מניהול יחסים למפגש עם הילד – שאלת הגבולות

 

רוצה לגעת כאן באותה תפנית מניהול יחסים למפגש – בעיקר במה שנוגע לקשר בין מחנך לילד – ולהשתמעות של תפנית זו בכל מה שנוגע ל"הצבת גבולות" ומנהיגות.

מלכתחילה כשאנו לא נמצאים בקשר של ממש עם הילד, ומדמים שאנחנו צריכים לשים לו גבול בשם תפקידנו החינוכי, אנו פועלים באופן רודני. מה שיש לנו לומר לו ולפעול עליו קשור לפחד שלנו מפני ה"תופעה" הניצבת לפנינו. אנחנו דורשים כבוד, מבקשים לשבור את החוצפה ועזות המצח, ומתחת לכל זה מפעם הלב המבוהל שמפחד לאבד שליטה. באותה תנופה שאנו מנכרים אותו לכדי "תופעה", כך גם גדלה חרדתנו מפני הניכור, שבלא יודעין אנו היינו הראשונים לתת לו יד. אינספור סיפורים מתנחלים אצלנו ואנו מזינים אותם בפחדינו – איך יהפוך יום אחד לפושע, איך כל העסק יקרוס אל תוך כאוס, איך הוא לא ילמד להיות אדם ראוי, איך ההפקרות תחגוג ותנתץ כל סדר, כל אהבה, וכן הלאה. מבלי משים אנחנו יוצרים כך את המרחב שעושה אותו ל"אובייקט", שייך לסוג הזה של ילדים או תופעות תרבותיות. אנו מאבדים כך את היכולת לגעת בייחודיות שלו, כמי שחורג מכל תופעה, כמי שיש לו פנים המבקשות אותנו ממש. אנחנו רק מתנהלים, עושים את המוטל עלינו, מבקשים לפעול בשם איזה עקרון חינוכי ראוי.  

על כן אני אומר – אי אפשר ולא נכון להציב גבולות מן המקום הזה, המנוהל. גם אם לכאורה הוא עושה את זה למען הסדר הטוב, או אפילו במחשבה ישירה על טובת הילד, שככלות הכול זקוק שישימו לו גבולות, ולא יהיו אדישים למעשה שובבותו.

מוטב שכל מחנך שנפגש עם אותה התנכרות לילד, ילך כל הדרך עד אל הרגשתו שלו המבודדת אותו מן העולם, שייפגש עם הלחות רגשית, עם קרקע נפשו, עם פחדיו שלו עד שורשם הפגוע, ויחזור ממחוזות הגלות אל מרכז ביתו.

ואז בתור השלב הבא שיסכים לכונן יחסים של ממש, שיסכים קודם כל להיות חלק ממערכת יחסים שאוספת אותו אל תוכה, שמשנה לו, שמשנה לילד, שנוגעת בשניהם. ורק אחר כך, ממקום זה, יהיה רשאי מחדש לדרוש, לעצור, לשים גבול.

אבל איך זה נראה אז? מה קורה אחרי שהמחנך עבר ממקום של ניהול יחסים אל מקום של מפגש? איך נראים גבולות אלה כשהם לא מבחוץ ולא מרודנות? דומה שיש חשש שממקום של קשר ואהבה גם אובד הרצון לשים גבולות. והאהבה, כבודה במקומה מונח (אין איש שיכפור בנחיצותה), אולי היא לא הכול. אולי הילד בעצמו מבקש לחוש את הברירות הזו של מבוגר מחנך שלא רק מחבק ונותן ומאפשר, אלא גם אומר לו לא. אבל מאין צומח ה"לא" הזה אם זה לא מרודנות? איך הוא יכול לצמוח מתוך מערכת יחסים ממשית?

ובכן, דווקא מתוך מערכת יחסים הוא יכול לצמוח, דווקא מתוך קשר של ממש, נשמעת הקריאה של הילד למנהיגות וכל מה שהיא זקוקה לו זו אוזן קשובה, נוכחת. שזה אמנם לא פשוט. שהרי הרבה קולות מחרישים את אוזננו ושבים ומפרשים כל פעולה של רצון כפעולה רודנית. אבל כשמצליחים למוסס את כל הסיפורים מגבילי העוצמה זה מה שאנו מגלים – שהילד מבקש מאתנו מנהיגות. ואז לא נותר לנו אלא להיעתר. לפעול מתוך משען הקשר, ומתוכו גם לדעת מתי ואיך לומר לא. אין זו חוכמה חיצונית, מכאנית, אלא היא מופיעה בתוך הקשר של מערכת יחסים בין מבוגר לילד כקריאה, כהזמנה. ומכאן גם מקבלת הפעולה את בטחונה, את עוצמתה, את ההתמסרות אליה.

אין לה צורה מיוחדת. אפשר שמבחוץ זה יראה אותו הדבר.     

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *