח, למה זה קורה לי, אני דפוק, ראוי לגנאי, זה גורלי, מה יהיה עכשיו, זה בטח הולך להשתבש עוד יותר, איך אעמוד בלוח הזמנים…" כל אלה באים משורש ההתמכרות, ומגלמים את העמדה הילדית הפסיבית, שעדיין ממתינה שיבואו ההורים להציל.

אבל בשביל ה"יש!" צריך להתגייס.

זו אינה הגבורה של המלחמה בחיות טורפות, הקשיחות של הגבר האלים, הבדידות ההירואית של גיבור-העל. אלא משהו הרבה יותר גמיש, נוכח, מתייצב, מוכן לפגוש, אשר צעד אחר צעד מתרגם מעמד של הישרדות, בחזרה לעולם הידידות.

זו אחריות בגרותנו, האימון של חיינו.

האם בסוף הדרך, אחרי הרבה שנים של אימונים, אדם יזכה להיות לבסוף מואר?

לא.

מואר הוא עכשיו ומלכתחילה – ועכשיו צא ולמד.

9.

הנה כמה ציטוטים מספרו של דוד בן יוסף "איך חיים מדויק?":

היום אני מרגיש שכל ניסיון כואב שאני התנסיתי בו לאורך חיי וחשבתי 'זה רע!' שבתי להתבונן בו וגיליתי בו זרע שממנו אני צומח…

מלכתחילה הייתי שמח לוותר על כל הניסיונות, אשר לשמחתי לא שאלו אותי אם אני מוכן לוותר… ואני היום מסוגל לומר תודה על כל ניסיון וניסיון כואב שבו התנסיתי לאורך חיי. מרגיש שמקור החיים מזרים אלי שפע עצמת חיים מופרית ומפרה, אש שמה, אהבה ושמחה.

שב אל המקור ומגלה: אהבה אוהבת לאהוב, שמחה שמחה לשמח.

אני מרגיש שנס זה לא מה שקורה לי, אני מרגיש שנס זה כן מה שקורא לי! מה שקורה לי קורה לי, מה שקורא לי – קורא לי! כמה חשוב להיות קשוב. כשאני חושב על מה שקורה לי, אני בעיקר מרגיש שאני סביל, סובל! כשאני חושב על מה שקורא לי, אני בעיקר פעיל, פועל!

10.

ולבסוף, הצעה לשיעורי בית:

לשים לב בשבוע הקרוב לשורש הפעולה,

לנסות לזהות מקרים של פעולה שמתחילה משורש של התמכרות,

להתעכב על התחושה, ההרגשה, החוויה, לתהות על קנקנה,

ובמקביל לנסות גם לזהות מקרים של פעולה שמתחילה משורש התייצבות,

להתעכב על התחושה, החוויה, ההרגשה, לתהות על טיבה…

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *