אני משתמש בביטוי "תלת מימד" כדי לציין איכות פנומנולוגית מסוימת, אבל גם בתור מושג מופשט המתאר התייחסות מסוימת למציאות – התייחסות המובלעת במילה דיאלוג ובתפיסת העולם שיש בה יותר מתודעה אחת.

בהקשרה הפנומנולוגי, האיכות של התלת מימד, מתגלית לנו באופן הנגיש ביותר בתפיסה החזותית. זהו המעבר מתמונה שטוחה לתמונה תלת ממדית, מהסתכלות בעין אחת להסתכלות בשתי עיניים. העומק, שמתגלה כך, מכניס אל תוך הנראה חיות מיוחדת, ומבליט את הפן הדינאמי שהרי הקרוב יותר הוא גם הנגיש יותר, והרחוק יותר הוא זה שאצטרך לפסוע אליו כדי לגעת בו.

אבל מה שמתגלה לנו ברמה החזותית הוא כמעט רק משל לאיכות שיכולה להתגלות לנו גם בממדים אחרים של חשיבה הרגשה ומודעות.

וכדי לגעת בממדים אלה אני רוצה תחילה לעבור לדבר על המושג התיאורטי ולהתחיל במשל. המשל הזה עתיק[1]. אבל הוא משרת אותי בהשתמעויות חדשות.

דמיינו חמישה גופים במרחב. לצורך העניין אפשר לדמיין חמישה גופים גיאומטריים משוכללים. הם פחות או יותר באותו גודל וניצבים תלויים בחלל. המרחק ביניהם הוא קטן יחסית, לא יותר מאשר הגודל שלהם עצמם. אור מלמעלה מטיל את צילם על משטח חלק למטה.

התמונה שמתקבלת באופן זה היא כתם מורכב שקשה לזהות בו צורות מוגדרות. גם מפאת זה שכל גוף מטיל צל בזווית כזו שלא מקל על זיהוי לבד, אבל גם ובעיקר, משום שהצלליות מתלכדות ויוצרות רצף צילי ולא מבורר.

נניח אפילו לצורך העניין שהצלליות היו מתחלפות בקווי מתאר, כביכול גם הגופים שלמעלה הם לא גופים מוצקים אלא רק מערכות של צלעות. התמונה למטה הייתה הופכת באופן זה מכתם אחד למערך מורכב של מצולעים, צמודים זה לזה וחותכים זה את זה.

ונניח עכשיו שמישהו היה מקבל את התמונה המישורית הזו והיה מבקש להבין במה מדובר. במאמץ רב הוא היה מסוגל להבחין בין אזורים מסוימים לאחרים, להבדיל בין קווים וצורות השייכות זו לזו, ואחרות שלא. הוא היה צריך לגייס לשם כך מחשבה רבה, ועדיין הדבר היה נותר מסובך, והמשמעות שלו מעורפלת.

ולכאורה, המעבר לתלת ממד – אם רואים בו רק עוד תוספת, עוד מאמץ, עוד חוכמה השייכת למישור – רק מוסיפה עוד פריט מידע, עוד סיבוך, לדבר שכבר כך הוא מסובך מדי.

אבל!

ראו זה פלא – ה"תוספת" הזו המכניסה את העומק גם מסדרת את הדברים, ומחזירה אותם לפשטותם. הנה כל דבר מונח במקומו, חשוף ומובדל. שוב אין צורך במאמץ מורכב כדי להפריד בין הכדור לקוביה, והפירמידה והכדור לא מתערבבים זה בזה.  

את המשל הזה אני מביא לא רק כהדגמה לעצם הפער שיש בין מישור למרחב, (בן תפיסה אחת לאחרת, בין אנשים שרואים לאלה שלא) אלא כדרך להגיד דבר מה על התלת ממדיות של הממשות. הפרטים כאן חשובים לי, שכן בשבילי זה כמעט כבר לא משל – זה נעשה מוחשי, ממשי, עניין של תפיסה שהצריך מילה כדי לגעת בו, ואשר המילה "תלת ממדיות" הציעה את עצמה באופן טבעי כדי להאיר אותו.

ההיבט הראשון שמשתמע מתלת ממדיות זו הוא הפשטות. ואכן, החזרה לתלת ממד היא החזרה אל הפשוט.  

ההיבט השני קשור ליכולת לשאת הפכים ואל הבגרות הקשורה בכך. באופן אישי זה הדבר שיותר מכל עזר לי להבין את מהות התלת ממדיות. הוא מעלה על דעתי שמלכתחילה אני משתטח אל תוך המישור מתוך רצון לרצף את המציאות באופן הגיוני ולא סותר, ליצר את התמונה שלמה, האחדותית, המכסה הכל ללא סדק, ללא מרווח.

והוא לא רק עניין לוגי, אלא בעיקר עניין נפשי רגשי. היכולת לפגוש עימות, לפגוש אי הסכמה, ולא לקרוס אל תוך הניסיון ליישב הכל כאן ועכשיו, אלא להשאיר מרווח בין דבר לדבר ואדם לאדם. דעתו היא כזו ועמדתו היא כזו והרגשתו היא כזו, ואני הרגשתי היא אולי אחרת, וייתכן אפילו שיש מתח וסוג של סתירה. אבל השלום לא בא עלינו על ידי התשובה האחת האוגדת אותנו אל תוכה, מעין הפיוס הסימביוטי, אלא דווקא מתוך שחרור הצורך להגיע לתשובה – הנה כאן בבת אחת נפתח התלת מימד, כאופי זה של נשיאת הפכים.

ההיבט השלישי – אפשר לקרוא לו "דיבור מיתולוגי" או [[דיבור מקרקע הממשות]]. זהו דיבור הנושא עמו נפח של משמעות, להבדיל מן הדיבור ה"שטחי", ה"מסתדר". שוב מדובר בחוויה פנומנולוגיה. המילים לא רק נושאות משמעות מופשטת המצביע למקום אחר, אלא עצם הדיבור יש לו כוח מחולל, מבריא, מאיר.  יש לו "בשר" אשר ניתן לחוש את השפעתו.

ומתוך הפרק הראשון בחוכמת נפש דיאלוגית:

מושג ה"תלת ממד" הוא מבוא אפשרי להבנת האחד הדיאלוגי שנוצר לאחר ההפרדה. הוא מבאר כיצד אפשרי ששניים אשר במישור אחד ניצבים כסותרים זה את זה או כמחסירים זה את זה, עושים מקום זה לזה לאחר תהליך ההפרדה. 

זהו משל, אבל גם יותר ממשל, שכן אותו עומק שנפתח עם המעבר לדיאלוג, הוא עניין כמעט תחושתי.

המטפורה שאנו נעזרים בה היא זו של ראית העומק האנושית הנובעת מקיומן של שתי עיניים. אף שכל עין רואה מעט אחרת, מה שהאדם רואה בפועל אינו מיצוע בין שתי ה"תמונות", וגם לא איזה תחום מטושטש כמו שהיה קורה אם היו מניחים את שתי התמונות זו על זו, אלא משהו אחר לגמרי – המחדד ומוסיף חיות לראייה.

הנמשל נוגע לטבעו של המרחב הדיאלוגי כמרחב נושא סתירות. בשונה מן המהלך הדיאלקטי המפגיש תזה ואנטיתזה כדי לקבל את הסינתזה, המרחב הדיאלוגי שומר על הסתירות, ומתקיים בזכותן. אלה לא בהכרח סתירות לוגיות (אבל אפשר שגם) אלא בראש ובראשונה אי האפשרות לשטח שתי נקודות מבט שונות לכדי סיכום אחד (תמונה סימביוטית). אבל כאמור, כל זה הוא יותר ממשל, הוא כבר קשור לחוויה פנומנולוגית שעושה כל מושג, כל עניין, כל מילה, לבעלת נפח. הנפח הזה מבטא גם את המשמעות החיה של העניין.

מכאן גם השם "תקשורת תלת ממדית" כשם חלופי ל"תקשורת משחררת".  (אין פתרון אחד ולתמיד של החיים – החיים בעצם מהלכם נושא הסתירות הם הפתרון. ואין דרך להגיע אל הפתרון הזה מלבד להסכים לחיות את החיים במלאותם התלת ממדית).