תקשורת משחררת

  1. לא פעם מסתבכת התקשורת שלנו עם אנשים אחרים במערך אחזקות הדדיות. איש אינו רוצה בכך, ובכל זאת היא כופה עצמה על המעורבים ומכתיבה להם את סדר יומם השיחי.
  2. והדפוסים שנלמדים בתקשורת הבין-אישית גם נודדים פנימה והופכים להיות לדפוסי התקשורת של האדם עם עצמו – עניין אותו הוא לומד לזהות כאישיותו, כאופיו, כגורל אשר קובע לו את שמחתו ובריאותו.
  3. ההתנהלות הפנימית הזו, שמחלחלת עד רמת הגוף והתאים, שבה ומשפיעה על התקשורת הבין-אישית, ומוסיפה לה עוד נופך נוקשה ומסויד. וזו בתורה שבה ומאששת את תחושה הנעילות והחסימה האישית, וכך במעגל ההולך ומזין את עצמו.    
  4. ובכל זאת, בכל רגע נתון, רחוק כל אדם מרחק רגע מחירות גמורה. זה לא אומר שאחר כך לא ישוב ויסתבך אל תוך תקשורת קושרת, אבל המעבר עצמו לחירות הוא לא מותנה. משמע, אין מה לדבר על תהליך ארוך, "עבודה" של קילוף, ושחרור, ומודעות, וכן הלאה. המחשבה הזו רק יוצרת עוד התניה ועיכוב. ובסופו של דבר משרתת את התקשורת הקושרת. אמת החירות תמיד נמצאת כאן ועכשיו, כפסע מהגשמה. אחר כך אפשר גם להיכנס "לעבודה" – אבל זה רק אחר כך ולא כתנאי.       
  5. והתסבוכת מתחילה בצעד אחד: אני קושר את האדם האחר שמולי כדי לקבל ממנו (לקחת) את מה שאני לא בטוח שהוא יהיה מוכן לתת מרצונו החופשי (כיוון שבלב ליבי אני מאמין אולי שלא מגיע לי) ומתוך תחושה שהדבר הזה חיוני לי לחלוטין (שבלי הדבר הזה אמות או משהו דומה), ועל כן אני לא באמת יכול להשאיר את זה לבחירתו. ועדיין כל זה אינו תקשורת קושרת – אלא רק המקום (מערך האמונות והנטיות) שממנו צועדים לתוכה. והדברים מסתבכים כאשר האדם ממול חווה את הלקיחה הזו, וגם בלי להיות מודע לכך מגיב בהתנגדות. ההתנגדות רק מעמיקה את הדחיפות לקחת עליו שליטה יותר עמוקה, כדי שיובטח לי הדבר הזה שאני כה זקוק לו. במקביל גם הוא זקוק ממני למשהו שהוא לא סומך עלי שאתן לו מרצוני החופשי, וכך נוצר מערך של חשבונאות הדדי, ואנו נקלעים לסיפור שנעשה יותר חזק מאתנו.
  6. ואולי מה שהוא במקביל זקוק לו ממני זה שאכבד את חירותו, שלא אקח בכוח. ואולי גם אני, בעצם, ומלכתחילה מה שרציתי ממנו זה את חירותי, וצעדתי באופן קושר כי חזיתי מראש שהוא עתיד לכבול אותי. וכך, באופן פרדוכסלי, מה שאנו רוצים אחד מן השני הוא חירות, אבל בפועל נקלעים לתקשורת קושרת. לכאורה זה כך כי אנחנו לא סומכים אחד על השני שנקבל אכן את חירות ההבעה לה אנו זקוקים, אבל באמת זה כך כי מלכתחילה התפתינו להאמין שחירותנו תלויה באחר. כך או כך אנחנו נקלעים לתוך מערך של לקיחה הדדית, והתגוננות הדדית.
  7. תוך רגע אנחנו כבר אחוזים זה בזה, נשאבים אל תוך משחק הסוחף אותנו לתכניו, עד כי נדמה שהוא מהווה את כל העולם. וככל שאדם מנסה לשחק טוב יותר בתוך הסיפור הזה, ככל שהוא נאבק יותר כדי לזכות במקום, באישור, ביחס, כך הוא נלכד עמוק יותר. נדמה לו שהוא נע בכיוון של שחרור, ממש רואה את האור שבקצה המנהרה, את הנחמה המובטחת, ובכל זאת כמו להרגיז הדבר לא מתקיים. והשחרור בא מכיוון מפתיע – אנכי. כיוון שלא שייך למסגרת הסיפור ומאבקי האינטרסים. זה אף פעם לא "תהליך", זו תמיד התעוררות.
  8. ומהותה של התקשורת המשחררת, מלבד היותה פרקטיקה מעשית היודעת לזהות פלונטרים ולהתיר אותם לפני שעוצמתם נעשית סוחפת מדי, קשורה ליסוד הבגרות ולהבנה שהאחר הוא אחר ממני. וכך אני יכול להתיר את המשפט המורכב בסעיף 5 מתוך הבנת הכשלים שבו: מקור קיומי הוא לא באחר. מראש מובטח לי מקום, זו בשורתה של האהבה העצמית, ועל כן גם אני לא צריך באופן כל כך דחוף מן האחר שיספק לי אהבה, אני יכול להרשות לעצמי לבקש ולשחרר אותו לתת, ואם ייתן הרווחתי, ואם לא, גם כן.
  9. ואני רוצה לחזור ולהצביע על האופן שבו התקשורת הבין אישית והתוך אישית משקפות זו את זו, קושרות ומתחזקות זו את זו. לכן התנסות בתקשורת משחררת יכולה לנדוד פנימה ולהוות נקודת מפנה בתפיסת אדם את עצמו, ומנגד שינוי בתקשורת הפנימית יכול להשפיע על תקשורתו עם אחרים ולהביאה למחוזות של שחרור. בסופו של דבר חשוב להגיד: מה שקושר הוא התקשורת, לא האדם.
  10. והעניין הוא לא להתנתק, אלא אדרבא, למצוא את הדרך לתקשר, אבל באופן מעצים ומברך. משמע – להתלמד באומנות הדיאלוג המשחררת את האחר, ובאותו מעשה גם משחררת אותנו. לא כהגנה מפני האחר או כאדישות לקיומו, אלא כביטוי לאהבה ואכפתיות – שכן אדם אוהב מתוך חירותו. ללמוד לבקש במקום לקחת, לדבר במקום לשלוט, לבטא רגש במקום לעורר אשמה. לעשות הכרות עם רובדי ההתמכרות שבנו, ולמצוא את הדרך לשוב ולזרום מתוך חסימה. לא לפחד להתייצב מול תהום האחרות, לחפש את המגע, ולעבור דרך המדבר.   
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *