תקשורת משחררת – המודל השלם

תקשורת משחררת כאומנות המעבר

תקשורת משחררת עוסקת במעבר מן המרחב ההישרדותי-ציני למרחב הדיאלוגי-אמוני. כל אחד ממרחבים אלה הוא סוג אחר של התייצבות בעולם, ומתוך כך גם מתחזק מערך שלם של אמונות, דרכי תקשורת והרגלי חיים. כל מערך כזה עומד בפני עצמו, ומעט קשר יש לו עם המערך האחר. אלה עולמות מקבילים, היוצאים מנקודות מוצא אחרות המפרשות כל דבר ודבר בדרכם הייחודית. גם אם אנחנו משתמשים באותן מילים בכל אחד מן המרחבים, בכל זאת המשמעות שהמילה מקבלת היא אחרת, ובסופו של דבר משרתת שפה שונה.

זו הסיבה שהמעבר בין שני העולמות הוא סוג של פלא, ומתרחש דרך שער צר – נקודת היפוך שבה אותה מילה שהייתה מעוגנת בתוך הקשר אחד, פתאום מקבלת משמעות חדשה ומצמיחה עולם חדש.

לא מדובר במעבר שעושה אדם פעם אחת בחייו, אלא מיומנות של מעבר שבאה לידי ביטוי כל פעם מחדש נוכח אירוע של תקשורת שמתחיל כתקשורת קושרת ומוצא את דרכו לתקשורת משחררת. מהלך שעובר מתפיסת עולם של וויכוח לתפיסת עולם של דיאלוג.

חמשת הצעדים – רמת המיקרו

המיקרו-דיאלוגיה עוסקת במתרחש סמוך לשער – ברגע הפלא – ומחפשת דרכים לתמוך בהתקיימותו. את חמשת השלבים שניסחנו – השהיה, הרגשה, פרידה, בקשה, קבלה – ניתן לראות בשלושה אופנים שונים:

א.     שלבים ליניאריים המתרחשים בזה אחר זה. כאשר שני הראשונים מתרחשים בקדמת השער, הפרידה היא רגע המעבר, והשניים האחרונים הם כבר מעבר לשער – הניצנים של שפה חדשה.

ב.      היבטים שונים של ההתייצבות. למעשה כל החמישה הם צעד אחד המכיל את כל השאר כרבדים שונים, או ממדים שונים. כאן אין מוקדם או מאוחר. הצעד הראשון הוא גם הצעד האחרון. ההשהיה כבר מכילה בתוכה את ההרגשה ווכן הלאה. מנקודת מבט זו המהלך הליניארי הוא מלאכותי משהו, מתאים יותר לשלב ההתלמדות.

ג.       מידות של אורח חיים. כלומר, עניין שמתרגלים בלי קשר לאירוע כזה אחר של תקשורת קושרת שניצבים מולו. וכך למשל ה"בקשה" בתור מידה, היא עניין שמגדיר סוג של פרקטיקה מוסרית אופיינית, היגיינה נפשית המותכת אל תוך אורח החיים.

 

אורח חיים – פרקטיקה מוסרית והיגיינה נפשית

זה נכון שנוכח כל אירוע של תקשורת משחררת יש איזו מיומנות של התייצבות, אבל היכולת אכן להתייצב כך, אינה קשורה רק למיומנות מקומית, אלא נתמכת הרבה באיכות של אורח החיים – בפרקטיקה המוסרית, באיכות הוויה, בהרגלי יומיום. קשה מאוד לבצע את המעבר (אם זה בכלל משהו שהאדם מבצע) רק כמיומנות מקומית שאנו נדרשים לה על פי הצורך, בשעה שאורח החיים שלנו נותר בעיקרו הישרדותי.

ניתן לומר, בניסוח אחר, שהפרקטיקה של אורח החיים תומכת באפשרות לבצע את המעבר באופן ספונטאני. משמע שיש זיקה ישירה בין הרמה של המיקרו-דיאלוגיה לבין הרקע המקיף.

חכמת חיים – רמת המאקרו

אבל מעבר למיומנות המעבר המתרחשת ברמת המיקרו, ולעבודת המידות המתרחשת ברמת הרקע ואורח החיים, ישנה רמת ביניים – הרמה של המאקרו-דיאלוגיה, הנוגעת לממדים האנושיים-מודעים. רמת המיקרו היא בדרך כלל זעירה וזריזה מכדי שנוכל לעקוב אחריה באופן מודע. רמת הרקע ואורח החיים גם היא עובדת בתדרים ארוכי טווח שדרכי פעולתם נעלמה ממודעותנו. ואילו רמת המאקרו קשורה לחוכמת חיים שאפשר לגעת בה. היא למעשה מייצרת את המסגרת המודעת, שאנחנו יכולים לספק ולארגן, על מנת לתמוך בתהליך הת"ם. למשל החוכמה השפוטה שידועת לזהות תקשורת קושרת ולהזמין הפסקה בשיחה של שניים, על מנת לשוב ולשוחח בתנאים אחרים, במרחב של זמן ומקום, ובתמיכה של מספר כללי שיח בסיסים, מאוחר יותר.

חוכמת חיים למעשה מהווה סוג של ממברנה – סוג של מסגרת חיה, התומכת בפרקטיקה של המעבר. כמו כל ממברנה היא מתווכת וממקדת בין הרקע לדמות. (המיקוד, כמו באישון העין, הוא למעשה הצלבה/היפוך). הדמות כאן היא חמשת הצעדים, והרקע הוא אורח החיים. משמע, המסגרת שבתווך, מאפשרת את ההדהוד והרציפות בין השניים.

בניסוח אחר, אפשר לומר שחוכמת החיים כוללת את המנופים (או אם תרצו את המיקרוסקופ/טלסקופ) המאפשרים לנו לתמוך במיומנות שבדרך כלל פועלת ברמה זריזה מדי, או רחבה מדי למודעותנו הרגילה. מנופים אלה הם "כללים", הצעות, המלצות, מפות, דברים שבמודע.

ניתן לסכם ולומר שחכמת החיים היא אומנות יצירת המסגרות החיות (ממברנה).

אפשר לחלק את חוכמת החיים לשלושה מדורים המתאימים בהקבלה לשלושת הדרכים שבהן ניתן להתייחס לחמשת הצעדים.

א.     אומנות הקשורה לכל צעד מחמשת הצעדים בנפרד ומפרשת את חוכמתו. וכך יש את חוכמת הבקשה, חוכמת ההרגשה, חוכמת ההשהיה, חוכמת הקבלה, חוכמת הפרידה. בכל אחת מחמשת האומנויות מדובר ביצירת המסגרת (הממברנה) התומכת בהתקיימותו של אותו צעד/מידה. אומנות שיש בה גם את אומנות הזיהוי, גם את אומנות התשובה.  

ב.      חוכמת חיים המתייחסת לעצם ההתייצבות במעבר ולא עושה הפרדה למרכיביה. כאן אנו עוסקים בכל התנאים והכללים שיכולים לסייע במעבר באשר הוא (כמו למשל כללי הגישור). דברים שמסייעים לנו להיות נוכחים בין בקשר שלנו עם מי שמולנו ובין בקשר שלנו עם עצמנו.

ג.       ואפשר להפנות את התקשורת המשחררת לתחומים שונים, ולאפיין את החוכמה המיוחדת, ואת הכללים המיוחדים בהתייחס לכל תחום. למשל בהקשר לשיחות צל, או למבנים תרבותיים, או למקומות עבודה, או לזוגיות, או למפגש של אדם עם עצמו וכן הלאה. כל תחום מיצר את החוכמה שלו.    

לכאורה אפשר להסתדר גם ללא כללים אלה וללא מסגרת זו. אדם מיומן מאוד בתקשורת משחררת, יכול להתמסר למעבר גם ללא מסגרת תומכת. הוא פשוט פועל ישירות ברמה האנרגטית – ועובר. דומה הוא לאומן הלחימה היוצא בידיים ריקות. הוא לא צריך לארגן את הזירה שתתמוך בו. אבל בשביל רובנו, איזושהי מסגרת יכולה מאוד לעזור. על כך נאמר שהנבון מצליח לצאת ממצבים שהחכם לא היה נכנס אליהם מלכתחילה. חוכמת החיים הפועלת ברמת המאקרו-דיאלוגיה, היא אומנותו של החכם. אומנותו של מי שמלכתחילה לא נכנס למצבי ת"ק, או מתרחק מן הנסיבות שמזמינים אותם. אבל כמובן, בהיותנו חיים, אנו זקוקים תמיד למיומנותו של הנבון.

אני אומר לכאורה, כי ייתכן שמסגרת כזו קיימת גם אצל מי שכביכול פועל בידיים ריקות. אלא שמיומנותו נעשית כה שגורה עד כי אינו מבחין שהוא משתמש בה. לא שם לב למנופים המשרתים בידיו.   

מעגל הלימוד

ולבסוף ישנו עוד מעגל אחד, הוא מעגל הלמידה.

מעגל הלימוד עוטף את כל שאר המעגלים ונמצא בזיקה ישירה אל מעגל חוכמת חיים. גם כאן פועל עקרון המיקוד דרך ממברנת התווך, הלא היא מעגל אורח החיים. שני המעגלים הללו זה של חוכמת חיים וזה של הלימוד שייכים לתחום הפעילות המודעת. בשניהם בולט ההיבט המסגרתי. כותרת זו של "מעגל לימוד" כוללת גם לימוד מסודר (בקבוצות או בעבודה עצמית), וגם לימוד ספונטאני שקורה תוך כדי החיים.

במעגל הלימוד צצות התובנות, והן אלה שהופכות בשגרת אורח החיים להתרות ולבסוף מתגבשות כמלאכים. המלאכים, הלא הם הגוף של חוכמת החיים. הם אלה שמתווכים בין אורח החיים להתייצבות (חמשת הצעדים). או בניסוח אחר הם אלה שמהווים את המסגרת החיה שמאפשרת את המעבר.  

צריך להוסיף ולומר שישנו גם אור חוזר:. לא רק מבחוץ כלפי פנים אלא מבפנים כלפי חוץ, וזה נכון לכל זוגות ההדהודים, ודרך כל הממברנות.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *