פרדוכס הריפוי

(ד'-3)

הנה פעוט בן שלוש אשר ניגש למשימה חדשה – נאמר משימת הרכבה – כשהוא טיפה עייף מדי. מה שאולי היה יכול לצלוח בידו שעה קודם לכן, כעת מעורר בו תסכול ובסופו של דבר מוכרז ככישלון, הוא זורק את משימת ההרכבה מעליו, ויותר הוא לא מתקרב אל סוג הדברים הזה. עם השנים זה עלול להצטבר לכדי עמדה עקרונית, זהות שבה הוא מתגדר. מעט הניסיונות שיהיו לו לאחר מכן, מכיוון שניגש אליהם עם זיכרון החוויה ההיא ועם החשש מכישלון, רק מחזקים את עמדתו. הוא לא בנוי לזה. וייתכן שזה לא היה קשור לעייפות, אלא פשוט הוא לא היה בשל עדיין, אם היה ניגש שנה מאוחר יותר, הדבר היה צולח בידו והוא היא הופך למומחה בדיוק בעניין זה.

אבל מה קורה כשאנו ניצבים שם ברגע הקריטי, ומתווכים סוג של עזרה: אולי מונעים ממנו לגשת אל העניין כשהוא כה עייף, או לחליפין מושיטים יד והופכים כישלון פוטנציאלי להצלחה. האם לא ביצענו בכך סוג של ריפוי?

אך מאין אנו יודעים את כל זה?

אולי אותו תסכול של היום הוא מקור הברכה של מחר, של עוד יום, של עוד שנה? אולי דווקא תחושת התסכול המצטבר תדרבן אותו בכל זאת לגשת אל העניין יום אחד עם מלוא המשאבים של רוחו, והצלחתו שתעלה אז תהיה שווה אלפי מונים מאותה הצלחה פעוטה שנים קודם לכן?

ואולי גם הפוך: אולי ההצלחות שצבר בגילאים צעירים יתנו לו תחושה של יכולת המגיעה ללא מאמץ, וכשיגיע היום ויתייצב מול משימה קצת יותר קשה יחוש מובס כיוון שלא גייס לכך את רצינותו וכאן יתהפכו הדברים והוא ילמד לזהות את עצמו כלא יוצלח דווקא בתחום זה שבגיל צעיר כה הצליח בו?

אלה לא אגדות. בירון קייטי, משה פלדנקרייז, פאולה, דוד בן יוסף ואחרים, אף אחד מהם לא היה מגלה את מה שגילה אלמלא היה עובר דרך הקושי שעבר. ונדמה אפילו שככל שהקושי היה רב יותר, עקשן יותר, כך גדול יותר האור שאפשר היה לחלץ מן הפחם הזה. אם היינו מרפאים כל אחד מהם בשלבים מוקדמים יותר לא היו זוכים להגיע להיכן שהגיעו. אבל מה המסקנה שמתבקשת מכך?

דומה שיש פרדוכס מובנה במה שאנו מכנים "ריפוי". מה שמרפא יכול להיות ניצנים של מחלה חדשה, ומה שמחלה יכולת להיות שחרו של ריפוי חדש. לפעמים כן, לפעמים לא. האם יש איזו דרך שבה אנו יכולים להצביע בברור ולומר על  הקשה שהוא אכן רע, שהוא אכן מחלה?  

מאין אנחנו יודעים איזה גורל מחכה לאדם, ומה ההשפעה של התערבותנו? דבר שנראה לנו טוב אפשר שיתגלגל להיות רע, וכנגד זה דבר שנראה לנו כרע אפשר שיהיה מקור צמיחתו של טוב גדול. מתוך זה שאיננו יודעים לצפות את העתיד ולא מסוגלים להבין גורלו של אדם, מאין נדע מה הוא טוב מה הוא רע, מה הוא ריפוי ומה הוא בעצם ניצנים של מחלה? ונניח שהיינו מפתחים איזו שיטה של ריפוי שהייתה פותרת מצוקות רבות, וחוסכת משברים רבים, האם אנחנו בטוחים שבכך לא ביטלנו גם פוטנציאל גדול, מקור כביר של למידה? מי ידע גורל איש?

הנה אחד כולו רגיש וקשוב, למדן גדול של עצמו והחיים, והאחר עטוף במנגנוני הגנה קשיחים שאתם הוא צולח את החיים בתחושת שהכול טוב והוא מגיע כך לשיבה טובה, אף על פי שלא מעט אנשים סביבו סובלים ממנו. אבל הוא יוצא מרוצה, או כך לפחות הוא מדווח, ומי חכם ממנו לדעת?

מאין אנו יודעים מה טוב לאדם אחר, עד כדי להכריז על טיפול וריפוי?  

ואם היה בידנו כלי לריפוי כאבים ותחלואים רבים, אם הייתה לנו אפשרות להביא לכל בני האדם רפואה שלמה, חיים ללא מצוקה, האם לא היינו מוותרים מתוך כך גם על צמיחה וחוכמה גדולים? אפשר לטעון שהכאב הוא חלק בלתי נפרד מחיינו ושרפואת הנפש לעולם לא תוכל להימנע מכאב ומצוקה, אלא רק לחדש מדי בוקר את דרך היצירה וההחלמה. אבל, האם מעשה זה שמתחדש מדי בוקר יהיה זהה לעוצמה האדירה של אדם אשר חי במחשכים שנים רבות ובאקט של התגלות הצליח להמיר את כל החושך של חייו לאור גדול?

האם יש "טוב" שאפשר להצביע עליו כאן?

האם, למשל, בפוגשנו אדם במצוקה, עזרתנו תמיד נחוצה וראויה?

האם אפשר לדעת מראש את הטוב והרע? האם צריך?  

ובכל זאת אפשר גם שהשחור יישאר שחור. האדם מת בסרטן, נותר בייסורי נפש, אובד במצוקתו. תאמרו, הכול לטובה, אם לא בגלגול הזה, בגלגול הבא, אם לא בשבילו, בשביל אחרים שידעו להפוך את שחור המפגש לאור התעוררותם. כך ששוב עולה השאלה האם אנחנו בני האדם המוגבלים יכולים להגיד על דבר שהוא טוב או רע?

ככל שעובר הזמן אני מבין שפרדוכס הריפוי – הוא בעל משמעות רבה, ושווה בלמידה והעמקה. ואפילו לא נפתור אותו עדיין הוא צריך להישאר כאופק של השראה וענווה. מן רגל אחת מול הרגל השנייה שחושבת שאפשר וטוב לרפא, חלק מן התלת ממד של כל אדם שמבקש לעזור לאחרים. חלק מבגרותו נושאת הסתירות.

וזה כיוון מסוים של תשובה: אנחנו חלק מן המשוואה, לא מתבוננים מלמעלה ושופטים מה טוב ומה רע, אלא גורם פעיל בתוך החיים, לא מטפלים חיצוניים אלא בעצמנו ובמפגשנו חלק מן הייעוד של האדם אותו אנו פוגשים. במובן הזה אנו נמצאים שם, נענים וקשובים למה שמבקש אותנו, ואגב כך לא יכולים אמנם לדעת אם טוב או לא טוב עשינו, אבל באיזה אופן גלובלי בעצם עמדתנו המעורבת, תורמים לטוב של העולם אשר יברך כל אחד ויעזור לו לגייס את הכוח להפוך רע לטוב. זה לא בדיוק תשובה, זו התחלה של תשובה.   

פורסם בקטגוריה התרות. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *