1.
בלילה חלמתי שבטעות דרכתי על ראשו של נחש.
זה הסתבר לי לאחר שהמשכתי לצעוד מספר צעדים ושמעתי מאחור את נשיפתו. הסתובבתי ובמאמץ מסוים הצלחתי להבחין בו זוחל לקראתי. בסקרנות מסוימת צעדתי לאחור, תוך שאני ממשיך להתבונן בתנועתו האיטית קדימה, תוהה אם הוא ממשיך כך רק מתוך עיוורון הפגיעה, או שהוא מחפש אחריי.
כדי לבדוק זאת נעתי פעם לצד זה ופעם לצד אחר, וראיתי שאכן אותי הוא מחפש. בשלב הזה, הוא פתאום התחיל לזחול הרבה יותר מהר ממה שתכננתי בצעידתי לאחור, וטרם הספקתי לסגת וכבר הוא היה מתחת לרגליי, ואני, כמדומני, סיימתי את המלאכה בחבטה עזה של רגלי, ובאלימות של אין ברירה, שלא ידעתי אפילו שיש בי.
אלא שבאותו רגע גם הבנתי את טעותי – הוא לא בא להכיש אותי, אלא לשטוח לפניי את עלבונו, ולתבוע ממני לרפאו. משהו באמצע בין "איזה שמוק מגושם אתה, שאפילו אינך מבחין שאתה פוגע ביצור חי וממשיך בדרכך כאילו כלום לא קרה", לבין "נו, ואם כבר דרכת, אולי בכל זאת תמצא את הדרך לתקן?" זה תמצית הרגש שהוא נשא אליי, ונוכחתי בו באחת – שכן חשתי בו באותו חלקיק רגע באופן טהור, וידעתי שכולו ידידות.
אלא שמעשה האלימות כבר יצא לדרך ולא הספקתי לעצור אותו.
בשלב הזה של החלום התעוררתי, עם המון מחשבות על "העיסוק המוגבר בעצמי", ועל "חשיבות עצמית".
2.
אני מנחש שרובכם סבורים שהעיסוק המוגבר של האדם בעצמי שלו, נובע מרגישותו החבולה של העצמי הזה, הדורש המון הגנה ודאגה, ואינכם מעלים על דעתכם שאולי העצמי הזה הוא בלבול, ארטיפקט של המחשבה, ובמקור בכלל לא קיים, וממילא גם אין לכם שום עניין מיוחד לדאוג לו – זו המחשבה שמושכת אתכם בלשונכם.
כלומר, אהבה עצמית היא טבעו של האדם, זה מובן, אבל דאגה עצמית, ובמיוחד כל אותו עיסוק מוגבר שהדיכאון הוא בן לווייתו הקבוע, היא תוצר של הרגל ותרבות. מחשבת הדאגה, תוך כדי תנועתה קדימה, מייצרת את העצמי לאחור.
3.
דוגמה לעקרון הזה, אפשר למצוא בממשק אדם-מחשב, ובהנדסת האנוש שהתקדמה הרבה מאז ימיה הראשונים. היום, כאשר מופיע לכם חלון קופץ המציע להירשם לאתר שאתם מבקרים בו או כל בקשה אחרת שאתם חופשיים לסרב לה, בדרך כלל, לשון ההודעה מציעה לכם לבחור בין שתי האפשרויות הבאות: "אני מעוניין" או "אולי אחר כך" (או כל נוסח אחר שמרכך את ה"לא").
אינני יודע אם זו רק חוכמת ההמונים או פסיכולוגיה מחושבת, אבל העיקרון הוא אותו עיקרון:
כאשר אתם מסרבים למישהו, אתם עוינים אותו לאחור.
בניסוח אחר: המחשבה שלכם הולכת אחר ההתנהגות שלכם ולא להפך, ואם נגררתם לסרב למישהו, אז משתמע למחשבתכם, שאותו מישהו כנראה ראוי לסירוב הזה, ואתם מקישים את תכונותיו הרעות המצדיקות את הסירוב הזה. זו הסיבה שמרצה טוב לעולם לא ישאל את קהלו שאלה שתחייב אותם לענות לו בשלילה ("הכנתם שיעורי בית?"), ואם נפל בפח, הוא ממהר לתקן לפני שתגררו לענות בשלילה, מציע לכם נוסח שיאפשר לכם לצאת בחיוב: "אולי אחר כך".
רואים, נשארנו ידידים, אין שום סיבה לעוינות.
4.
העצמי – הדבר הזה שאנו עמלים עליו כל כך הרבה וכל החיים – אולי הוא לא יותר מעמל זה עצמו. ובמקור, אין לנו בו שום עניין מיוחד. אנו נגררים להסיק את קיומו, כעין הדף לאחור, על פי אותו הגיון שקובע שלא היינו עמלים כל כך אלמלא היה שם משהו. משהו חשוב במיוחד.
וזה נכון שדיכאון היא ביטוי של עיסוק עצמי מוגבר, שלא מצליח להיחלץ מגבולות עצמו, אבל לא צריך להאשים את ה"עצמי" שכביכול מרכז את האדם בדאגתו, אלא רק את הטעות של המחשבה, את הבלבול, את האכפתיות היתרה, הרגישה, למושא שבעצם איננו. ודווקא משום שהוא איננו, שאין שום עצם ממשי להיאחז בו, הוא סובב סחור סחור, כמו מערבולת של ידיעה עודפת, שאי אפשר להיחלץ ממנה. לכן יש לזה תמיד גם ניחוח קיומי – מעין חיפוש כנה אחר האמת, אולי כנה מדי, שהסתבך בזנבו.
אני לא אומר "אין אני" – ולכן גם חשוב לי להבחין בין אהבה עצמית שהיא אור ישר, לבין דאגה עצמית שהיא אור חוזר – אלא שאותה "חשיבות עצמית" שלפעמים נדמה שמנהלת את העולם, איננה באמת ביטוי חריף לאיזה אגו חזק, יצריי כבוד שמתגברים על בעליהם, או כל תיאור ישותי אחר שנדמה שאנו עבדים שלו – אלא תפקודיות יתרה ששכחה את מקורה. אשליה שהחמיצה והלכה ותפחה.
במקור אין לנו שום עניין בכיווץ הזה, זו פשוט פתיות – כלומר, דווקא רכות ואכפתיות שלא הכירו בזכותן.
5.
זה יהיה קצת מוגזם לקשור את כל זה ליציאת מצריים, אבל את חלומי חלמתי בלילה שלפני ליל הסדר. וכך מחשבותיי נדדו מן הנחש, אל העצמי, ואל התנועה הזו קדימה מן המצרים ובין המצרים, תנועה של קילוף וזיכוך, המותירה מאחור את כל הטפל, ונשארת עם התמצית.
גלגלתי בלשוני את אמירתו של דוד בן יוסף: חג החירות זה חג המצות, החירות זה למצות.
וראיתי שאכן כך.
הזדמנות להיזכר בעיקר.