כלים-מלאכים – תנאי שימוש

כלים חברים התכלית וההקשר הכללי מה עושים הכלים-חברים? ♦ כלים בשרות המוסר ריבוי המובניות וההתיידדות  ההזנה של הכלים על ידי התרות הכלים בשרות ההתכוונות ♦ הפלא שבנוכחות ♦  המיקוד בשיחה ממשית ♦  שיחת גישור וכל שיחה אחרת 

במקומות אחרים אני מתמקד באותם "כלים" שיכולים לעזור לאדם לשמור על היגיינה של שיחה, ולהפוך אותה באופן זה למקור של ברכה, ומפתח להתפתחות אישית וקבוצתית. וכאן אני רוצה לומר מספר דברים על כלים אלה עוד לפני שמתחילים לפרשם.

כלים חברים

מלכתחילה היה רצון להצביע על פרקטיקה מגובשת, שבשונה מתובנות (והתרות), אשר בהן המשמעות והנוכחות מובילים – יש בה היבט של "נעשה ונשמע" (המובנות מובילה). לכן גם השימוש במילה "כלי" – כביטוי למובנות הקיימת באמתחתנו מראש, לא משנה ההקשר שבו אנו משובצים, והשיחה שאנו נתונים בה.

ויחד עם זאת המילה "כלי" מזמינה מיד את ה"מהנדס", שאץ להשתמש בכלים אלה על מנת להשיג מטרות מוגדרות. ועצם היחס הזה הוא כבר מבוא לתקשורת קושרת. על כן אני מעדיף להשתמש בצרוף "כלים-חברים" או "כלים מברכים" כדי להזמין כוונה אחרת. ה"כלים-חברים" מסייעים בשיחה, תומכים בה, נקראים לפעול בנקודות צומת שלה, אבל הם לא רק מכשיר בידיו של הפועל, אלא יותר כמו מלווים אשר בהשראתם תומכים בדיוק הכוונה.

הם שונים מחברים אנושיים. חברים אנושיים הם רבי ממדים, ואילו "כלים-חברים" הם כמו מלאכים אשר שליחותם ומהותם מתלכדת. הם שליחים לדבר אחד. מלאכים של עניין אחד.

התכלית וההקשר הכללי

מה התכלית של השימוש בכלים? לאן זה מכוון?

אפשר לשאול באותה המידה מה התכלית של השיחה. שהרי הכלים באים להעמיק את אומנות השיחה.

בהקשר של תקשורת משחררת תכלית השיחה (והכלים-חברים) היא להגיע לבגרות דיאלוגית, או לזיקה דיאלוגית. מקום בו הנוכחות מחדשת את המשתתפים בשיחה, ומעירה אותם לחירותם היסודית. אם תרצו – הרי שהשיחה היא כלי לזכך את המידות – לעשות את האדם ממשי. ממילא היא גם מכילה את הפן המרפא.

במובן הזה אפשר גם להתייחס לשיחה הממשית כקונקרטיזציה של שיחת צל. עניין שאם נעשה כתקשורת משחררת יש לו פוטנציאל להתיר שיחות צל, להזרים מקומות תקועים, ולהחזיר אתה אדם הביתה.      

מה עושים הכלים-חברים?

במובן הכללי ביותר הכלים (או הכלים חברים) פועלים במפלס הנכון, ומאגדים בתוך פעולתם בו זמנית את תשומת הלב לפרטים הקטנים שעושים הבדל, תוך הישענות על חשיבה פשוטה וכולית. 

האמת נמצאת בפרטים, והחשיבה צריכה להיות רחבה, מקיפה ופשוטה. הכלים צריכים להיות פשוטים ומעוגנים בחשיבה רחבה וכולית, ויחד עם זאת הדרך שלנו להגיע לפשטות הזו טמונה ביכולת שלנו לשים לב לפרטים הקטנים ביותר, לדקויות שעושות הבדל. מה שנקרא: עשייה מקומית, חשיבה עולמית.

כאן אנחנו נכנסים לתחומה של המיקרו-דיאלוגיה – אותה כניסה אל מאחורי הקלעים של תהליך יצירת המשמעות, מהלך זמני – מעין נסיגה לאחור – שנועד להחזיר את התנופה הפשוטה לחיינו.    

כלים בשרות המוסר

כלים יכולים לשרת מטרות שונות, ולשמש בהקשרים שונים. "כלים חברים" בהקשר של תקשורת משחררת, הם כלים בשרות המהלך המוסרי-אמוני.

וצריך לפרש:

מקובל היום להשתמש בכל מני טכניקות של טיפול ועזרה עצמית כחלק ממהלך של תיקון וריפוי המשובץ בהקשר הפסיכולוגי. נדמה לי שהתכלית הזו מצומצמת מדי, והיא משטיחה את החוויה האנושית. היא מה שנקרא – ידיעה לצורך ידיעה – מתגדרת לה בתוך תכלית התיקון שלא פעם גם מקבלת דימוי מוגדר ומוגמר – ככה צריך להיות בסוף (שמח, מואר, חכם וכו). לכן חשוב לי לחבר את ה"שימוש" בכלי לסוג של פרקטיקה מוסרית. המוסר בהקשר הזה הוא ידיעה לצורך א-ידיעה (או בניסוח אחר: כחלק מחיבור לרז). וכמו שאדם אינו נחשב ישר אם יושרו תלוי בקבלת שכר (משמע, אם הוא לא מקבל שכר אז הוא מוותר על יושרו), כך גם כאן, השימוש בכלים כדי לתמוך בהיגיינה של שיחה, לא מצטמצמת במטרה כזו או אחרת, אלא היא מהלך עקרוני של מתן כבוד ליש ולזולת שמולי.  

ההתייחסות אל המוסר כנקודת מוצא לכלי, היא כמובן חלק בלתי נפרד מן ההתייחסות למפגש הממשי עם הזולת כמשען של התקשורת המשחררת.

השימוש בצרוף "כלים חברים", גם מגלם את המעבר מתפיסת עולם מכאנית לתפיסת עולם פואטית, שהיא חלק מן המהלך של ההתייחסות המוסרית.

יש טעם שונה לגמרי לכלי (ואפילו אותו כלי עצמו) כשהוא נמצא בשרות הפסיכולוגיה ומחפש, במובן זה אחר נוחות (גם במובן העמוק, הגואל מייסורים), לעומת היותו כלי בשרות האמונה-מוסר. וזה נכון גם אם מגדירים את המטרה הפסיכולוגית לא רק כהסתגלות ונוחות, אלא גם התפתחות אישית. 

ריבוי המובניות וההתיידדות

כל שיחה שלנו (כמו גם כל רובד אחר של חיינו) מלא במובנויות – צורות מוכנות מראש אשר במסגרתן ובעזרתן אנו מייצרים משמעות, פועלים, ועושים את חיינו. גם המשורר המקורי ביותר משתמש במילים נתונות, וגם כאשר הוא עובר על חוקי הדקדוק פה ושם, זה רק כדי להדגש את החוקיות היותר רחבה של השפה, אשר לה הוא נאמן. המובניות האלה שוכנות ברקע ומאפשרות לנו ליצור את המשמעות שבמוקד.

העניין הוא שחלק ממובניות אלה, מכל מיני סיבות, גם פועלות לדלל את המשמעות ולהשטיח את החיות. זה המקום שבו מתערבת המחשבה המודעת, כשהיא נכנסת אל מאחורי הקלעים של תהליך יצירת המשמעות, שמה לב למה שבדרך כלל הוא רק ברקע (ולא נוטים לשים לב אליו), ועושה שם הבדל. במקום הזה אנחנו מדברים על "כלים". משמע, לא עצם קיומן של מובניות, (שכאמור קיימות למכביר ובלעדיהן לא היינו חיים), אלא תשומת הלב המודעת והמכוונת שאנו מעניקים להן – זה מה שעושה מובנות לכלי. לתהליך הזה אני קורא "ייחוד כלים" והוא רלוונטי בין אם מדובר בשימת לב למובניות קיימות, ובין אם ביצירת חדשות. 

באופן כללי, מובניות נוצרות במהלך השנים כשאריות של דברים שהיו אי מתי במוקד ונדדו לאחר מכן אל הרקע. העץ שאני רואה עכשיו הוא העץ שאחר כך יעבור לשולי ראייתי ויתמוך במשמעות החדשה שתיווצר במוקד (אולי הפרח שליד העץ). הרקע, כמובן, גדול לאין שיעור לעומת מה שנמצא במוקד. רוב המובניות המתקיימות בעולם בשבילי, הן לא כאלה שהבניתי בימי חיי, בפעולת משמעות שבמוקד. למשל המסוימות של הגוף שלי, או המילים שאני משתמש בהן כדי לומר את דברי. אבל אני מחייה אותן דרך השימוש שאני עושה בהן כדי ליצור משמעות. 

האופן שבו אני רואה את העץ עכשיו, כמו גם האופן שבו אני נפרד ממנו, הוא גם האופן שבו הוא "נזרע" אל תוך הרקע, ומשם יכתיב את אופי פעולתו עלי.

אפשר לומר, אם כן, שישנה פרקטיקה של זריעה נאורה: היא עוסקת באופן שבו אני מברך את מה שמתחייה במוקד, כך שעם נדידתו לרקע הוא יישאר כידיד – מלאך שומר.

אבל יש גם פרקטיקה של מפגש מחדש עם מובניות שנוטות לפעול כ"אויב" והתיידדות איתן. המפגש הופך אותן "לכלים חברים". וזה נכון בין אם מדובר בכלים חדשים ובין אם במודיפיקציה של כלים ישנים. בכל מקרה אין שום כלי שהוא חדש לחלוטין או ישן לחלוטין.

"כלים חברים" הם בו זמנית גם המובניות המסוימות שעברו תהליך זה של התיידדות (אם במודע ואם לא במודע) ונעשו מלווים קרובים יותר, זמינים יותר לאדם (מלאכים). וגם עצם התהליך ההופך אויב לאוהב (משמע הכלי שהוא אב כל הכלים הוא אותה יכולת להפוך כלי מכאני לכלי-חי – לחבר).

ההזנה של הכלים על ידי התרות

לכלים חברים, בתור הלכה של נעשה ונשמע, יש שני גלגולים. בשעה שהם במוקד, הם מקבלים את הצורה של הדרכה ברורה (שניתנת לניסוח במשפטים ברורים ופשוטים של עשה ואל תעשה), אבל כשהם נודדים לרקע הם הופכים למקורות השראה ותמיכה, כשהם מלווים את האדם ופועלים את פעולתם מבחוץ ובלי בהכרח לשים לב.

כדי שהכלים הללו ישמרו על חיותם, עליהם להיות מוזנים ללא הרף על ידי התרות. הם צריכים להתחדש על ידי לימוד מחדש, גם שלהם אבל גם במובן הכללי ביותר של לימוד האדם את עצמו. הם לא יכולים לעמוד בזכות עצמם ללא הזנה זו. או בניסוח אחר, ראוי ורצוי לשוב ולקרב אותם, לשוב ולהתיידד אתם, לשוב ולהעמיד אותם במרכז – לא דווקא דרך זה ששמים אותם על השולחן, אלא דרך זה שמחברים אליהם את ההתרות השונות הממשיכות להתרחש כל הזמן – ובכך מאפשרים לכלי להישאר כלי חי ולא תבנית המרדימה את האדם בתוכה.

יש מובן שבו ההתיידדות הזו לא נועדה לקרב אותם, לעשות אותם אוהבים שלנו (הם תמיד אוהבים שלנו ורוצים בטובתנו) – אלא לכך שבשעה שהם יבואו אלינו נזהה אותם ולא נגרש אותם בחשש מעל פננו.

הכלים בשרות ההתכוונות

הכלים נאספים בידיה של ההתכוונות ועל מנת לממש את פועלה. בלעדי התכוונות זו הם ריקים מתוכן. אמנם נכון, צורתם היא צורה של נעשה ונשמע, בזה הם נבדלים מן הזרימה הרגילה, ויחד עם זאת ההתכוונות היא העיקר.

כאשר ההתכוונות קיימת במלוא כוונתה ותנופתה היא יכולה להשתמש בכל מובונות העומדת בדרכה ונמצאת בהישג ידה, והיא לא צריכה דווקא כלים מיוחדים. באותו רגע היא מנהיגה, וכל אויב נעשה לה ידיד. 

(כמו למשל נגן מתחיל שצריך תנאים מיוחדים כדי להצליח להתגבר על ה"כלי" ולהגיע לכדי ביטוי מלא, ואילו נגן מיומן יכול לנגן גם על כלי רעוע מאוד, אפילו משהו שלא הוגדר ככלי בכלל, ועדיין הנגינה כאילו יוצאת מעצמה תחת ידיו).

או בניסוח אחר: בכל תהליך משמעות או פעילות יש שני שלבים: אם למשל נסתכל על פעילות של ילד נזהה בהתחלה את שלב החיפוש. בשלב הזה כל דבר עשוי לפרק את תנופת המשמעות הזעירה שהוא החל לייצר בכיוון מסוים. הכול הוא בגדר "הפרעות קשב וריכוז". אבל ישנו רגע שבו הוא נסחף על ידי משחקו – עובר בשער של עומק הפעילות – ומרגע זה מתהפכים הדברים. מה שלפני רגע הפריע ופרק את תנופתו, כעת נעשה לחומר גלם שלה. מה שלא יתאים לו הוא לא ישמע, אבל אם יעבור שם משהו שיכול לשרת את משחקו, מיד הוא יאסוף אותו אליו.

הכלים חברים של "נעשה ונשמע" מלווים את האדם עד אל השער. ומשם הם מתהפכים והופכים מחדש לנשמע ונעשה. באותו רגע אופי ידידותם משתנה. הם מסירים את בגד שליחותם ונעשים לחומר גלם בידי שליחות חדשה שאין איש יודע אותה, והיא מתבררת בתהליך היצירה. (כמו המשורר שבתנופת יצירתו מחדש מילים וביטויים).   

לכן, מרחב הליווי של הכלים חברים – ושם אנו זקוקים להם בצורתם זו המלאכית והמלאכותית – הוא אותו תחום ביניים אשר בו ההתכוונות היא לא לגמרי מלאה, והיא הולכת ומתבררת לעצמה מתוך השיחה.

הפלא שבנוכחות

בסופו של דבר הכוח הטרנספורמטיבי נתון בידיה של הנוכחות. ההתכוונות עוזרת, כמובן, אבל בסופו של דבר היא עוזרת על ידי זימונה של הנוכחות בפועל, ובידה שלה הכוח לחול שינוי וריפו. במילים אחרות: השינוי מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת קורה באורח פלאי, לא כתוצאה מן המאמץ שלנו, אלא מהגחת הנוכחות.

המיקוד בשיחה ממשית

אנחנו מתמקדים אמנם בשיחה שקורית כאן ועכשיו לפני עיננו, ומבקשים כאן ועכשיו לתת כלים להשתחררותה, אבל כלים אלה, העומק של השימוש בהם, ובעיקר ההתכוונות האוספת אותם ביחד, הם פרי של הבשלה של שנים. ההיגיינה הנפשית העוטפת את השיחה הזו כאורח חיים של כל אחד בנפרד ושל השותפים בשיחה ביחד, היא בעלת השפעה גדולה. בחפיפה אחת אפשר גם להזכיר את ההקשר הסביבתי שבו מתקיימת השיחה – למשל התרבות האופפת אותה, שיכולה להיות משודרת אפילו מתוך המבנה שבו מתקיימת השיחה (כמו למשל שיחה בתוך כנסייה).

צריך להבין שההתכוונות היא תנופה, לא רק מצב. היא מקבלת את תנופתה (מתבארת לעצמה, מתעוררת לעצמה) מתוך הפנימיות שלה (השיחה, הכלים, הכרעה) ומתוך אורח החיים הבא לה מן ההיקף. לכן, אותו תחום ביניים שבו ההתכוונות עדין לא מבוררת עד שורשה, הוא כמעט המצב המהותי שלה – מה שעושה אותה תמיד לעניין הדורש התחדשות. 

כך שעדיין יש מקום לייחד כלים המיועדים לתמוך בהתכוונות בעודה מתחילה להתרחש בתוך השיחה. השיחה הזו יכולה בכל רגע לשנות כיוון, ועם כל חשיבות ההכנה וההבשלה, דומה שהכול מתנקז לנקודת ההכרעה שהיא בכל זאת תמיד בבחירה – ירצו תהיה תקשורת משחררת, לא ירצו, לא תהיה (ואפשר גם בלשון יחיד – ירצה, תהיה, וכל צד אחראי על מאה אחוז).

שיחת גישור וכל שיחה אחרת

ההתייחסות בתשומת לב לשיחה ולמה שקורה בה, יכול לבוא לידי ביטוי ביצירת מסגרת מלאכותית של שיחה (כמו למשל שיחת גישור, או שיחת ת"ם מובנית). זה לא עושה אותה פחות שיחה, או פחות אותנטית. מנגד לא תמיד אנחנו יכולים ליצור את המסגרת הזו, הדורשת גם הסכמה של הצד השני. ולמעשה רוב השיחות שלנו הן פשוט שיחות, שקורות על אם הדרך, אגב דברים אחרים.

שתי סוגי השיחות – האחת אקרא לה לצורך העניין שיחת ת"ם מובנית, והשנייה הפחות ממוסגרת (שיחות עם אם הדרך), יכולות ליהנות מן החברים-מלאכים.

מצד אחד שיחת הגישור, כבר בעצם יצירת המסגרת, מגדילה את הזמינות של המלאכים – הם כמו מצטופפים מסביב לשיחה, ממתינים לתורם.

מצד שני שיחות על אם הדרך, מלמדות אותנו פרק חשוב דווקא בפן זה של היותם ניתנים לזימון גם מרחוק – היא מחדדת את היכולת שלנו לקרוא ולהזמין.

 

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *