דיוק תנועת הנפש – בעקבות מפגש ארבע עשר של אומנות החיים

1.

אתחיל מן הסוף: התייצבות היא תנועת נפש אנרגטית – משהו קונקרטי שהאדם עושה בממשות (אף על פי שהפועל "עושה" יכול להיות בעייתי כאן). זה משהו מאוד מסוים, ועם זאת גם משהו שמאוד קשה להעביר למישהו אחר.

למה הדבר דומה?

דמיינו שבאיזה עולם עתידי מושתלת יד לאדם ומסיבות רפואיות מחווטים את מערכת העצבים לאותה יד בתבנית מוזרה. כעת מבקשים ממנו להרים את היד המושתלת. הוא כמובן יודע למה הכוונה ב"להרים את היד", ואולי הוא אפילו מכיר את התיאוריה – אילו שרירים אמורים לפעול כדי שהרמת היד תקרה (פעולה שמצריכה העברת אותות בנתיבים עצביים מסוימים) – אבל אין לו מושג איך בפועל לעשות זאת. הוא לא מכיר את התחושה, לא יודע איך להרים את היד.

עכשיו, נדמיין שהוא לא הראשון שמושתלת לו יד עם החיווט המוזר הזה, ואדם ב' שגם אצלו הושתלה היד לפני שנה, כבר יודע בדיוק איך מרימים את היד המושתלת – הוא מכיר את תנועת הנפש האנרגטית, ההתכוונות הממשית שגורמת ליד להתרומם. זו תנועת נפש מאוד מסוימת, שאם הייתה לו דרך להעביר אותה בשלמותה לאדם א' – אדם א' היה מצליח להרים את היד. אלא שזו בדיוק הבעיה – הוא לא יודע להסביר מה הוא עושה, הוא לא יודע להעביר את התחושה (אם "תחושה" היא המילה הנכונה) למישהו אחר.

2.

זה כמובן לא אומר שאדם א' לא יכול ללמוד להשתמש בידו החדשה. הרי זה גם מצבו של תינוק. גם הוא עוד לא יודע להרים את היד. אבל אם יתרגל בניסוי ותעייה, יתאמן על זה שוב ושוב – בסוף הוא יצליח. כל פעם שהוא מתאמן הוא מדייק יותר ויותר את תנועת הנפש האנרגטית, וכמו מפסל אותה מתוך הכאוס הקדמוני של הכוונה, עד שהיא נעשית טהורה ומזוככת – הנה הוא מרים את היד.

באותו אופן אדם יכול ללמוד בעזרת ביופידבק להאט את קצב הלב שלו. רוב האנשים שנבקש מהם לעשות זאת – יבינו את הכוונה, אבל לא לה יהיה להם מושג איך לגשת למשימה, איזה שריר פנימי עליהם להפעיל, איזה סוג של מאמץ, התכוונות, כדי להאט את קצב הלב – אבל מול צג שנותן להם משוב, בסופו של דבר הם ילמדו – יפסלו את תנועת הנפש הזו מתוך הכאוס הלא מודע של נפשם וכוונתם, יזהו את הדבר הזה שנקרא "להאט קצב לב".

התייצבות אינה שונה – גם היא משהו שהאדם עושה – הוא מופיע, הוא מסכים להופיע.

אחרי שמכירים את המושג, גם די ברור למה הכוונה. אנחנו מזהים כשאדם מופיע, אנו יכולים לראות את זה על מישהו אחר – הוא לפתע נעשה ברור, עמידתו משתנה, נוכחותו משתנה – ואנחנו יכולים להרגיש זאת על עצמנו כשזה קורה לנו. אבל גם אם ברורה הכוונה, בדרך כלל אין לנו מושג איך עושים את זה (אם "עושים" זו המילה הנכונה).

3.

יכול אדם, אפוא, לדבר בקבוצה מתוך כוונה מלאה להתייצב, להופיע, אבל זה לא יוצא לו. משהו שם בתנועת הנפש האנרגטית משתבש, כמו תינוק ששולח ידו למובייל והיא מגיעה למקום אחר, כך הוא במקום להופיע מוצא את עצמו מצטדק, מתנצל, מתמכר.

האם אפשר להצביע לפניו על הפנייה הלא נכונה שהוא עשה ושגרמה להתמכרות?

האם מישהו, שהוא כבר בעל ניסיון, שמכיר את תנועת הנפש האנרגטית הזו, יכול לחנוך גם אחרים בנתיבה המיוחד?

זה לא לגמרי מופרך – כי אף על פי שצריך להתאמן בזה שוב ושוב בפועל כדי לזכך את התנועה – ישנם מנופים תודעתיים שאפשר להשתמש בהם כדי לעזור לכוון אליה. מנופים – כלומר, דימויים, הנחיות, תפיסות עולם, מילות של שירה – כל מיני דברים שהאדם יכול להיעזר בהם באופן מודע, כדי לעשות תנועה שהיא מתחת לסף המודע.

מנוף תודעתי כזה בהקשר להתייצבות הוא המונח "להסכים להפריע".

המונח הזה מביא עמו שדה ערכי, תפיסת עולם, כמו גם היבטים שונים ומפורטים של מה זה אומר לבצע את תנועת הנפש האנרגטית הזו – כל מיני פניות שאפשר לפנות ואחרות שלא כדאי.

שוב, זה לא יחסוך את האימון, אבל מנופים כאלו יכולים למקד את האימון, ובכלל להאיר את נחיצותו, שכן בניגוד להרמת יד שפועלה בעולם מאוד ברור (כמו גם תכליתה והתועלת שבה), בנוגע להתייצבות המצב יותר מעורפל, ובדרך כלל לא ברור למה ועל מה בעצם מתאמנים.

ובכל זאת האימון הזה הוא חשוב כל כך לרווחתו של האדם!

4.

דוד בן יוסף חלה בסרטן כמה פעמים במהלך חייו, וכל פעם מחדש הוא דייק וזיכך את אותה תנועת נפש אנרגטית שרפאה אותו.

מתוך האימון שלו הוא גם טווה את המילים הרבות שהזכירו לו ודייקו לו את האופן שיש לעשות את התנועה הזו. מה היא התנועה הזו? כן – זו אותה התייצבות. הסרטן הוא ביטוי להתמכרות, והתייצבות היא נתיב הגמילה. הנה מספר ניסוחים שהוא כתב:

אני לא תלוי במֵרוֹצִים, אני לא תלוי במְרֻצִּים!

אשיר עכשיו את שיר המרד, שירת הדרור של הניגון: "היה היה ניגון שמח, שנהיה עצוב, ושמח שוב!"

שנים של אימונים בקפיצה לגובה מכשירים אותי לעבור מ"אויש" ל"יש!" תוך שניה!

בכל יום, אני אוהב לגלות איך חישלון נולד, דרך כישלון!

רק אם אוותר על הכול, רק אז, אוותר עם הכול.

5.

בכל אופן, עוזר להבין שאלה שתי הדרכים הניצבות לפנינו – התייצבות או התמכרות.

אנו עומדים בצומת מזלג, ימינה התייצבות, שמאלה התמכרות. וכל פעם מחדש אנו מוזמנים להכריע.

כמו שכבר תיארתי זאת: הנתיב הימני הוא דרך חתחתים אפלה, צרה, ומלאה קוצים, הדרך הימנית רחבה, כבושה, מוארת, חלקה. לאן תפנה?

ההכרעה קורית מהר מאוד, עוד לפני ששמנו לב לכך וכבר אנו מחליקים שמאלה – כל כך יותר קל. יש פה רכב שמחכה לנו, קיצור דרך שלא דורש מאתנו כל אנרגיה, לכאורה. אלא שהנתיב הזה הוא נתיב מבוי סתום, ועד מהרה אנו מוצאים את עצמנו בתוך "כיס" של מציאות המנותק מן הממשות הגדולה, חדר אטום שבו שוב איננו יכולים להיות פוריים ביחס למציאות, לברך ולהתברך. זהו מחירה של הידיעה העודפת.

הנתיב הימני, לעומת זאת, דורש מאמץ מסוים, חיכוך, השקעת אנרגיה, אבל ככל שאנו מתקדמים בו יותר, כך הוא ממשיך ונפתח לפנינו עוד ועוד, מחלחל אל תוך הממשות, ממשיך להיות פורה.

לבחור בהתייצבות – לעשות את אותה תנועת נפש אנרגטית קטנה – זה לבחור בלא נודע, בוויתור על שליטה, ולהסתכן באובדן סיפור השייכות.

6.

אז על זה אנחנו מתאמנים, והכותרת "להסכים להופיע" באה לכוון לאותה התייצבות אמיצה, שאינה מבקשת לקחת, אבל גם לא מתכווצת תחת הציווי העמוק "אל תפריע!"

באותו מעמד (למשל כאשר אנו מוכיחים מישהו), הבחירה "להופיע" עשוי להרגיש כמו התאבדות, עניין של חיים ומוות החושפים את האדם לסכנה אדירה, רק משוגע יקפוץ לתהום. ובכל זאת, הוא בוחר ביושרה, מתאבד, ומודיע: "אני מנחש שאני מפריע לך במה שאני עושה, אבל סומך עליך שתוכל לעמוד בזה, משחרר אותך לחשוב את מה שבא לך לחשוב, ומרשה לך לא לאהוב אותי". כן, הוא מוותר על הכול (למעשה רק על אחיזת שליטתו), וזוכה באיחודו.

7.

ועוד דבר קטן ששמתי לב אליו אתמול:

התמכרות מובילה להתמכרות, התייצבות מובילה להתייצבות.

אם אדם עשה את תנועת ההתמכרות בהקשר אחד, בזמן הקרוב היא תהיה זמינה לו יותר, ויש סיכוי סביר שגם בהקשר הבא הוא יעשה את אותה תנועה. באופן לא מודע זה גם יעודד אחרים סביבו לפעול על פי אותה מתכונת. לעומת זאת אם אדם הסכים להופיע, זה יעודד גם אחרים לחקות את פועלו, ולו רק מתוקף ה"הדבקה" המכנית הפשוטה.

פורסם בקטגוריה התייצבות, מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *