הגירה היא השם שאני נותן הן לתהליך אישי והן לתהליך חברתי, והדברים קשורים זה בזה.
תהליך אישי
אפשר שאדם יגיע אל ה[[מרחב הדיאלוגי-אמוני]] באופן מזדמן. אולי מתוך שהייה עם קבוצה דיאלוגית, אולי מתוך [[מפגש]], או בתהליכים פנימיים אחרים, והנה הוא שם. וכמו שהוא מוצא את עצמו שם כך גם יחלוף והוא ישוב וימצא את עצמו במרחב ההישרדותי.
הנדידה הזו בין המרחבים היא חלק מחיינו. יחד עם זאת יש גם תהליך של הבשלה שמתרחש מעבר למקרים הבודדים: ככל שאדם נמצא יותר במרחב הדיאלוגי אמוני כך הוא יהיה לו נגיש יותר, ובהדרגה מרכז הכובד של חייו יעבור מן המרחב ההישרדותי אל המרחב הדיאלוגי אמוני – התנועה הזו של מרכז הכובד היא התהליך שאני קורא לו הגירה.
התהליך הזה הוא בעיקר פונקציה של זמן. ככל שאדם מגיע באופן תכוף יותר למרחב דיאלוגי, וככל שהוא שוהה בו יותר זמן כך יהיה המרחב הזה נגיש יותר, ובהדרגה גם נוכח יותר בחייו. למה הדבר דומה, לשביל שאדם מפלס בתוך שדה קוצים. ככל שיעבור בו יותר כך השביל יהיה ברור יותר, פנוי יותר, נוח יותר לגישה, ומזמין יותר לעבור בו שוב. או במשל אחר, אם נניח כדור ברזל על משטח פלסטלינה, כובד משקלו יעשה בה עם הזמן שקע, ככל שיעברו הזמן והשקע יעמיק כך יהווה זה מקור משיכה חזק יותר לכדור הברזל.
בתהליך הזה ישנו רגע מפתח שבו הכף מתחילה לנטות לכיוון המרחב הדיאלוגי-אמוני יותר מאשר לכיוון המרחב ההישרדותי. לנקודה הזו אני קורא [[נקודת אל-חזור]]. זה אומר שמכאן והלאה מתחיל תהליך טבעי ומתמשך של המשך הטית הכף. כשזה קורה באופן טבעי יהיה לאדם יותר נוח, יותר פשוט, יותר "טבעי" ועם פחות מאמץ להיות ולהישאר במרחב הדיאלוגי. זה לא אומר שהוא לא יבקר גם במרחב ההישרדותי מפעם לפעם. אבל תהיה לו נטייה אל המרחב הדיאלוגי.
תהליך חברתי
ומה שנכון לגבי היחיד נכון גם לגבי ציבור. ככל שציבור שוהה יותר במרחב דיאלוגי, כך יטה להמשיך להיות בו. אלא שכאן אנחנו נכנסים לממד נוסף שכן אותה פתיחה שעושה קבוצה של אנשים יש לה מימד רחב יותר בשל [[עדות]]ם [[הצלבה|המוצלבת]]. הם עושים את המרחב הזה נגיש לא רק עבורם אלא גם עבור אחרים – בהמשלה הם מאכלסים את המרחב הזה ועושים אותו בר-אכלוס.
לתנועה הזו בממדה החברתי אני קורא גם "החזרת האנשים לעולם" או "החזרת העולם לאנשים".
לקריאה נוספת:
המסע הביתה