מניהול יחסים למפגש

אנחנו משקיעים כמות עצומה של אנרגיה בניהול יחסים. לא פלא שאנחנו מרגישים מותשים לחלוטין לאחר מכן. הניסיון לשלוט במחשבתו והתנהגותו של מישהו אחר, לנהל את הבלתי ניתן לניהול, על כל המאמץ שכרוך בו, גוזל חיוניות ומותיר אותנו בסוף היום צמאים לאנרגיה. מה שמשלח אותנו בחזרה למחרת בבוקר ביתר עוצמה לאותה מלאכה. שהרי לשם כך אנחנו מלכתחילה מתמכרים לה – בגלל מחסור בעוצמה.

ובגלל בלבול: הרעיון שעוצמה מאחרים תרווה את צימאונינו.

אבל האמת היא שעוצמה לא עצמית, תמיד תצמית.

והאמת היא שאם אנחנו מסוגלים יום אחר יום להקיז מעצמנו כל כך הרבה עוצמה ובכל זאת להישאר בחיים, כנראה שמלכתחילה אנו בעלי כוח רב. 

וכמה רווח והצלה מתגלים לנו כשאנו מתפנים מן העבודה הזרה הזו ומתמסרים למפגש. כי אז אנו מגלים שאנו יכולים פשוט לאהוב, לקבל אהבה, ולרקוד את ריקוד הנוכחות בחיוניות ובעוצמה.

אבל עכשיו צריך להגיד את כל זה מחדש, יותר לאט.

*  *  *

נתחיל לפרש את המושג הזה "ניהול יחסים".

הנה עומד אני לפני אדם. מביע הוא בפניי דבר מה, ואני מיד מנסה לארגן את עצמי מולו ולארגן אותו. הפרקטיקה שלי היא כזו שמיועדת להסדיר את הדברים בעיני אותו צופה מלמעלה, שיוכל לומר בסיכום שהדברים נעשו כהלכה.

הוא שמולי אומר שהוא עצוב, ואני מיד חושב על עזרה שאני יכול להושיט או על חלקי בעצבותו. מנסה להגיב כראוי, שלא יחשוב עלי חס וחלילה שלא אכפת לי ממנו, שאני בעצם ממהר ורוצה ללכת למקום אחר. אני עסוק במניפולציה על המחשבות שלו וההרגשות שלו. נדמה לי שאני יכול לגרום לו לחשוב או לא לחשוב דברים מסוימים. בכל מקרה אני לא רוצה להניח את זה לו ולמחשבתו העצמאית. בסוף ה"ניהול" הזה הוא יהיה חייב לחשוב עלי דברים טובים. אני לא נותן בו אמון שללא התערבותי אכן יוכל לחשוב עלי את המחשבות הטובות שנראות חיוניות לקיומי, אני לא סומך עליו שאכן יוכל לאהוב אותי ללא איזו עזרה מצדי שתראה שכדאי לו (ולא סתם אני לא סומך עליו – כי בינינו, נו, מה כאן יש לאהוב…). אז אני שולח לו את כל הרמזים הראויים, עושה את זה בעדינות, אבל בתקיפות. לו הייתי יכול לשלוח ידיים אל תוך ראשו ולארגן שם את הדברים באופן ישיר, זה היה חוסך לי עבודה רבה, אבל גם כשאני מנוע מיכולת זו, אני בסך הכול מתרגל את אותה מלאכה.

כמובן, המצחיק הוא שבאמת לא אכפת לי ממנו. הרי את זה אני טורח להסתיר. לא בגלל שבאמת לא אכפת לי ממנו, אלא בגלל שאני אדם של דבר אחד. וכשאני עסוק בניהול יחסים, הדבר גוזל כל כך הרבה משאבים שאין לי פנאי בכלל להסתכל עליו. לא מדויק. אני כל הזמן מסתכל עליו, אבל אני מסתכל עליו באופן מסוים, מנטר את תגובותיו כדי לראות עד כמה צלח ניהול היחסים. אני בכלל לא פנוי אליו ממש, יש לי עסק לנהל – יחסים.

*  *  *

שלא תחשבו שזה פשוט – ניהול יחסים.

כל זה נעשה בדריכות רבה. אומנות השליטה במחשבות והרגשות של אחרים דורשת מיומנות ודיוק עצומים. בו זמנית אני צריך להתנהג באופן מסוים שיגרום לו לחשוב שאכפת לי, אבל גם להסתיר את זה שבזה אני עסוק. כי כמובן, אם אני אחשוף שאני עסוק בניהול יחסים, אאבד את כל האמינות שלי. הוא עלול לחשוב שבאמת לא אכפת לי ממנו. 

אבל יש סיבה יותר עמוקה שלא אכפת לי ממנו: כל התהליך הזה של ניהול יחסים מקיז ממני כל כך הרבה אנרגיה עד שאני נכנס לאופנות ההישרדותית. אני לא יכול להתפנות אליו לא רק בגלל שאני עסוק בניהול יחסים, אלא בגלל שניהול יחסים זה עצמו עושה אותי נזקק עד אימה. אני לא פנוי לראות אותו, אני דואג מדי להישרדותי.    

וגם: איך אוכל לאהוב אותו אהבה של אמת אם בחברתו אני מרגיש כל כך כבול, כל כך שורדן? וזה לא משנה אם הכבילות הזו, מקורה הוא באמת בו או בי עצמי (כי ככלות הכול איש אינו יכול לכבול אותי כמו שאני כובל את עצמי). העובדה היא שבחברתו אני מרגיש כבול, ובלי לחשוב יותר מדי, כך רואה זאת נפשי: הוא האחראי לכבילותי. נו, האמת זה גם לא משנה מי אחראי. משנה רק העובדה של הכבילות. כשאני כבול אני לא אוהב את עצמי, לא אוהב אחרים, לא אוהב. נקודה. זו המהות של הכבילות: היות רחוק מטבעי האוהב.

נוסיף לזה את רובד המודעות-על. בסך הכול אני אדם ישר, ובשעה שחלק מנפשי עסוק בניהול יחסים, יש חלק אחר שלא יכול שלא לראות מה קורה, וממילא גם מבקר את עצמו בדיוק על זה. ("הי, מה אתה מוכר לו לוקשים כאילו אכפת לך ממנו, הרי אתה, אין לך טיפה של אהבה, אפילו לא לעצמך, אז מה זה הזיוף הזה"). אולי אפילו למדתי בעבר על ההבחנה הזו בין ניהול יחסים למפגש. והדבר הזה רק מעמיק את המלכוד. אני רוצה לשים לב אליו, להקשיב לו ממש, אבל בפועל, אני לכוד במעגל של חרדה-שליטה. לא רק עליו אני לא סומך, גם על עצמי. 

*  *  *

מתבקש לשאול – ואיך אפשר בכלל לוותר על ההתמכרות הזו (שהיא אולי המקור לכל התמכרות באשר היא). לא שאלה תיאורטית, אלא שאלה הצומחת ממעמקי הייאוש. כי נדמה שזה כבר לא ממש בשליטתי. כולי נתון לפרקטיקה של ניהול יחסים. זה חזק ממני. אני חושש כל כך לאבד שליטה בכלל וכאן בפרט, שכל מחשבה על וויתור נראית לנפשי המבוהלת שיגעון גמור. מה, ונניח שיגלה את כל מה שסיפרתי עכשיו, הוא יחשוב שאני משוגע! אין סיכוי שיאהב אותי אחרי זה – "אז בזה אתה עסוק במקום להקשיב לי?". אדרבא הוא ינדה אותי. אז איך אפשר בכלל לשאול את שאלת הוויתור על ניהול יחסים. הרי מעידה הכי קטנה וכל העסק קורס, אז להרפות בכלל?!  

ובכל זאת אני שואל. לא רק האם אפשר, אלא איך אפשר לעבור מניהול יחסים למפגש.

אבל לפני שאתייחס לשאלה הזו, אני רוצה לסמן אופק, שאולי השראתו תוכל למתן מעט את החרדה: האופק של מפגש נוכח.

*  *  *

אז הנה הוא כאן לפניי, משתף אותי שעצוב לו. אבל הפעם, במקום לנהל יחסים, פוגש.

מה זה אומר?

פטור מן העומס, מן הצורך, מהעמדת הפנים, מניהול. משוחרר מאותו ניטור תמידי של מי אני ומי הוא. אני פשוט כאן אתו. לא כדי להראות לו שאני יכול, לא כחלק מפרויקט העצמי, ולא כדרך לספר את הסיפור הטוב של עצמי על לוח מחשבתו הסביל, לא כי זה המעשה הראוי, אלא מלב חירותי.

אני פוגש כי אני משוחרר מכל זה, וממילא אני מתמסר למה שמולי.

פועל ללא קהל מסביב, ללא צורך לתת דין וחשבון לאף אחד, כי במובן מסוים, אני מסכים להיות אכן משוגע – וויתרתי על הצורך להיות נורמאלי, בסדר. יותר נכון לומר, גיליתי שבאמת אין לי צורך. הפסקתי לעבוד אלוהים אחרים, והתחלתי לעבוד את האלוהים האחד, שהוא באדמה לא פחות משהו בשמים, בגופי, ובנשמתי. מחלחל, נוכח, פוגש.

הנה הסתבר לי שמה שחשבתי שכל כך חיוני לי – האישור של הזולת אותי – באמת זה רק בלבול. הנה אני כאן, וקיומי לא תלוי באישורו. בו זמנית אני משחרר אותו, ומאפשר לו כך לשחרר אותי. 

זה אם כן מה שזה אומר – לפגוש: שאני משוחרר מן הצורך להגיב, שאני לא נהדף מעל פני אירוע ההיתקלות, מתארגן ומארגן, אלא מחלחל פנימה, נשען על היש, מרגיש, רווה עונג. רווה עונג כי מתוך החלחול הזה שהוא לא תגובה, אני טועם, מרגיש, מקבל עוצמה. הרי זה כמו להתעלס. אני לא צריך לשדר שום דבר, לא להוכיח שום דבר, אני פנוי לפגוש. פנוי לנוע בתוך התלת מימד שבו כל דבר תופס את מקומו מעצמו, בלי צורך לארגן אותו.

או בניסוח אחר: כל דבר, במצב פגישה, כל דבר הוא חומר גלם הוא בגדר תזונה. כל אירוע שלפני כן היה מאיים, כי נדמה שהוא הכיל בתוכו פוטנציאל מצמית חיים, נעשה מחדש למקור של צמיחה כשאני לומד להישען עליו, לחבק אותו, וחלחל לתוכו. כל אירוע, כשאני מסכים, מבקש לברך אותי.  

מתוך כך אני מגלה שזה לא נכון שאני לא אוהב אותו, למעשה אני לא יכול אחרת – זהו טבעי.

וזה גם לא נכון שלא אכפת לי ממנו,

אבל זה אכפת רק בקומה אחת.

בניהול יחסים אכפת לי מזה שאכפת לו מזה שאכפת לי (זה שלוש קומות).

במפגש – פשוט אכפת לי (ולא אכפת לי אם לא אכפת לי). 

*  *  *

ושמחתי היא שמחה כפולה.

מכיוון שאני זוכר שפעם הייתי נכבל כל כך בעוצמה מול כל אדם, עצם העובדה שפוטנציאל העבדות קיים אבל בכל זאת נבחרתי להישאר בחירותי, היא שמחה כפולה. אהבה כפולה. אוהב אני אותו גם משום שאני אוהב. נקודה. אבל גם משום שהוא הזכיר לי את חירותי (דרך פוטנציאל אובדנה). מחבק, ומנשק, מודה לו על קיומו גם אם הוא כועס ורוגז ורוטן.

*  *  *

אז זה חשוב, להצליח לדמיין איך זה מרגיש כשפוגשים ממש ולא מנהלים יחסים,

אבל איך עושים את המעבר הזה פעול?

זה חשוב להצליח לדמיין. ולא כדי לראות כאן איזו מטרה חדשה שעליה צריך לעמול כדי להיות בסדר, אלא להבין את העוצמה המשוחררת מכל צורך להיות בסדר. זה עוזר, לא רק לדמיין באופן תיאורטי, אלא ממש להרגיש את הטעם, שכנראה הוא לא כל כך זר. הרי זה טעם ילדותי.

ובכל זאת עולה השאלה – אני שנתון כאן, באופנות ניהול היחסים – מה אני יכול לעשות כדי להגיע למפגש של ממש?

מה אני יכול לעשות כדי לקלף מעלי את הדחף והדחק לנהל יחסים?

איזה "הנני" נדרש ממני כדי לעשות את כל זה לכל כך מיותר, עד שזה ינשור ממני מעצמו, ולא יהיה אפילו פיתוי לעבודה זרה?

התשובה בדף הבא.  

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *