הרבה פעמים הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו על הסיבות שבשלהן אנחנו תקועים בחיים, ומה לא בסדר אתנו, ומדוע אנחנו מתקשים – שהרי אנחנו רואים זאת, רק לא מצליחים לשנות – מחמיצים את העיקר. הם אומרים משהו שמצד עצמו הוא אולי נכון, אבל באמת זה לא שם. אם אנחנו עדיין במצוקה, רוב הסיכויים שאלה לא באמת הסיבות שבשלהן אנחנו מתקשים. או לפחות לא באופן הזה שסברנו שאנחנו מבינים ויודעים ורואים. הסיפור הזה נשמע משכנע, ואולי אפילו אנשים אחרים יכולים לומר לנו את אותם דברים בדיוק, בשעה שאנחנו מהנהנים בראשנו בחיפזון אות לכך שכל זה כבר ידוע לנו, ובכל זאת הסיפור הזה לא נכון.
יותר מזה, בדרך כלל סיפורים אלה עצמם, על תחושת הידיעה והראייה המקננת בהם, הם שתוקעים ומונעים שינוי. גם מצד זה שהם חלק ממנגנון המצוקה, וגם מצד הידיעה העודפת שלא משחררת את מבטינו לחקירה חדשה, לכיוונים חדשים.
ואני אומר את זה לא רק לאנשים הפשוטים המודעים פחות, אלא במיוחד לאנשים המודעים, ועוד יותר לקשובים, לערניים ולמודעים מאוד:
מה שאנחנו מודעים לו – זה לא כאן. הרבה פעמים זה אפילו הפוך. אנחנו מתעסקים עם עניין מסוים, דשים ולומדים אותו, חוזרים ומגלים אותו, מסמנים אותו, מודיעים לעצמנו – הנה כך וכך אני, ובגלל זה קורה לי כך, מאמינים שמצאנו את מקור הבלגן. ובאמת זה בכלל במקום אחר.
והידיעה הזו, כשאנחנו מתחילים להתעורר אליה, מזמינה הקשבה באיכות אחרת.
לא, לא חשדנות עצמית, אלא חיוך עצמי, פתוח להפתעה. מוכן ללמוד את מה ששום ידיעה עצמית לא תוכל לסכם.