האהבה היא עוצמה אדירה, אבל אל העולם הזה היא צועדת מלובשת.
וכל העניין הוא למצוא את המלבושים הראויים לגודלה. לא אהבה חסרה לנו, אלא הכלים הראויים לביטויה, כאלה שיאפשרו את מלכותה לא רק במחוזות הלב הכמוסים, אלא ממש כאן, לצד הצורך להתפרנס, לגדל ילדים, לעשות חיים. זהו עניינה של התקשרות המשחררת.
ואפשר ללמוד תקשורת משחררת עם הזולת, עם מבנים תרבותיים, עם רעיונות פילוסופים, עם רגשות מודחקים, עם כל חלק וחלק מן העולם הזה. לפעמים די ללמוד את המהות וזה תקף לכל חלק וחלק, ולפעמים יש צורך ללמוד בכל תחום ותחום בנפרד את דרכי התקשורת המשחררת שלו. אפשר למשל להפנות את עקרונות התקשורת המשחררת כדי לנסח סוג חדש של כסף. שהרי כסף, בסופו של דבר, הוא גם צורה של תקשורת.
* * *
ונדמה לי שחלק בלתי נפרד מאומנות התקשורת המשחררת, קשור לאומנות הבקשה.
ובאין יכולת לבקש נולדת הלקיחה – בלי שהאדם יהיה מודע לכך יש בו משהו שלוקח בכוח את מה שבאופן מודע הוא עשוי להכחיש שהוא בכלל רוצה. אבל הוא רוצה, הוא פשוט לא מעיז להתחבר לרצונו.
לדוגמא: אדם רוצה לדבר בקבוצה אבל חושש להפריע. כשהוא מתחיל לדבר, הוא מדמה שעליו לפלס לעצמו מקום נגד רצונם של אחרים שאינם רוצים בו. הוא מתנצל ומבקש אישור שזה בסדר לדבר, ומרבה בדיבורים. כל דיבור הוא כבד מן ניסיון לא לגזול שום דבר מן הקבוצה, אבל באופן תמוה האנשים מסביב מרגישים קצת חנוקים, כאילו שיש כאן איזה מנגנון שעוקף את רצונם, ומוביל אותם בכוח למקום שאולי היו רוצים בעצמם להיות בו לו היו שואלים אותם, אבל עכשיו… ובכן, יש בהם התנגדות. כל מילה שלו מעוררת סוג של התנגדות, שאותה הוא מרגיש בשעה שהוא ממשיך לתבוע את זכותו לדבר. וכך מרוב רצון להיות בסדר, נעשה היפוכו.
לדוגמא: היא רוצה בחברתו הערב, אבל הוא כל כך עסוק… (וגם הפרויקט החדש הזה שלו…) והיא לא רוצה להפריע, ולא רוצה להיות לטורח, ולא רוצה שירגיש נאלץ להיות איתה אם הוא לא באמת רוצה, למעשה היא הייתה רוצה שהוא ירגיש חופשי בחברתה, שיהיה לו טוב איתה. ובעצם גם טוב לה להיות לבד, זה לא שהיא צריכה אותו, גם לה יש עניינים משלה… וכך כל מה שיוצא ממנה לעת ערב זה המשפט העצור הזה: "מזמן לא היינו ביחד" והיא אומרת את זה בזמן הכי לא מתאים. הוא מרים מבט אשם מעבודתו, והיא מרגישה פתאום כמה היא מעיקה עליו. מיד היא מתפרצת "לא אמרתי שום דבר!", ואיכשהו יוצא שאת יתרת הערב הם מבלים בריב גדול. אף אחד מהם לא רצה בזה, אבל זה היה יותר חזק מהם. נעשתה לקיחה.
ואם הייתה מקשיבה לנפשה, מתרגמת את שפתה למלים הגונות, הייתה מגלה שהיא אמנם מאמינה שהיא לא צריכה להפריע לו, והיא אמנם מאמינה שהוא צריכה לגרום לו להרגיש חופשי בחברתה, אבל באמת באמת מה שהיא רוצה זה בפשטות להיות אתו, ובכלל לא מעניין אותה מה הוא רוצה או לא רוצה. אבל ראו זה פלא כשהיא מסכימה להתחבר לרצון הפשוט הזה ולעשות את ההבחנה בין מה שהיא רוצה לבין מה שהיא מאמינה שצריך, מיד היא מתמלאת עוצמה – איזו חירות זה להיות היא, הרוצה. וכל כך אוהבת היא את עצמה כך, שממילא גם פורצת אהבתה אליו, וכבר לא משנה לה אם יגיד כן או יגיד לא. מכיוון שהרצון נעשה מותר, הוא גם נעשה מותר (משוחרר) לה.
וזה הולך יותר רחוק, כי כמובן, מתוך אהבתה היא מגלה שאכפת לה, מתיישבת לבדו, מתענגת עליו עובד, באמת באמת לא רוצה להפריע לו. והוא, מרים מבטו, ופתאום מרגיש צורך עז להיות אתה. היא לא אמרה דבר. לא ניסחה בקשה במילים, רק הייתה מחוברת לרצונה, שבעצם כבר הגשים את עצמו באותו רגע שהתחברה אליו. כעת היא יכולה לראות שאותו שיח פנימי שהכירה בעבר – שהיא הייתה רוצה שירגיש חופשי בחברתה, שיהיה לו טוב, וכן הלאה – זה בכלל אחריות עודפת ולא שייך אליה. אם ירגיש חופשי כן או לא, זה לגמרי שלו, והיא ניסתה לחדור לתחום לא שלה, שלחה ידיים לקחת.
* * *
אנא, אל תשפטו את הלקיחה, אל תבקרו את עצמכם עליה.
אדם לא לוקח מתוך איזה אגו, יצר רע, חוסר אכפתיות, קמצנות, או עוצמה גדולה. להפך הלקיחה נעשית מתוך חנק עצמי, ובטח ללא כוונה זדונית. והביקורת רק מוסיפה לחנק עוד חישוק.
במקום לשפוט את עצמכם, פשוט צאו לחופשי! תסכימו לרצות, תסכימו להפריע. ממילא, עם הסכמה זו תהפוך ההפרעה להפריה.
לרצות במלוא עוצמתכם ויפעתכם.
ותנו לאחרים להתמודד עם מה שהם צריכים להתמודד איתו. אל תיקחו אחריות עודפת. אם הם יאהבו אתכם או לא, זה כבר לא תלוי בכם. לו הייתם נעצרים רגע לחשוב על כך, לא הייתם רוצים שהם יאהבו אתכם רק כי אתם שולטים בנפשם ומכוונים אותה על "אהוב אותי" – איזו מן אהבה היא זו?
אתם לא צריכים לתת לאחרים את החופש לאהוב אתכם. רק לא לגזול אותו מהם.
* * *
ורק צריך לדייק ולומר שלהביע רצון במלוא העוצמה זה לא לאחוז בדימוי או בתוצאה – להביע רצון זה ללמוד לבקש.
כי האחיזה הסימביוטית בתוצאה, שלפעמים נדמית כבעלת כוח אדיר, היא בעצם רצון קטום, כזה שהלך חצי דרך, אבל לא העיז ללכת את כולה. האחיזה הסימביוטית בדימוי, במטרה, היא כבר ביטוי של חוסר אמונה. אדם לא סומך על עצמו שבאמת מגיע לו לקבל את מה שהוא רוצה, לא סומך שיתנו לו, ועל כן הוא כבר מארגן מעשה, מוסיף לרצון את הזנב הזה, את הקרס הזה, שדואג כבר לדרכים שבהם הרצון הזה עתיד לקבל את מבוקשו. הוא לא חושב שהעולם ייתן לו את מבוקשו אם לא ידאג לכך לעצמו. והסיבה שהוא לא סומך על העולם, היא לא בגלל העולם, אלא בגלל שבסתר ליבו הוא לא בטוח שבאמת מותר לו לרצות את מה שהוא רוצה. הוא לא בטוח שיש מקום לרצון שלו (ובכלל למי שהוא) בעולם. הוא לא בטוח שהוא ראוי, שיש לו זכות. ועל כן בקצה קצהו של רצונו העוצמתי יש כבר קרס. זנב של לקיחה. והדברים בנויים כך שאם יש אפילו קמצוץ של קרס בקצה היד הנותנת. נעשית הנתינה כולה, מראשיתה ועד סופה, ללקיחה.
ואם היה באמת מסכים לרצות, ממילא הייתה מוכלת ברצונו ההכרה שיש מקום לרצונו. שבזכות הוא רוצה, לא בגניבה. שלא סתם הוא רוצה, כמו משהו שהוא נגד העולם, אלא כחלק מן העולם, שיש לו בו מקום – עולם שרוצה בו ורוצה ברצונו. ומן המקום הזה כבר אין צורך לתרגם את הרצון, לפחות לא בשלב ראשון, לאיזה מעשה דואג שכבר צר לו את המציאות בדמות רצונו – הוא פנוי לראות בסקרנות איך העולם ימלא רצונו.
הדימוי זה כבר לא רצון בניקיונו – זה כבר רצון עם חוסר בטחון.
כך שבעצם, הביטוי האותנטי והמלא ביותר של רצון – זו הבקשה.
* * *
ועוד דוגמא: הנה אדם שמבקש תמורת שרות שהוא נותן ארבע מאות שקל. אבל בלב ליבו הוא חושב שלא מגיע לו כל כך הרבה כסף, וכך, אף על פי שהוא מבקש, בעצם הוא לוקח. הוא לא מחובר לרצונו. לא הוא רוצה, אלא, זה הסכום שנהוג לבקש, זו בסך הכול עבודה די קשה, הרבה זמן, וזה שהוא מיהר לסיים אותה, זה בגלל הרבה שנות ניסיון, ושלא תחשוב חס וחלילה שהוא גונב, הוא לא שייך לסוג הזה של האנשים וכו' וכו'. כל אלה דיבורים של "הדמות" הנתונה בסיפור לא שלה. כל אלה כל מני "צריכים" תחליפי רצון – אינטרסים שנמדה לו שהוא רוצה אותם, אבל באמת לא הוא הרוצה כאן. אם היה מתחבר לרצונו היה אולי מגלה שהוא רוצה פחות, או אולי יותר, והוא היה חופשי לבטא אותו בבקשה.
וכך, הלקוח, מקבל השרות, משלם לו את ארבע מאות השקל ש"ביקש", ובכל זאת מרגיש שקצת רימו אותו. שלקחו ממנו משהו. זהו טבעו של קרס הלקיחה.
לעומתו יש אחד אחר שמבקש מחיר יותר גבוה, אבל הוא אכן מבקש, ביד פתוחה, בלב רחב, בשחרור מלא של מי שמולו. הוא לא מסתובב עם שיחות צל על טבעם של הלקוחות, לא מנסה לגנוב הוכחות. הוא לא רוצה לרגע אחד לגרום להם לחשוב דבר כזה או אחר על עבודתו. הוא לא מוכר את עצמו. הוא מבקש. ומה מוזר, למרות הסכום הגבוה יותר, דומה שמי שמולו משלם לו בשמחה.
* * *
ובדוגמא אחרת אפשר לראות את מעשה הבנים המושכים בצמותיהם של הבנות. לא אמיצים מספיק להיות נוכחים ברצונם. וכך נעשה רצונם המוכחש לדיבוק שהוא יותר חזק מהם. באמת הוא רוצה להיות בחברתה, לאהוב אותה ואיתה. ומה שיוצא זו משיכת שיער. וכששואלים אותו הוא אומר שבנות זה פיכס.
ובדוגמא אחרת: כל האנסים למיניהם – זה לא אנשים שהם כל כך מלאים בתשוקה, תשוקה פראית, שהיא יותר חזקה מהם, איזה יצר שאין הם יכולים לכבוש אותו. מה פתאום, להפך, הם לא מעיזים לרצות. לא מסכימים, לא אמיצים, לא מחוברים. וכך עושה רצונם המוכחש את נתיבו ממחוזות הגרוש ונעשה לדיבוק החזק מהם. לו רק היו לומדים להתחבר לרצונם היו גם מגלים את חירותם, ועמה גם את העוצמה האדירה של הבקשה, שאין לבוש הולם לרצון כמו הבקשה. אין לבוש שמגלם באופן העמוק והמלא ביותר את הרצון, את מה שהוא מבחינת טבעו והגשמתו, כמו הבקשה.
* * *
וכך אני אומר שאין רצון סותר רצון.
ואין עוצמתו של אדם אחד עומדת בסתירה לעוצמתו של אדם אחר.
והדרך לפנות מקום לאחרים היא לא על ידי התקפלות והתחנקות והתכחשות. מקום זה לא סכום נתון ומוגבל, אלא פוטנציאל שהולך ומתגדל עם כל יצירה אנושית, עם כל הבעה של רצון. וכמו שכתבתי למעלה, הבעיה שלנו היא לא עם האהבה. אוקיינוסים של אהבה עומדים לרשותנו. לרשות כל אחד. מקום יש. ומה שנדמה שאין מקום וכולם נאבקים על מקום, זה בגלל שבמקום להיות עסוקים בייצורו של מקום (על ידי נכונות להביע רצון) הם מתייחסים למקום כדבר נתון ומוגבל ועסוקים בלקיחתו מאחרים.
ומה שנראה לפעמים שאדם בעל עוצמה רבה לא משאיר מקום לאחרים סביבו זה הרבה בגלל הדברים הדקים: שהרי אדם יכול להיות במלוא עוצמתו, אבל ממש בקצה, בלי לשם לב, הוא שם קרס. ואפילו הקרס קטן מאוד, די בכך להפוך נתינה ללקיחה. אנשים סביבו ירגישו שהם מתקשים לנשום. הם יחשבו שזה בגלל עוצמותיו, אבל באמת זה בגלל הקרס. וכשהידיים פתוחות לחלוטין, מכבדות לחלוטין, מבקשות לחלוטין – שם גם אין עוצמה של אחד באה על חשבון עוצמה של אחר.
* * *
וכעת לא נותר אלא לפסוע בנתיב הלמידה.
לאומנות הבקשה יש פרקים רבים.