- זמן רב היא מפצירה בבנה שיבוא לבקר עם הנכדים. אבל כשהוא כבר מגיע היא לא נמצאת שם להתענג על נוכחותם. בעיקר דואגת שיהיה להם טוב כדי שיבואו גם בפעם הבאה. למעשה מן הרגע הראשון שהם נפגשים היא כבר מדברת עם בנה על הפעם הבאה שיבואו, מותירה תחושה שבעצם עכשיו הם לא.
- הנה כי כן, אפשר לבקש ויחד עם זאת לא להיות שם כדי לקבל. הדוגמא אולי קיצונית, אבל ברמה עדינה יותר זה הכלל לגבי רובנו – איננו יודעים לקבל. יש לנו תירוצים: אנו סבורים שאין מתנות חינם, שהחיים קשים, שכאשר נוכיח שאנו ראויים נתפנה לקבל, שאנחנו לא רוצים להטריח, וכן הלאה. אבל כל אלה כשמם כן הם – תירוצים. הם מהלכים של התחמקות ממילוי תפקידנו כמקבלים.
- והקבלה היא סוד נורא-הוד. לא אי-עשייה פסיבית, אלא כמו עלה ירוק, מה שיודע להפוך את האור המופנה אלינו לחיוניות. מה שלומד לתרגם אנרגיה כללית לביטוי של ייחודיות. זה התמסרות לעונג, והליכה לקראת, והפיכת גורל לייעוד.
- על פי רוב אנחנו הודפים את המציאות מעל פנינו, מטילים עליה את דימוינו והאינטרסים שלנו, ונמנעים מהאפשרות שהיא תטביע בנו את חותמה, תשפיע עלינו ותשנה אותנו. והרי זה מה שזה אומר לקבל: להיות מוכן להתמסר לריקוד החיוניות שעתיד להצמיח אותנו למחוזות חדשים. נדמה לנו שעיקר ההשפעה שלנו בעולם קשורה בדחיפה שאנו דוחפים, בארגון שאנחנו מארגנים, בשליטה שאנו שולטים. ובאמת, באורח פלא, דווקא מתוך אומנות הקבלה, אנחנו משפיעים ומברכים – מעניקים גם אנחנו לעולם מחותמנו המיוחד.
- מספרת הדי שלייפר על מפגש שהיה לה עם נכדה: הם בילו בנעימים בצוותא, והוא באופן ספונטאני אמר לה: סבתא אני אוהב אותך. היא מיד הגיבה: גם אני אוהבת אותך. לא, סבתא, אני אוהב אותך. כן, גם אני אוהבת אותך. אבל הוא נותר לא מרוצה: אני אוהב אותך. ופתאום הבינה: זה לא עניין של משא ומתן, הוא חש באהבתו, ורצה שהיא תהיה שם כדי לקבל אותה, לא כדי להחזיר. וכך גם התודה שאנחנו אומרים פעמים רבות, היא מטבע חוזר, הימנעות מקבלה. הוא נתן משהו ואני החזרתי בתודתי, והריני פטור. חזרנו לאיזון, היחסים נוהלו כראוי. ומה היה קורה לו הייתי באמת מסכים לקבל?
- ובאין יכולת לקבל נולדת האלימות. והאלימות באה משורש כפול פנים, מצד אחד האילמות או חוסר האונים, ומצד שני הזעם. קבלה היא לא כניעה של חוסר אונים, אדרבא, מהותה הוא גילוי חירות.
אומנות הקבלה
הקבלה לעיתים לא פשוטה, הרי לפעמים אפילו לא ביקשנו, ולפעמים ביקשנו משהו אחר לגמרי. הנה יונה מבקש מאת אלוהים את מותו ואלוהים בוחר להעניק לו את חייו. המנחות המוגשות לנו על-ידי נסיבות חיינו עשויות להיות כואבות עד מאד. המנחות המוגשות לנו על ידי אהובינו לעיתים צורבות את נפשנו – ביקשנו אהבה וחמלה וקיבלנו ביקורת, ביקשנו שקט ושלווה וסערות מעכירות את חיינו.
וַיְהִי דְּבַר-יְהוָה אֶל-יוֹנָה בֶן-אֲמִתַּי לֵאמֹר קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי-עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי. אפשר לומר שאלוהים מצווה על יונה ללכת לננוה. אפשר גם לומר שאלוהים מעניק ליונה את יעודו: קוּם לֵךְ אֶל-נִינְוֵה.
וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי יְהוָה.
הדרמה הגדולה של יונה חובקת ארצות ימים ומעשי ניסים. אבל דרמה כזאת בזעיר אנפין מתחוללת בכל פעם שמישהו מעניק לנו, בכל פעם שאנחנו נדרשים לקבל.
כמו שאנחנו מתנים לעיתים את אהבתנו, כך אנחנו מתנים את קבלתנו – קבלה על תנאי. אקבל בתנאי ש…. ואם התנאי לא יתמלא – לא אקבל.
ההשלכות לכך קשות – ניתוק וניכור של אדם מעצמו ומזולתו, שהם אבני יסוד של האלימות לסוגיה.
הנה קין רצח את אחיו כי מנחתו נדחתה. קין לא השכיל לקבל את הדחייה. הוא נסחף בזעמו ולא היה ער לכך שזעמו מוזן מדחיית הדחייה. כי זאת עלינו לזכור: מתנותינו נידונות לעיתים לדחייה. ומולה אנחנו יכולים להתייצב במלוא עוצמתנו ולקבל. הדחייה הופכת אז למתנה יקרת ערך בעבורנו.
אבל הקבלה הזו שהופכת גורל לייעוד, אלימות אפשרית לאהבה, שהיא תמצית נקודת החירות, היא בו זמנית גם אומנות של הכרעה והליכה לקראת. לא אל כל מה שמוגש לנו עלינו להושיט יד לקחת. וכך, באופן פרדוכסלי, לפעמים לקבל זה דווקא לסרב.