חוסר אונים וידיעה עודפת

1.

טבעם של החיים הוא לפעול.

אמנם יש יצורים חיים שצורת חייהם היא פסיבית יותר משל יצורים אחרים – אבל אין יצור חי שפעלתנותו (דרכו המסוימת לפעול בעולם), אינה חלק מהגדרת מהותו. וכך, למשל, קרציות מזן מסוים יכולות לקפוא ללא תנועה במשך חודשים ארוכים, אבל ברגע שעובר לידן יונק, הן מתנפלות עליו ברעבתנות. פסיביות כזו אצל יונק בעל דם חם, כמובן, אינה באה בחשבון.

כאשר נמנעת מן היצור החי הפעולה על פי טבעו של אותו יצור – לזה אנו קוראים חוסר אונים.

אפילו חולדה יכולה לחוש חוסר אונים, וחוסר האונים הזה יכול להתפשט בהדרגה על כלל חייה, כפי שהאירו המחקרים על "חוסר אונים נרכש".

2.

כאשר חולדה מושמת בכלוב ומקבלת מכות חשמל היא כמובן מפתחת אותות מצוקה, אבל כאשר יש לה אפשרות לשלוט במכות החשמל – להפסיק אותן על ידי לחיצה על דוושה – מצבה משתפר פלאים. חולדה בכלוב מקביל, שסובלת מאותן מכות חשמל ונהנית באותה המידה מהפסקתן על ידי שכנתה, תמשיך לסבול, כיוון שזו לא היא הפועלת.

במחקר אחר אנשים נדרשו לבצע משימה הדורשת ריכוז כאשר ברקע יש רעש מרגיז, לחלק מן הנבדקים ניתנה האפשרות לכבות את הרעש כל פעם שהוא מופיע, ולאחרים לא. ואף על פי שרק בנדיר הם אכן השתמשו באפשרות הזו, תחושת השליטה לבדה, אפשרה להם לבצע את המשימה ביתר הצלחה מאלה שלא הייתה להם שליטה ברעש.

ואם לחזור לחולדות – כאשר אותה חולדה שלמדה לשלוט על מכות החשמל, תגלה בהמשך שהלחיצה על הדוושה כבר לא עובדת, הניסיון הזה לא רק יבטל את מה שלמדה (ללחוץ על הדוושה), אלא גם ימנע ממנה ללמוד בעתיד – היא רכשה את חוסר האונים, ופיתחה סוג של פסיביות, כביכול היא אומרת לעצמה: "ממילא מה שאני עושה לא משנה, אז למה לטורח ללמוד". חוסר האונים הזה יכול בהדרגה להתפשט על מרחבים נוספים של חייה, לעשות אותה אדישה, מדוכאת, בלתי מסוגלת ללמוד ולהתפתח.

ובחזרה לבני אדם – ילדים שגדלו בחוויה של חוסר שליטה על נסיבות חייהם נוטים בהמשך חייהם להיות פסיביים, וממילא גם פחות מצליחים.

בסרטון הבא הדגמה קצרה ויפה לחוסר אונים נרכש:

וכאן סרטון היתולי – עד לאן זה יכול להגיע…:

https://www.youtube.com/watch?v=TU7RBqTndJ8

3.

בלבה של כל תקשורת קושרת שוכן זרע של כאב. יש הרבה סוגים של כאב – כאב פיסי, עייפות, צרימה, תכנית שהשתבשה, אובדן של חבר – אבל במה שנוגע לכניסה לחדר הדרמה, נראה שכל הכאבים מתכנסים לתחושת חוסר האונים – אי היכולת לפעול על המציאות.

מטבעם אנשים שונים בפעלתנותם, וכמובן, יש גילאים שבהם קשה יותר לפעול באופן עצמאי על המציאות, אבל אצל כל אדם יש מידה של פעלתנות, שאם לא תתאפשר לו הוא יחווה זאת כחוסר אונים, וחוסר האונים הזה יתלבש על הכאב המקורי ויהפוך לחלק בלתי נפרד ממנו.

תינוק קטן הוא חסר אונים בהרבה מובנים – הוא לא יכול להניע את עצמו, להלביש את עצמו, להאכיל את עצמו – אבל השייכות מפצה על זה, התקשורת עם אמו. וכך, הבכי שלו הוא פעולה שהוא פועל על העולם, פעולה בעלת השפעה ומובן, ואכן יש הרבה סוגים של בכי ודרכי תקשורת נוספים שהתינוק נולד איתם, מצפה שאמו תלמד להבינם. אבל אם התינוק מושם בלול ואין שוהים לבכיו, הוא יפתח חוסר אונים ובהדרגה יפסיק לבכות בכי בעל משמעות, הפסיביות תשתלט עליו, והתפתחותו תפגע.

ובהקשר אחר: במצבי הישרדות קיצוניים, למי שהיה אקטיבי לפעול לשינוי גורלו, יש הרבה פחות סיכוי לפתח תגובה פוסט-טראומטית, לעומת אלה שהיו פסיביים, אם מבחירה ואם מתוקף הנסיבות.

4.

אז כשכואב או כשהאדם נמצא במצוקה, היכולת והנכונות לפעול על המציאות כדי לשפר את מצבו, היא מרכזית.

אבל מה קורה כאשר אין יכולת מיידית לפעול על המציאות, או כאשר היכולת הזו דורשת מאמץ רב מדי?

כאן גילה האדם כלי נפלא – הפנטסיה.

אולי הוא לא יכול לפעול על המציאות ממש עכשיו, אבל הוא יכול לפעול על המציאות בדמיונו. זה חלק מכישרונו המיוחד כמספר סיפורים.

אז קודם כל ראוי להגיד – דמיון הוא סוג של פעלתנות חיה. והפעלתנות הזו אכן מרגיעה במידה מסוימת.

אבל,

פעמים רבות היא גם מהווה מלכודת. האדם פוסע בנתיב החלק הזה בלי לדעת שזהו נתיב של מבוי סתום. קל לנוע בו, הוא משפר קצת את מצב חוסר האונים, אבל בסופו של דבר הוא כולא את האדם מחוץ למציאות ולברכתה הממשית. מאוד מפתה וממכר לנוע בנתיב הזה, אבל בטווח הארוך מרבית מצוקותינו האנושיות נובעות מן ההחלקה לתוכו.

5.

אנו קוראים לזה: תגובה של ידיעה עודפת.

ידיעה עודפת היא פתרון המפתח שמצא האדם לכאב חוסר האונים, אסטרטגיה שהוא פיתח כיוון שהייתה זמינה מאוד סביבו, כיוון שדחפו אותו אליה בפועל, וכיוון שנראה היה שהיא אכן עונה באופן מידי למצוקתו.

כל ספקטרום התדר הדרמטי, מן הקורבנות, דרך האשמה הביקורת והגנאי ועד העשייה הסמלית – כולם הם בבחינת ידיעה עודפת.

במובן מסוים, זה השורש לכל התמכרות, ומה שמושך כל כך, למשל, במשחקי מחשב. מול כאב חוסר האונים – הנה האדם מגלה את אונו. כאן הוא מפתח את אשליית השליטה, את הידיעה שלא במידתה, את הנסיגה מן המציאות.

כמובן, לא כל ידיעה היא ידיעה עודפת. אנחנו מדברים על ידיעה שנעשתה תחליף למפגש עם הממשי. לא אמצעי לחבור לממשות (דמיון), אלא אמצעי לסגת ממנה (פנטסיה).

זו האסטרטגיה האחת של האנושי. גם של היחיד וגם של התרבות. לא במקרה אנחנו שולחים את ילדינו לבתי ספר, ומענישים אותם על חטא אי הידיעה – בצלמנו אנחנו רוצים לעצב אותם, מדרבנים אותם למכלאות הידע הגדולות שבהם גם אנו כלואים.

6.

ואיזו אפשרות אחרת יש?

כשאדם לומד לזהות את תנועת ההתמכרות של הידיעה העודפת, חלקיק רגע לפני שהוא עושה אותה, הוא יזהה לצדה את האפשרות האחרת. הוא יגלה שיש לו בחירה. מוסרית.

אבל,

כמעט תמיד הוא מחמיץ אותה לטובת הפיתוי האדיר של הידיעה העודפת. זו סוג של עצלות רוחנית: הנתיב האחר הזה ידרוש ממנו ללכת ברגל – ונתיב הידיעה כמו לוקח אותו טרמפ על רכב המונע באנרגיה זרה.  

7.

אנו קוראים לחדר הדרמה גם "חדר אור קר".

האור מייצג את הידיעה. כאן הכול ברור. ברור מי הטובים ומי הרעים (הזן הזה של אנשים), מי אשם, למה אני מרגיש מנותק (בגללם), מה צריך לעשות בצעד הבא (לפטר את ראש הממשלה) וכן הלאה. והוא קר, כיוון שלידיעה הזו חסר העומק של הממשות. כמו סרטים מצוירים הצבעים כאן חזקים וברורים, אבל אלה לא גופים חיים, חמים.

כעת אנו גם יכולים לומר שהרבה מתחושת חוסר האונים שלנו נבנתה לאחור כתוצאה מאשליית השליטה. הרי עצם זה שהאדם לא יכול לנוע או לפעול בנסיבות מסוימות אינו בהכרח ביטוי לחוסר אונים. אדם גם ישן שעות רבות במיטתו, ועשוי לשבת שעות רבות למדיטציה. זה לא חוסר אונים – להפך, זה טבעו ובחירתו. אבל כאשר על פי טבעו האדם מבקש לפעול ולא יכול לפעול – זה חוסר אונים. ואשליית השליטה הרבה פעמים מייצרת באדם את הדחק לפעול ולהשתלט על דבר מה שבעצם לא שייך לו באמת לשלוט בו. במקומות הללו הידיעה העודפת נעשית למעגל המזין את עצמו. כך בחרדה מתגברת, אבל כך גם בהפרעות כפייתיות, בהם האדם מנכיח את ידיעתו העודפת בצורה של עשייה סמלית, שוב ושוב שוטף ידיים, או מסדר את האוכל בצלחתו על פי דגם. במקום שהוא חש חוסר אונים זה הנתיב היחיד שנותר לו. או כך לפחות הוא מאמין.

כי תמיד קיימת אפשרות נוספת: לא לעשות את תנועת ההתמכרות.

להסכים לפגוש את הלא נודע.

שזה אומר לחזור אל הכאב המקורי של חוסר האונים, ולא להתפתות לדעת בנתיב אור-קר כמזור לכאב. זו לא יכולה להיות טקטיקה פסיכולוגית – זו הכרעה מוסרית.        

פורסם בקטגוריה התייצבות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *