המעבר בשער – תקשורת משחררת – שיעור שני

  1. אני מאמין שרוב המצוקות שלנו מקורן ביחסנו אל הזולת. יחס זה נודד להיות יחסנו המהותי אל המציאות, אופן ההוויה, ותנועת הנפש הבסיסית שלנו. מן המקום הזה אנחנו נעשים חולים, ומן המקום הזה אנחנו מבריאים.
  2. יחסנו אל הזולת אינו עניין תיאורטי. הוא מגשים את עצמו באינספור שיחות קונקרטיות שאנחנו לוקחים בהן חלק. אלה שיחות הרקע שאנו נתונים בהן (יחסנו אל הזולת) שקושרות את השיחות הקונקרטיות שלנו, אבל מאידך שיחות קונקרטיות יכולות גם להיות נקודת מפנה – מקום שבו מתרחש שינוי המשליך גם על שיחות הצל שאנו קשורים בהן. שיחת ת"ם מובנית היא מרחב לתרגול מדיטטיבי של נוכחות ושל איכות שיחה אחרת.  
  3. ניקח את יוסי בתור דוגמא: אתמול חזר הביתה בשעות אחר הצהריים וגילה את הבית ריק ומבולגן. מסתבר שאשתו, במקום לסדר את הבית ולהתכונן לבואו, בילתה עם חברותיה. כעת הם רבים. הוא פותח את ספר החשבונות הישן, ומזכיר לה את כל עוונותיה שמעולם לא נשכחו. היא, מנגד, אולי חשה אשמה, אבל תוקפת בחזרה, גם לה יש ספר משלה, ומלבד זאת היא לא חייבת לו שום דבר. הם שרויים בשיחה שמסתובבת במעגלים. נדמה שהם מדברים על משהו, אבל בעצם כל אחד חוזר ואומר: "זו לא הנקודה". אז מה הנקודה?
  4. והדבר הראשון שאני רוצה להפנות את תשומת הלב אליו הוא התקיימותם של שלוש שכבות של רצונות. בשכבה העליונה והמודעת, יוסי רוצה שחנה אשתו תרגיש שהיא לא בסדר. הוא רוצה להעניש אותה. אקרא לשכבה הזו שכבת הצדק, או בסדר-לא-בסדר, או מאבק האינטרסים. אבל אם יקשיב עמוק יותר, ודבר זה יכול להתרחש במהלך השיחה, יגלה שבאמת הוא מפחד. הוא מפחד שהיא מתרחקת ממנו, שהיא לא אוהבת אותו, שהיא אולי חושבת עליו את אותם דברים לא טובים שהוא חושב על עצמו. בשכבה הזו, שאני קורא לה השכבה הסימביוטית, מה שבאמת הוא רוצה ממנה זה שתאהב אותו, שתאשר אותו, שתעשה לו מקום. אבל יש עוד שכבה אחת, שאותה הוא יוכל לגלות: שבאמת באמת רוצה הוא חירות לאהוב. זו שכבת החירות. ויש מובן שבו כל שלושת הרצונות מתקיימים במקביל, ושני הרצונות העליונים הם גלגולים של הרצון התחתון וניזונים ממנו.
  5. במובן מסוים שיחה של תקשורת משחררת היא המסע שאדם עובר דרך שלוש שכבות הרצונות הללו, עד לגילוי חירותו. אבל בדרך כלל זה לא מה שקורה. ולצורך העניין אני רוצה למפות שני תהליכים שיכולים לקרות. הם מתוארים באיורים הבאים:
  6. 6.         שני התהליכים מייצגים למעשה שני מרחבי הוויה – המרחב ההישרדותי-ציני מחד, והמרחב הדיאלוגי-אמוני מאידך. אלה שני אופני הוויה, שני אקלימים נפשיים ותרבותיים, אשר מפרשים כל אירוע ואירוע הקורה בתחומם, לאור השראתם. למשל, אמירת "לא" של מישהו תתפרש באופן אחד במרחב ההישרדותי/הסתדרותי (למשל כדחייה, כאיום) ובאופן אחר במרחב הדיאלוגי אמוני (למשל כאהבה, כמגע). בדרך כלל אנחנו מכירים בעיקר את המרחב ההישרדותי-הסתדרותי, ומעט את המרחב הדיאלוגי-אמוני. במובן מסוים תקשורת משחררת הוא המסע שעובר אדם מן המרחב ההישרדותי למרחב האמוני.
  7. מבחינה פנומנולוגית: המרחב ההישרדותי הוא המרחב של "אין מקום", של החרדה, של ידע-פחד, של סיבתיות גורלית. כאן צומח ה"עצמי" על מאבקיו. המרחב הדיאלוגי הוא המרחב הפואטי, הייעודי, זהו מקום משכנו של האני.  
  8. מבחינה תהליכית: השכבה הסימביוטית יחד עם שכבת הצדק מכוננות את המעגל הסימביוטי – האדם חש בצורך הסימביוטי שלו וזה שולח אותו למעלה, אל השליטה והרודנות, אשר בתורה קורסת ושולחת אותו בחזרה אל השכבה הסימביוטית. מעגל המזין את עצמו ואשר נע כמו נגד התנועה ולפיכך מקיז אנרגיה ומעייף מאוד. זהו מעגל של ניתוק והוא שונה ממעגל של פרידה שמתרחש כאשר אדם "עובר בשער" ומגיע למעגל הדיאלוגי.  
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *