הערה על תקשורת

רוצה להפנות תשומת לב לכך שהדבר שמאפיין את גישת התקשורת המשחררת, הוא ההבנה שהכול נמצא כבר בתוך התקשורת.
בשונה מגישות מקובלות בפסיכולוגיה, כמו למשל המודל ההידראולי של פרויד המפריד בין דחף להתנהגות, ומעניק את עיקר המשקל לכוח הדוחף (למניעים, ללא מודע, למבנה אישיות וכן הלאה), ורואה לפיכך את הפעילות האנושית בעיקר כביטוי תנועתי לאותו יש פנימי, הת"מ טוענת שהכול כבר נמצא בתוך הדינאמיקה, המבנה, והארגון של התקשורת, ושאר הפרמטרים – מניעים, הרגשות, מבני אישיות – הם רק תוצרי לוואי של דינאמיקה זו.
אמנם, אגב כך הת"מ גם הרחיבה מאוד את מושג התקשורת, לכלול בו מעבר לתקשורת הבין-אישית גם את התקשורת של אדם עם עצמו וגם את התקשורת של אדם עם העולם הפיסי, ובכל זאת עדיין מדובר בסוגים שונים של תקשורת, ולפיכך גם אפשר לראותם כחלק ממהות אחת שמרכזה בכל זאת יכול להיות התקשורת הבין-אישית.
זה אומר שדי ללמוד ולחקור את דפוסי התקשורת (וכאמור בלי להבדיל בהכרח בין הסוגים השונים שלה – בין-אישית, תוך-אישית, או חושית) כדי ללמוד את האדם. ה"אישיות", ה"מניעים" "ההרגשות" הם רק הקצוות המשתמעים של תקשורת זו או אחרת. ואמנם אדם נתון כל הזמן ברבדים שונים של שיחות (שיחות רקע, שיחות צל, שיחות קונקרטיות), ומתוך כך גם מבטא מהויות יציבות, אבל זה נגזר מתוך היציבות של השיחות ולא מורה על רובד קודם לשיחה. או בניסוח אחר: גורמי אישיות יציבים שאנו מזהים – מקבלים את יציבותם לא מתוך עצמם, אלא מתוך היציבות היחסית של התקשורת – הם מבטאים עמדות-שיח.
כמובן, יש לגישה זו השלכות לגבי הגמישות הרבה שבה אנו מתייחסים לאדם. נוטים פחות להישען על קביעויות הקשורות למבנה אישיות "ככה אני וזהו זה", ויותר על קביעויות המגיחות מתוך הרגלים ומנגנונים שנמצאים בתקשורת עצמה. וכך: תיקון העולם הוא תיקון התקשורת. אדם לא צריך לשנות את עצמו, די שישנה את התקשורת שלו, או אפילו שיתרגל תקשורת אחרת (שיפתח את האפשרות, שישנה דפוסים). ולא באופן תיאורטי, אלא באופן חי ומעשי.
ומתוך הדגש על התקשורת, למדנו להבחין בין שני סוגים או איכויות של תקשורת: תקשורת קושרת, ותקשורת משחררת. ברור שהחלוקה הזו אינה פורמאלית גרידה (כמעשה המדען התיאורטי) אלא היא חלק מתנועה בכיוון מסוים, ובעצמה מגלמת אקט של תקשורת. שני סוגים אלה של תקשורת מאופיינים לא רק במבנה ובמנגנון שלהם, אלא מתוך כך, גם במרקם או בתדר האנרגטי השונה שלהם. תדר שניתן לזהות מן הרגע הראשון.
ולבסוף העברת הדגש לתקשורת ובפרט לתקשורת הבין-אישית היא גם פרידה מסוימת מן הזירה המקובלת בדרך כלל לעניינים אלה – מעבר מן הזירה הפסיכולוגית אל הזירה המוסרית-אמונית, שהרי זה הציר המרכזי והיותר שלם שעולה כשאנו באים לדון באדם כמפגש. מפגש של אדם עם אדם, והתייצבותו של היחיד נוכח ההוויה.
(ואמנם עד עכשיו התמקדנו בסדנא בעיקר בקצה האחד, הלבדי, של התקשורת (מה שאדם עושה עם עצמו – לא מגיב, מרגיש) אבל יש לראות את זה בהקשר היותר רחב של שיחה, ולומר שאין הרגשה בלי שיחה, אם בפועל באופן קונקרטי, ואם כשיחת רקע.)