1.
"להסכים להפריע" הוא היבט מסוים של תנועת ההתייצבות.
הנה שני אנשים משוחחים שיחה ערה ביניהם, ואדם שלישי מתקרב אליהם במטרה להתערב בשיחתם. אם יש לו צידוק מוצדק, סיבה בלתי אישית שחורגת ממנו עצמו – איזה אסון שקרה, או צורך דחוף – הוא רשאי להפריע להם, ויש גם דרך לעשות זאת: "סליחה, יש לי בקשה אליכם", או "אני מצטער להפריע לכם, אבל…" או כל דבר אחר בדומה לזה, שגם אם אינו מנוסח במילים, הוא מנוסח בשפת הגוף, באופן הוויה והרגשה המתנצל על כך שהוא כאן, עכשיו, בצורתו זו, הלא שקופה – כביכול לפי סדר הדברים המתוקן הוא היה אמור להיות שקוף, כלומר, לא להיות.
כי הכול חשוב, ולכל דבר יש קיום – אבל הוא, בתור "אני", הוא סתם הפרעה.
כמו שאומרת האחות לאחיה: "למה נולדת בכלל?!"
2.
אבל כל כמה שינסה לעשות עצמו שקוף, בלתי נראה, זבוב על הקיר, כזה שלא מפריע לאיש – כל כמה שיטרח ויעמול על המלאכה הזו של אי-היותו – זה לא יעזור לו. שכן בין אם הוא רוצה בכך או לא, הוא מפריע:
הוא תופס מקום (שמישהו אחר היה יכול להיות בו), הוא נושם (אוויר שמישהו אחר היה יכול לנשום אותו), הוא משמיע רעשים גם כשהוא מנסה להיות בשקט, הוא מסתיר את האור בגופו הפיזי, יש לו מראה מסוים שאולי מציק למישהו, נוכחותו מורגשת גם כשהוא עוצם עיניים, הקשבתו נוכחת גם כשהוא לא מדבר, הוא כאן, גוש של משהו, שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא משפיע, הוא מפריע. זה גורלו.
ואם ממילא הוא מפריע, למה שלא ילך על כל הקופה, ויפריע בלי להתבייש?
שכן הברירה שעומדת לפניו איננה להפריע או לא להפריע – תמיד הוא מפריע – אלא רק להפריע כקלקול או כברכה.
"הפרעה או הפרייה", כמו שאומר דוד בן יוסף.
ופעמים רבות כשאדם מתאמץ לא להפריע, הוא לא באמת לא מפריע, אלא רק מסרב לקחת אחריות על כוחו לברך, ומכאן גם קלקלתו.
3.
ממקום מבטחו בחיבוקה של אמו סוקר התינוק את הזר, נועץ בו מבטים סקרניים בעיניים גדולות.
הוא עוד לא למד שזה לא מנומס לנעוץ עיניים. הוא גם לא יכול להבין זאת. מבחינתו הוא עצמו שקוף: הוא רואה, אבל אינו נראה. מבטו חוקר את העולם באופן תמים לחלוטין בלי לדעת שהמבט הזה שלו הוא גם זוג עיניים בעולם, והוא עצמו משהו בשביל הזר, ולא רק כלום שמביט.
כל זה עתיד להשתנות יום אחד. יגיע הרגע שהוא יגלה שהוא לא רק רואה אלא בעצמו נראה, וזה יטלטל את עולמו.
אני קורא לזה "שער הנראות".
לאורך ההתבגרות שלנו אנחנו עוברים דרך שערים שונים, והאופן שבו אנו עוברים בכל שער התפתחותי כזה, משפיע הרבה על המשך חיינו. בין גיל שנה לשנתיים ניצב שער הנראות – כולם צריכים לעבור דרכו כדי להמשיך להתפתח – אבל כל אחד עובר בו באופן קצת אחר, פוגש את הגילוי המטלטל שקיומו אינו שקוף, שהוא משהו בעולם, משהו שחוסם את גלי המציאות. בניסוח אחר – שהוא הפרעה.
4.
מה עושים עם זה עכשיו?
ברקע עומדת דרישת ההורים "אל תפריע". ילדים מחונכים, זה ידוע, אינם מפריעים. זה חלק מן היכולת לראות את האחר ולהתחשב בזולת. אחרת, אם כולם יפריעו לכולם, יהיה פה בלגן. תראה, שוב לא החזרת את הצעצועים למקום, והפרעת לאימא בטלפון, ולמה היית צריך לקרוע את הספר? כל כך הרבה רעש ולכלוך אתה מייצר!
מצטרפת הדרישה ההורית לרתיעה הטבעית מהיות נראה (הביישנות של הפעוט), וזה נעשה לקוקטייל חזק מאוד – אופן רגשי ודרך חיים שרובנו מאמצים, ומשתדלים בה כמידת כשרוננו – לא להפריע.
רובנו כלל לא ערים עד כמה הציווי הזה מעמיק לחדור לתוכנו ולעצב את חיינו. איננו מודעים לכך שאנחנו מזהים את עצמנו כ"הפרעה", ולא שמים לב לטרחה שאנו משתדלים למעט את קיומנו כדי למעט את ה"הפרעה" לעולם.
"אומרים שהיה פה טוב, לפני שנולדת".
5.
ויש לדייק: כשהאדם מקבל על עצמו את דין הציווי למזער את נזק הפרעתו, הציווי בעיקר מתייחס ל"מי" שהוא. לאותו גוף רך, ממשי, "אני", שהוא נטול כל הצדקה – הדבר ה"זה", אסור לו להפריע ואסור לו להופיע. מי הוא בכלל?! אבל, "צידוק מוצדק" יכול להפריע. והאדם יכול להסתתר כאן מלהופיע, שהרי זה לא הוא שמפריע – זה הצידוק. המכאניות של העניין.
אז אם יש לך משהו חשוב לומר, או איזו תועלת להביא, או סיפור מצחיק, או לחליפין איזו מחלה נוראית, או מסכנות מיוחדת, או כל הצדקה מוצדקת אחרת – הפרעתך נסבלת.
אחרת, למה אתה כאן?
6.
שאלה טובה.
במיוחד אם באופן לא מודע, אתה מזהה את קיומך כהפרעה.
ובכל זאת חייבת להיות כאן איזו טעות תפיסתית.
על פי מדרשו של הבעל שם טוב: אדם נולד כאשר העולם לא יכול להתקיים בלעדיו אפילו רגע אחד נוסף.
משמע: כן, זה נכון שאתה מפריע. פורע את הסדר של המציאות.
אבל בשביל זה אתה כאן!
זו חובת נוכחותך.
ואילו להיות ב-סדר, מחמיץ את אחריותך.
7.
ומכאן הביטוי "להסכים להפריע".
כינוי לאותה עמדה קיומית, נפשית, ערכית, רוחנית, החוצה את הציווי לא להפריע, ומתייצבת ללא כל צידוק, כחירות.
הנני כאן להפריע.
הנני כאן לעצור את גלי האור, לנשום אוויר, לתפוס מקום, להפיץ את ריחי, להשמיע את רעשיי, ולעשות את כל זאת לא כלקיחה, שמניחה מראש את חוסר זכותי, אלא כברכה, כהפריה, כחובת קיומי. זו הפרעתי שמברכת.
8.
מכירים את האורחים ש"לא רוצים להפריע" אבל כל כך לא נוח איתם עד שהם הכי מפריעים בעולם?
באופן לא מודע, הם ניצבים שם באמצע החלל, משתדלים לא לנשום, ועוצרים את כל זרמי האנרגיה במערבולת סביבם. כיוון שהם לא רוצים להפריע, הם תקועים. ואנחנו, תקועים איתם, מחכים שהביקור יסתיים בשלום, כדי שגם הם וגם אנחנו נוכל לחזור ולנשום.
לעומתם יש אורחים שלחלוטין מרגישים נוח בביתנו, והדבר עשוי לגרות את התנגדותנו באופן אחר: הם פותחים את המקרר ושולפים את שארית הארוחה מאמש – "זה בסדר אם אוכל את זה עכשיו, אני נורא רעב". ומה נגיד להם, שלא?
עם שני סוגי האורחים אנו עשויים לחוש שהם מפריעים לנו. שהם בעצם גונבים מאתנו דבר מה, לוקחים מאתנו בכוח משהו שאנו לא רוצים לתת להם – ולו רק משום שלא שאלו את דעתנו. באופן כלשהו אנו מאשימים אותם על אובדן חירותנו.
אבל תארו לעצמכם שהאורח השני, החוצפן, היה עוצר לרגע עם הצלחת ביד, ואומר משהו בסגנון: "אני יודע שזה לא נימוסי, וזו בטח הפרעה גדולה, אני בלתי נסבל לפעמים… אפשר בכל זאת?" אולי זה היה שובר את הקרח. בעיקר אם זה היה נאמר מן המקום הזה שמשחרר גם אותנו להבין, שכמו שלו מותר, גם לנו מותר לסרב. שהפרעה הדדית זו היא בעצם כל התכלית של מפגש אנושי. אנחנו לא כאן כדי לא לפגוע אחד בשני. לשם כך יכולנו כל אחד להישאר בביתו. אנחנו כאן כדי לפרוע זה את סדרו של זה – ובדרך אנחנו בהחלט עשויים לפגוע זה בזה. אין בזה כוונה רעה, אבל זה סיכון שאנחנו מסכימים לקחת במשותף. הפרעתנו היא הפרייתנו, היא ברכתנו.
9.
הבה נתעמק, אפוא, עוד קצת בעמדה הקיומית הזו, ואגב כך גם נתרגל לריחה, וננסה לפרש את טעמה וסגולותיה, כמו גם את הניסוחים השונים המבטאים אותה, והצעדים לקראת הנכחתה.
נתחיל עם האמירה הפרדוקסלית הזו – "אני אוהב אותך, לא אכפת לי ממך"
אמירה זו מתייצבת כנגד התחושה/אמונה שאהבתו של אדם היא הפרעה לסדר הטוב, עניין אותו הוא מעמיס על הזולת, שבאמת אינו מעוניין באהבה הזו. מכאן ההתרסה – "לא אכפת לי ממך, אוהב אותך על אפך וחמתך". כיוון שהחופש לאהוב הוא מהותו של האדם, וממילא גם תמצית הפרעתו.
אז מצד הקליפה האדם כמו חוצה את ההתחשבות היתרה ברגשותיו של הזולת – "לא אכפת לו" – אבל במהות, כמובן שאכפת לו מאוד, רק שהוא לא תולה את אהבתו במה שהזולת חושב (לא אכפת לו מה הוא חושב), הוא יודע שאהבה מברכת באשר היא, והוא לא חוסך את אהבתו רק כדי לא להפריע לזולת. אם אהבה היא סיכון – הוא מוכן להסתכן.
10.
בשלב ראשון, אפוא, ההסכמה להפריע היא כמו סוג של מרד – "אני יודע שלא נוח לך, אבל לא אכפת לי ממך". היכולת להגיע למקום המברך, עובר דרך ההיבט השלילי כביכול של ההסכמה להפריע: "תאלצו לסבול אותי".
אבל זה רק השלב הראשון והחיצוני. האדם מסכים להפריע, כמו בהתעלמות מאי-נוחותו של הזולת, כאקט של "אף על פי כן ולמרות הכול", מעשה של חוסר התחשבות, שגובל ב-"לא נורא שיסבול קצת", אבל בהמשך הדרך, כשהוא מסכים להפריע ממש, מתחלפת אטימותו בהקשבה. כעת הוא מפריע עם קשר לזולת, והפרעתו בעצמה נעשית לאקט של הקשבה. לא משהו שדורס את הזולת, אלא משהו שבהופעתו מנכיח גם את הזולת.
ודווקא כשאדם לא מסכים להפריע, לא כמרד ולא בכלל, דווקא כשהוא עמל וטורח למזער את עצמו, הוא גם הולך ומתבצר באטימותו, העטופה בנימוסי אי-ההפרעה. בלי לשים לב לכך שזה מה שהוא עושה, הוא מנסה לגנוב את דעתו של הזולת, מעמיס עליו את חובת ההוכחה, מנסה לקחת בכוח את האישור לכך שאינו מפריע.
11.
אנחנו לא פה כדי לא לפגוע זה בזה.
ושייכות דיאלוגית היא לא רק נעימה, היא בעיקר אמיצה, ומתוך כך גם פורייה.
אחד ההיבטים של ההתייצבות הזו מכונסת באמירה:
"הוכח תוכיח את עמיתך."
למדנו שלא טוב לשפוט את הזולת, ובאמת מי אני ומה אני יודע עליו? שלא לדבר על "עוינות היא שקר", שמפריכה כל עמדה של תלונתיות כלפי הזולת. ובכל זאת, אחרי שניקינו את התדר הדרמטי, והידיעה העודפת הקשורה בשפיטה ותיוג הזולת, נשאר עדיין מקום לתוכחה. הוכח תוכיח – כלומר הנכח אותו. זו אינה העמדה הצדקנית, וגם לא זו הנסוגה, שאומרת ומיד מבטלת, אלא זו המתייצבת ומסכימה לקחת חלק, להשתתף, לשאת בתוצאות.
כשאדם מוכיח את רעהו, הוא לא נשאר מבחוץ, וגם לא "אומר את כל האמת עליך" ואפילו לא את "כל מה יש לי בבטן עליך". כל זה שייך לדרמה של האדם עם עצמו, ולא קשור לזולת. להוכיח, זה לא לזרוק על הזולת זבל. תוכחה ממשית היא אקט של אהבה מכלילה, שבו מוסר האדם את עצמו לשירותו של הזולת, בלי לדעת בעודף, אבל גם בלי לחסוך את עצמו מן הזולת. הוא מסכים להפריע לו.
12.
"מי הם האנשים שאת או אתה מרגישים בטוחים מספיק בחברתם כדי להפריע להם?"
השאלה הזו עשויה להבהיר עד כמה "ההסכמה להפריע" היא אקט ידידותי. התוכחה היא דוגמה לכך. ביטוי לנכונות לפגוש ולהסתכן במפגש שאינו בהכרח נוח.
ודווקא כאשר אדם חושש להפריע, נשאר בתחום הגבולות הבטוחים והנוחים, הוא עשוי למצוא את עצמו מנסח כל מיני משפטי גנאי גם כלפי זולתו וגם כלפי עצמו. משפט הגנאי בא במקום לפגוש. משפט הגנאי הוא ההצדקה, ההסתתרות, התחליף שהאדם שולח, כיוון שאינו מוכן להכיר בברכתו ובאחריותו להפרעתו. באופן לא מודע, הוא מאשים את הזולת בכיווצו, ואינו לוקח אחריות להופיע בתור מי שהוא.
לא די לאדם להבין שהפרעתו היא ברכה, הוא צריך לראות זאת ממש, ובאופן ישיר להסכים לברך את העולם. לא על ידי שליח, ולא על ידי מלאך, אלא הוא בעצמו.
לשם כך הוא זומן לעולם – להפריע.
13.
ההסכמה להפריע לזולת פותחת את הפתח לאהוב אותו מחדש, לאחר שהוא אבד בידיעתו העודפת, ובמשפטי הגנאי הרבים ששלח כדי להצדיק את קיומו.
התרגלנו לחשוב על אהבה (רומנטית) במונחים של התאמה, ונוחות. על רקע זה ברגע שהאוהבים מתחילים להרגיש שהם מפריעים זה לזה, הם נסוגים.
איזו טעות!
אפשר לתקן ולהגדיר זוגיות כסוג של קו-הפרעה – הפרעתיים – מקום של מפגש ולא של ניהול יחסים, זירת אימונים שבה מתאמנים להפוך הפרעה להפריה – עניין שיש בו עבודה גם עבור המפריע וגם עבור המופרע.
14.
לא כדי לשמור על עצמו לעצמו בא האדם לעולם.
במובן הזה, הפרעתו אינה מופע של האגו, אלא עוברת דרכו. הוא בא לעולם כדי לערבב ולבלבל, ולהכתים את המציאות בצבעיו הייחודיים. כשהוא מתייצב הוא מסכים לחיות באופן אישי, ולאפשר לחייו לפרוע את הסדר במגמה שהיא הפוכה למגמת הידיעה העודפת.
לכאורה, יש לו את כל הסיבות הטובות למה לא להפריע, אבל בעצם אלה הצטדקויות שהוא משתמש בהן כדי לא להתחכך בעולם. וללא ההתחככות כיצד יגדל? כיצד יגדל העולם?
אז הוא מסכים להסתכן,
מסכים להופיע.
15.
אפשר לקחת בתור דוגמה, אדם המדבר בקבוצה.
מעצם חינוכנו, כמעט אין מי שבדיבורו בקבוצה אינו מתמודד עם שאלת ההפרעה – מי נותן לו את הזכות לקחת מקום של כולם? האמנם כל כך חשובות מחשבותיו והרגשותיו האישיות?
אם אינו אמיץ לקפוץ ראש עם ההסכמה להפריע, הוא ייגרר לפעולה מורכבת שתסתכם ב"לקיחה". במקום להופיע בעצמו, הוא ישלח שליח שהוא צידוק מוצדק, יספק את ה"דברים החשובים", שהם בעלי ערך בניהול יחסים, אבל נוטים לרוקן במה שנוגע למפגש של ממש. בניהול היחסים הזה, הוא ינסה לכבול את דעתנו שלא נגנה אותו על הפרעתו, כיוון שהוא עצמו אינו מוכן לקחת עליה אחריות. הוא מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – לדבר, אבל להעמיד פנים שהוא לא. להגיד, אבל בו בזמן לא להפריע. לומר, אבל להישאר שקוף, שאיש לא יחשוד שלעצמו הוא לקח, ושבו העניין.
מוטב היה להתחיל בנימה זו: "לא נורא אם תסבלו אותי קצת" – בכך הוא היה מביע אמון בקבוצה, סומך על האנשים המשתתפים שהם יכולים לשאת את הפרעתו בלי להתפרק. אכן, הוא לוקח מזמן הקבוצה, ומתשומת ליבה – הוא לא מעמיד פנים שלא – אכן, הוא מפריע, ולא רק לרגע זעיר ושקוף, אדרבא, זה הוא כאן שמופיע, אבל מכיוון שזה הוא שמסתכן בהופעתו, הפרעתו מברכת, ונותנת דוגמה גם לאחרים. לכאורה רק על עצמו דיבר, הביא מקום אישי ללא כיסוי של הצטדקות, אבל בהסכימו להתייצב הוא נעשה מנהיג גם לאחרים.