בעקבות מפגש ראשון של אומנותה חיים – שנה חמישית

1.

בקשה לעדינות: מפגש אנושי עם אדם אחר, בוודאי עם עוד עשרים אנשים אחרים, ולבטח אם איננו מכירים אותם, יכול להיות מטלטל, שלא לומר מערער, וברמות שאנחנו לא תמיד ערים להם. בדרך כלל יש לנו ערוצים של שיחה מקובלת שמרככים את הקצוות ומאפשרים לנו לפגוש אחרים בלי ממש להתערער מן הרדיקליות של אחרותם, אבל במפגש אתמול שברנו קצת את חוקי השיחה, עקפנו קצת את ניהול היחסים, ונותרנו חשופים, גולמיים זה לזה. גם אם באופן מודע אנחנו יכולים לסדר ולארגן את החוויה, ברמה פנימית יותר הזולת הוא כמו גוף זר – לא במקרה אנחנו מרגישים אי-נוחות – וכעת צריך להחלים מן המפגש עמו. כמובן, כל הפוטנציאל גם נמצא שם, אבל אל תקלו ראש בהיבט הטראומטי.

חוקי השיחה: כמו חוקי הדקדוק שאנשים נעזרים בהם כדי להתנסח נכון (גם אם הם לא בהכרח מכירים אותם במודע), כך גם לשיחה יש דקדוק משלה – מחזור של חוקים המסדיר אותה, ומאפשר לה להתקיים ולנו להיות מוגנים בתוכה. אתמול קצת שברנו את החוקים, גם של שיחה בכלל, וגם של שיחה "מורה-תלמיד" מסורתית. לא לענות לשאלות, לא להסביר טקסט שקוראים, באופן כללי לא להסביר, לחזור ולשאול את אותה שאלה, לעשות את זה באופן חד כיווני, לאפשר מרווחים גדולים של שקט, להסתפק במשפטים בני מילה אחת, להתייעץ זה עם זה (כמנחים) תוך כדי המפגש, כל אלה הם הפרות של חוקי שיחה לא כתובים, והם עושים את המרחב הזה לקצת פחות מוגן, אבל גם קצת יותר מעניין…    

2.

פלדנקרייז, שמגישתו אנחנו לומדים הרבה, אמר שהשתדלות לא יכולה לעזור לנו כשאנו מבקשים ללמוד משהו חדש. "להשתדל" פירושו לנסות לעשות משהו שאנחנו כבר מכירים, אבל אם זו משימה חדשה, הניסיון העיקש לשחזר את הישן, ימנע מאתנו ללמוד את החדש. ברור, תמיד אנחנו באים עם ניסיון של העבר, תמיד יש איזו תבנית ברקע, אבל האפשרות שהתבנית הזו תתחדש קשורה ביכולת שלנו להרפות, ולפתוח את התבנית לניסיון. השתדלות לא תעזור כאן, יש איכות אחרת שנדרשת.

אין אלה אנחנו שעושים את הסדר, אלא הסדר שקורה מעצמו – סדר מגיח – שאנחנו בגמישותנו מאפשרים לו לקרות.

למי שלא מכיר את המושג "סדר מגיח" שלקוח מתורת הכאוס, הנה הפנייה למספר סרטונים קצרים:

זהו מושג מרכזי בגישתנו הדיאלוגית.

3.

מה הדבר המרכזי שקורה?

פעמים רבות הדבר המרכזי שקורה מצטמצם ל"אני מנסה להצליח". בזה אני עובד.

בדרך כלל זה קשור למרחב ההישרדותי שאני נתון בו: "אני מנסה להחזיק מעמד" (לשרוד) בתוך מה שנחווה כמקום מסוכן. וההצלחה היא הכלי שדרכו אני מנסה לשרוד. עליי להשתדל להצליח, שכן האפשרות האחרת – הכישלון – נחווית כשוות ערך להשמדה. וזה אפוא הדבר המרכזי שאני עושה – מנסה לשרוד את הסיטואציה החברתית.

במקום הזה דבר חדש, ספונטני, מקורי, יתקשה לצמוח. לכן הצעד הראשון הוא לחזור למצב רגיעה, למרחב ידידותי. מכאן הצמיחה היא כבר ספונטאנית.   

4.

במהלך השנים אנשים בנו טלסקופים יותר ויותר גדולים, יותר ויותר מתוחכמים, כדי לקלוט דברים יותר ויותר עדינים. כך אני מרגיש באופן כללי לגבי קבוצת דיאלוג. אוסף של אנשים שחוברים יחדיו בתהליך כאוטי משהו, אבל מאוד מרושת, מאוד נוכח, שהופך את הקבוצה לגוף רגיש המסוגל לקלוט מסרים וחוכמה שאחרת נעלמים מן הרדאר שלנו.

אנחנו רגילים להתייחס לחוכמה כתכונה של היחיד. הנה זה אדם חכם, וזה פחות. אני חושב שהחכמה היא תמיד תכונה הרבה יותר קולקטיבית, וזה בולט במיוחד בשיחה דיאלוגית. כשאני לא מבין משהו, אני חובר נכון לאחרים, ונעשה "חכם ביחד". בשבילי היום, "להיות חכם", זה לא להחזיק ברעיונות מסוימים, או לזכור איזו תורה, או להפגין יכולת יוצאת דופן – זה בעיקר להיות מסוגל לחבור לדיאלוג – זו המיומנות האחת שנדרשת לי.        

5.

ולבסוף: שיעורי בית:

בעקבות המפגש הזה, ולקראת המפגשים הבאים, אנו מבקשים שבשבועיים הקרובים תעקבו אחרי עצמכם, ותזהו מקומות שבהם אתם נתקעים, ותבחרו מקום כזה שעליו אתם רוצים לעבוד. משהו שקורה שוב ושוב, ושמעניין אתכם ללמוד אותו יותר מקרוב. זה לא חייב להיות הדבר החשוב ביותר – ממילא כל מה שנחקור ישפיע גם על כל השאר – רק משהו שאתם שמים לב אליו, גם קטן. דפוס חוזר. תבנית סגורה.

ונסו לנסח משפט שמגדיר את הסיטואציה הזו. למשל: "מה שקורה לי כשאני עושה טעות" או "מה שקורה לי כשמספרים לי על הצלחתו של מישהו אחר" או "המצב הזה שבו אני לא מבין" או "המחשבה על דברים שצריך לעשות"…

כתבו את המשפט הזה, וודאו שהוא אכן עוזר לכם לאתר ולזהות מצבים דומים.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *