הפלא

 

במושג "פלא" אני מצביע על אותה מציאות דינמית, אינסופית בהקפתה, שהיא בו זמנית קודמת ומקיפה את תבונתנו המושכלת. על פי רוב היא מושגת על דרך השלילה כ"לא-נודע", או לחליפין כתחושת פליאה, שהיא יותר מאי-ידיעה סתמית. בו זמנית זו קרקע הממשות, הכוח היוצר שלה, מה שפועם בתוכנו ומה שמקיף אותנו. זו התהום טרום ההבעה הצומחת מן המוקד, אבל גם ההשראה המקיפה מן הרקע ותומכת בהבעה.

אבל זה גם יותר מכך: זה אופן נוכחות – פתיחות לפלא – המאפיין את המרחב הדיאלוגי אמוני. להגיד פלא, זה לסמן מעמד דיאלוגי, מעמד של התגלות.

ממילא זה להנכיח את הרובד ה[[פואטי]] (כהיפוכו של הרובד הסיבתי) של המציאות.

הפלא עונה כהד לתחושת הייחוד. התחושה הפנימית של אי-סתמיות הקיום.

אכן אלוהים, אבל אלוהים האישי, זה המתגלה לכל אדם דרך חרכיו המיוחדים, כהשגחה פרטית וכדיבור אישי.

מביא כאן דברים מתוך "ספר הפלא"

יש משהו מופלא בעובדת הקיום – שיש בכלל משהו ולא רק כלום. שאחרי מי יודע כמה זמן של כלום, פתאום נעשה משהו, ואם זה באיזה בום גדול או בדרך אחרת זה עניין קטן מול האפשרות שגם היה יכול לא להיות דבר – רק ריק מתמשך – ובכל זאת יש משהו. ואפילו אם היה המשהו הזה שקיים רק כוכב קטן של אבן, גם זה פלא, ועל אחת כמה וכמה שהיש מסועף ומורכב ומלא כל כך. מה פתאום? מה פתאום יש משהו ולא רק כלום? זה פלא.

ויש פלא שני שעונה כהד לפלא הראשון והוא העובדה שאני קיים. כי אפשר היה לדמיין עולם כזה מלא בדברים אבל שהוא לעצמו, לא מטריד אותי ואני לא מטריד אותו. והנה לא רק שהעולם קיים אלא שאני קיים באיזשהו אופן בתוכו. וזה פלא גדול. ולהגיד אני זה לא רק להצביע על עוד משהו שקיים בעולם בצד הישים האחרים, אלא זה תמיד להגיד "דווקא אני". שאולי היו יכולים להיות אינספור אחרים, אבל הנה מכולם דווקא אני כאן – וזה פלא.

ולבסוף ישנו פלא שלישי הכורך את השניים הראשונים והוא אולי רק צורה אחרת להגיד אותם ולחזור עליהם, והוא העובדה שישנו כאן וישנו עכשיו. כי אפשר היה לדמיין מין עולם כזה המתמיד בדרכו, שהוא ארוך לאורך הזמן כשם שהוא ארוך לאורך המרחב, ואין בו שום נקודת ייחוד שמבדילה בו בין עכשיו לאתמול בין כאן לשם, אלא הוא פשוט מתפרש לו ככה סתם. אבל הרי זה לא כך. מכל הזמנים האפשריים ישנו הרגע הזה שהוא עכשיו, והמקום הזה שהוא כאן, מין צומת גורלית שכזו. וגם זה פלא, אולי אפילו גדול מן השניים הקודמים.

ואני אומר את כל זה לא כדי להתחמק מביאור, בניסיון לקשור אפשרות תמוהה אחת (שבחירה מקרית בקלף תהיה בעלת משמעות) בתימהון גדול יותר, אלא כדי לחקור את השאלה הזו על רקע אחר, רחב יותר, נושם יותר, שמצליח דווקא להשתחרר מן הכבילות הרציונאלית.

כי זה שהתרגלנו לשלושת הפלאים הללו, לא עושה אותם לרגע אחד פחות פלאיים. לכל היותר גם זה עניין תמוה לכשעצמו.

ולקריאה נוספת:

באורח פלא  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *