השער

דומה שהמעגל הסימביוטי והמעגל הדיאלוגי יוצרים מרחבים שונים – כל אחד עטוף בממברנה משלו, וגם אם הם סמוכים מאוד זה לזה במובנים מסוימים, במובנים אחרים אדם יכול לבלות את כל חייו במרחב ההישרדותי בלא לחשוד בקיומו של מרחב דיאלוגי-אמוני בסמוך לו.

מרחב הווייתי, אינו דומה למקום פיסי, הוא מתקיים על ידי התנועה בתוכו. סגירותו היא סגירות ההרגלים ששבים ומניעים את האדם במעגלים סגורים. אמנם יש מנגנון שלם העומל להשאיר את המעגל סגור.

מכל מקום, תחת מטפורה זו, ישנם אזורים בתוך המעגל הסימביוטי שבהם אדם יכול לשנות את הרגליו ולפנות את הפניה הקריטית, השונה מהרגליו – הוא עובר בשער, ומגיע למרחב הדיאלוגי-אמוני.

ה"שער", אם כן, מהווה את נקודת החיבור האפשרית בין שני המרחבים.

ואפשר לנסח את האתגר של התקשורת המשחררת כאתגר הכפול: 1. להצליח להגיע לשער (ולזהות אותו) 2. ולהצליח לעבור בו.

האתגר לזהות את השער (ולהגיע אליו) יכול להיעזר ברמזים שונים ובפרט בזה הקובע שהדרכים שבהן אנחנו הולכים לאיבוד הן גם הדרכים שאנחנו חוזרים בהן הביתה. דפוסי ההליכה לאיבוד, אם כן, מכילים רמז. אדם יכול לקרוא מתוך טבעה של גלותו, ולפרש את האותות, הגופניים, הפיסיים, הנפשיים, ולהגיע מתוכם לפחות אל האזור בהם נמצא השער אם לא אל השער ממש.

ואילו המעבר עצמו מזמין אומץ לב, יושר, ו"לבדיות".

לקריאה נוספת:

על העיוורון