מגיע-לי – עוד על לקיחה

הרבה פעמים מתנקזת החוויה שלנו אל תוך רגע מרוכז האוגר בתוכו ענן גדול של משמעות. אבל על פי רוב הרגע הזה כל כך דחוס, כל כך זריז וקצר בפעולתו, עד שכמעט ואין מבחינים בו. ובכל זאת, זהו רגע מכונן, רגע אחד שקורה בו משהו – שמתקבלת בו החלטה, שנולדת בו הרגשה – רגע שהוא זרע, מפתח, צומת, נקודת היפוך.

כך גם לגבי הלקיחה.

אדם לא קם בבוקר עם מחשבה שהיום הוא לוקח. אבל המעשה בכל זאת נעשה, כמעט בהיסח הדעת, מתוך איזה זרע שאפשר אולי לכנותו זרע הקורבנות – רגע שבו מתעורר למלוא קומתו האפלה רגש של עוול, תחושת קיפוח, כאב קדמון, ותובע בקריאה נחושה, עקשנית, מתחפרת – מגיע לי!

ובאותו רגע, האדם שומט את מלכותו ושולח את ידו בגנבה.

הוא אפילו לא שם לב שזה מה שהוא עושה, כל זה קורה כל כך מהר. אבל באותו רגע מתעורר מן שיקול דעת חשבונאי חסר מודעות, אוטומטי, ואחריו ממשיך האדם הלאה ואפילו לא מבחין שנעשתה לקיחה, שהוא אכל איזה פרי בלי לשלם, החנה את רכבו בלי להתחשב, אמר דבר ביקורת עוקצני, צעק על ילדו, משך קצת יותר מדי את סבלנות חברו. אנא, אני לא אומר שכל מקרה כזה הוא בהכרח דוגמא ללקיחה, אני רק מצביע על כך שהלקיחה יכולה להתגלם בצורות שונות ומגוונות – זו עדיין אותה אחת.

תשאלו את מי שהפסיכולוגים נתנו לו תווית של קלפטומן. נפשו חצוי. הוא יודע ולא יודע בו זמנית שהוא גונב. ושורש הגנבה נמצא ברגע אחד של מן חשבון נפש אפל הסוחף אותו אל מתחת לסף הערנות לעשות מעשה שהוא לא שלם אתו, שהוא אפילו לא לגמרי בטוח שהוא עשה אותו, כי אותה הכחשה שהוא מכחיש כלפי חוץ, היא גם מערך שלם שהוא מפנה כלפי פנים.

וכך קורה בכול מקרה ומקרה של לקיחה – הוא צומח מתוך זרע של רגע אחד בו התעורר הגוף הפגוע. רגע גולמי, היולי, כבד – סוג של גולם בעצמו. די שיתעורר לרגע אחד, הוא לא צריך לעמוד במלוא קומתו השחורה ולהיות חוויה ארוכת טווח. די שירים את ראשו ואחר כך הוא שב ושוקע, והאדם כבר הוחתם ושוקע אחריו.

* * *

ומה שאנו לא סומכים על האחר וחושדים בלקחנותו הרי זה בדיוק כהד לכך שאנחנו לא סומכים על עצמנו. זה מאותו מקום עצמו.

אנו חוששים שייקחו מאתנו שכן אנו עצמנו לוקחים. למעשה בכל לקיחה יש מן חשבון לא מודע הקובע שאנו לוקחים כי לקחו מאתנו. זהו ראשו של ה"מגיע-לי". ומכיוון שכך רק טבעי שכאשר אנו חושדים במישהו שהוא לוקח לנו זה משום שאנו מדמיינים שהוא עושה חשבון דומה – לוקח כי הוא חושב שלקחנו ממנו. אנו מכירים את הרודן הזה, את אי-האכפתיות היסודית שלו, הכובשת וכובלת ומבלבלת. אנו יכולים לדמיין שהוא יחשוב אותנו ללקחנים ועל כן יקדים לקיחה ללקיחה. כבר רואים בדמיוננו איך הפך אותנו למשהו, איך איבדנו צלם אנוש בשבילו, ועל כן יתפתה לקחת מאתנו. שכן, "מאנשים קשה לגנוב אבל ממוסדות זה בסדר, אולי אפילו מצווה". אז אנחנו חושדים שנעשינו למוסד בשבילו, ועל זה כואבים מראש, לא סומכים עליו שידע לפלס את דרכו לאנושיותנו. ומשום כך, משום שהוא עתיד להפוך אותנו למוסד, אנו מקדימים להפוך אותו עצמו למוסד: "מכירים את הטיפוס הזה – הוא ינצל אותנו".

כל לקחן הוא בעצם שורדן ("איך הם העזו, איך עשו לי את זה, הלקחנים האחרים!") והוא משלים עם עצמו דרך הידיעה שלוקח מלוקח פטור.

הנה, כך מתעורר לו ה"מגיע לי" בתגובת לקיחה הדדית.

וכמובן, כל "מגיע לי" כזה הוא בעצם רק הלבוש של גוף הכאב שכותרתו דווקא הפוכה – "לא מגיע לי" זהו הזרע שבתוך הזרע.

לא מגיע לי (משמע, אני אוסר על עצמי לקבל) ועל כן אני חש כל כך מקופח. לא כי הדבר חסר ממני, אלא כי גם אם היה שם בשבילי לא הייתי יודע לקבל אותו. מעדיף את תחושת העוול, על הדרמה שהיא מחוללת, במקום לעמוד במלוא אחריות הקבלה.

* * *

זה בהחלט סוג של תוכנת זעם,

המחלחלת ומניעה כל כך הרבה דברים בעולמנו.

גם מצד הזעם, וגם מצד התוכנה כסימון לדבר שהוא רק חצי מודע ופועל ללא אחריותנו.

אף אחד לא קם בבוקר במחשבה שהיום הוא הולך לקחת, אבל בפועל זו שגרת יומו.

המנוע של כל התמכרות, ומה שבא לידי ביטוי בכל כך הרבה מקומות:

בהערה שאני מעיר למישהו ("חוטף את ההזדמנות"),

ביחסי עם זוגתי,

באוכל שאני אוכל ("חוטף משהו"),

בתשומת הלב שאני גונב,

בהפסקה שאני עושה בעבודתי ("חוטף הפסקה")

ועוד ועוד.

אלה לא גנבות במובן המקובל, החוקי, ובכל זאת הן גנבות. יש להן אולי את הקול של "מגיע לי", אבל המנוע שלהן הוא המנוע של "לא מגיע לי- אני לא ראוי לקבל".

* * *

לחיות חיים בהשראת מידת הבקשה,

הרי זה לתרגל אי-לקיחה כמעשה יומיומי, כהתייצבות, כפרקטיקה מוסרית, כהיגיינה נפשית.

זה לזהות את הרגעים הללו – זרעי הלקיחה – ולהתעורר מולם בהתייצבות חדשה – לפייס את ה"מגיע לי" לא בלקיחה חדשה, אלא במלכות.

שהרי הלקיחה, כבר אמרתי, זה כי אני לא יודע לבקש. לפיכך התשובה הראויה ללקיחה, היא לא ההסתפקות במועט, הדיכוי העצמי, ההשפלה העצמית, הריסון, ההתנתקות. התשובה היא המפגש המחודש עם הרצון, וההבנה שהבקשה היא ההתגלמות היותר שלמה שלו.

אכן, הבקשה היא מידה של מלכות.

         

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *