הרצון להיות מיוחד נובע מתחושת אין-מקום. אבל זו תחושה מזויפת שגדלה ממעשה שהאדם עצמו עושה מתוך זה שהוא מאמץ לעצמו סיפור. הסיפור הזה מסופר בלשון כללית, לשון ששפת הייחוד הוצאה ממנה. יש בו גיבורים ודמויות אחרות הפועלים על פי חוקים ידועים. והאדם, כשהוא מנסה להיות כזה – אדם ישר, טוב לב, חכם, "מגניב", מצחיק, או כל דבר אחר שהוא "משהו", שהוא דמות בעלת תפקיד מיוחד בתוך הסיפור, ממילא גם מצמצם את מקומו, עושה לעצמו תחושת אין-מקום.
ובתחושת הדחק של אין-מקום רק גדל הצורך להיות מיוחד, וממשיך להזין את גלגל ייצור האין-מקום. האדם משווה עצמו לאחרים, מקנא, ליבו נצבט בתחושת אפסות, הוא עמל למצוא חן, לקבל אישורים, לדאוג שהוא בסדר, ומתוך מודעות לכוחות אלה הפועלים בו הוא גם מלקה עצמו על ה"אגו" שלו המבקש להיות מיוחד בכל מחיר. הוא שופט את עצמו על כך ששום דבר אחר לא מעניין אותו חוץ מן הצורך להיות מיוחד. פעולת השפיטה מצטרפת למנגנון הייצור של האין-מקום.
"למה שלא תסכים להיות אדם רגיל?" הוא אומר לעצמו בביקורת עצמית. יש כל כך הרבה אנשים בעולם, לכל אחד חיים משלו, וכל אחד מצליח בדרכו. כל חכם יש חכם ממנו, כל יפה יש יפה ממנו, כל נדיב יש נדיב ממנו, וכל אחד מנסה להיות מיוחד. "מדוע אתה דווקא רוצה להיות הכי? למה שלא תסכים להיות רגיל? והרי ברור שלא כל אחד יכול להיות הכי. תחשוב על זה, יש שבעה מיליארד אנשים בעולם. מה, אתה רוצה להתחרות בכולם? אתה חושב שאתה יכול להיות יותר מיוחד מכולם?". הוא הפנים את קולו של הסיפור. אבל ההגיון שלו לא ממש עוזר: בפנים ממשיך לבעור משהו אחר.
היה עוזר לו להבין שהבערה הזו היא טובה. שהוא אמנם נוטה לתרגם אותה לרצון להיות מיוחד, אבל באמת הרצון להיות מיוחד הוא לא שלו – הוא של הדמות. והוא התפתה להפוך אותו לרצונו שלו רק מתוך בלבול. ואילו הרצון האמיתי שלו הוא אחר.
או בניסוח אחר: הרצון להיות מיוחד, עם כל הבעייתיות שלו, הוא גלגול של הרצון להיות ייחודי. והרצון להיות ייחודי הוא הטוב העליון של הנפש, מסע חירותה, והתשוקה הגדולה ביותר שלה. ורק מכיוון שלא עשו מקום ולא כיבדו את תשוקת הייחוד, היא פנתה למוצא היחיד שראתה לפניה – להיות כמו כולם אבל יותר. זה מה נקרא להיות מיוחד.
אבל בערת הייחוד לא מקבלת את תשובתה ב"מיוחדות". כל כמה שהיא מוכיחה לעצמה את מיוחדותה – צמאונה גובר. ועכשיו אני אומר: הבערה הזו היא טובה, אין צורך לדכא אותה, זו עבודת הקודש של כל אדם ואדם. ודווקא כשאדם מוותר על עבודה זו, ומתפתה לסיפור ה"רגילות", מתחיל רצון הייחוד שלו לרדות בו ומקבל את הצורה של אגו שרוצה להיות מיוחד בכל מחיר. אם היה מרשה לעצמו להיות ייחודי, לא היה כל צורך באגו. ובאמת לנפש אין כל צורך להיות מיוחדת. אין לה כל צורך להיות יותר (כיוון שגם אין לה כל צורך להיות כמו כולם) – רק תשוקה עצומה להיות היא עצמה, ללכת יותר ויותר לעומק הייחוד שלה. ורק מכיוון שלא אפשרו לה את זה, היא מצאה מפלט ב"מיוחד". הביטו אם כן בחמלה על הילד שאומר "אני". הוא ראוי לכבוד. ואם הוא מושך תשומת לב באופן מוגזם, זה רק כי אנחנו, הוריו מחנכיו, לא השכלנו להבחין בין ייחודי ומיוחד. הוא אמנם התבלבל אבל הוא מגלם בתוכו דבר טוב וחשוב. במקום לבקר ולשפוט אותו, מה שרק מוסיף לתחושת האין-מקום, אפשר לעקוב אחרי שורשיו, ולקבל מחדש את הבערה לייחוד בתור האני היותר פנימי. ה"אגו" הוא המצאה של ה"אין-מקום", והוא מתקיים דרך הביקורת עליו. אל תזרקו את התינוק עם מי האמבט.
פעם אמר הרב קרליבך: "אם אתה יודע מצד הגאווה שאתה מיוחד – אם כן, אינך יכול לדעת שהשני גם כן מיוחד. אבל, אם אתה יודע מצד הקדושה שאתה באמת מיוחד, אם כן, אתה יודע זאת גם על השני.". מה שקרליבך קורא לו "מיוחד מצד הקדושה", זה מה שאני קורה לו "ייחודי".
ובאשר לייחוד – הייחוד הוא פעולת עשיית מקום, לא מקום בסיפור של מישהו אחר, אלא מקום בממשות. מי שמסכים לעצמו להיות ייחודי, ממילא גם לא זקוק למקום בתוך "סיפורים" של אחרים. הוא לא מבין את ה"מקום" בתור הידחקות לתוך מרחב שכבר קיים, תחרות על מרחב מחייה שייצרו אחרים – ניסיון להיות מיוחד. הוא מבין את תפקידו היוצר בתור בוגר, כמי שמחולל מקום. וממילא המקום שהוא עושה עבור עצמו הוא גם עושה עבור כל העולם – זה הופך להיות חלק מן המרחב המשותף של המציאות. הוא, בתור ייחוד, הנו מנוע של ייצור מקום, וככל שהוא מסכים יותר להיות הוא, לפעול מלבו, לבעור את בערתו הייחודית, לאהוב מתוך שמחת חירותו, כך גדל המקום בעולם.