מפרידה לבקשה

 

  1. מי שקם בבוקר אחרי שחלם בלילה על אבטיח עשוי לחפש כל היום אבטיח רק כדי לגלות לעת ערב, (כשפרוסת אבטיח כבר בידו ומוכנה לנגיסה), שבעצם הוא לא רעב לאבטיח, אולי לא היה רעב מלכתחילה. אלא שהדימוי היה כל כך חזק עד שסכך על רעבונו האמיתי, על רצונו הממשי.
  2. בין רצון לאינטרס: רצון הוא המופע האנרגטי, ביטוי האני, והמקבילה להרגשה. אינטרס הוא המקבילה לרגש, שייך לקווי הכוח של הדרמה, פועל כמו במנותק מן האני וגורר אותו אחריו. הרצון גמיש, כמו מים מתברך מכל נתיב שעשוי לתת לו פתח, קשוב למציאות, וער למה שיכול להפרות אותו. האינטרס מקובע בתוך הדימוי, נעול בתוך נתיבו, מתנגד למציאות, שמא תפריע לו מהשגת מטרתו.
  3. דרך הת"ם מגלמת את המעבר משליטה לדיבור, מתגובה לתשובה, מאינטרס לרצון. זהו מעבר מתפיסת עולם מכאנית בה התוצאות אחוזות בתוך הסיבות באופן דטרמיניסטי והדוק (עולם שבו לא אפשרי החדש), אל תפיסת עולם פואטית-יצירתית בה העולם הולך ונברא ללא הרף (עולם שהפוריות (החדש) היא עמוד השדרה שלו). זהו גם המעבר מעולם של חפצים לעולם של אנשים.
  4. והטעם שבמקרים רבים כל כך האינטרס מחליף את הרצון הוא שהאדם מפחד לרצות. הרצון, התשוקה, מזמינים מציאות. אבל המציאות זה משהו מפחיד. היא שונה, היא אחרת, יש בה מאבק, צמיחה, מוות וחיים גם יחד. וכך הוא מגיע לאחיזה סימביוטית בתוצאה. מהלך עוקף/מתנגד/מעכב מציאות.
  5. ומנגד אפשרית הבקשה: נכונות להביע רצון בשלמות. אין הוא שולט במציאות ולא נאחז בה. הוא עשה את שלו – ביקש, והמציאות תעשה את שלה – תיענה או לא תיענה אין לדעת מראש. אבל בין אם תיענה ובין אם לא, כבר זכה בנוכחות. אולי אי אפשר לשלוט במציאות, אבל בהחלט אפשר לדבר איתה.
  6. למעשה, דווקא משום שהוא מבין שהמציאות לא בידיו והוא לא אחראי לה, דווקא משום ששחרר את ידו האוחזת בתוצאה, הוא יכול להרשות לעצמו להביע את רצונו במלוא עוצמתו בלי לחשוש שאגב כך יהרוס עולם. תשוקתו מותרת לו בדיוק מאותו שורש של כבוד עמוק למציאות שיש לה נשמה משלה.
  7. אין הוא יודע מראש כיצד תשיב המציאות, והוא ממתין לראות, בסבלנות, ער להרגיש, רגיש לראות שיש אלף דרכים של תשובה, ולא תמיד ברגע אחד היא עונה.
  8. ובאין יכולת לבקש, קורה מה שקורה להרגשתנו המודחקת. נולדת לקיחה. האדם כביכול לא מביע את רצונו, לא מחובר לרצונו, לא יודע אותו בכלל, וזה פועל מתחת להשיג בכוח, מה שהוא לא היה מספיק בוגר ואמיץ לבקש בהתייצבות.

אומנות הבקשה

לבקשה יש כתובת: אני מבקשת, משמע אני יודעת שיש ממי לבקש. היא תמיד פונה אל… ממני והלאה.

בקשה כחלק מהכרת הגבול שלי: אני מבקשת, משמע, אני מכירה בגבולות היכולת שלי. אני זקוקה לאחר. לא יכולה, לא רוצה, לבד. מחפשת את ההפריה ההדדית שמזמן לי המפגש. אני יכולה לנקות את הבית לבד, אבל יש ערך בשיתוף פעולה שהוא מעבר לביצוע המשימה – הוא המפגש.

בקשה שהיא מהלך של הפרדה: אני מבקשת, משמע, אני לא תובעת, לא מצווה. סומכת שיש מי שישמע, שרוצה בטוב בשבילי. אני יודעת שיש לי מקום, שיש לי רצון חופשי. אני יודעת שלזולת יש מקום משלו, רצון חופשי משלו. אני יודעת שטבעם של שני אלו להיפגש – בין אם בהסכמה או בהתנגשות. אני יודעת שהסכמה או התנגשות – שתיהן מברכות.

בקשה כשורש הקבלה: אני מבקשת, משמע, אני מוכנה לקבל. מוכנה לאבד שליטה, מוכנה שהדברים יקרו בדרך משלהם, לא בהכרח בדרכי. אני מוכנה לצאת להרפתקאות, להיות מופתעת.

בקשה היא גם מן הזולת, גם מעצמי, גם מאלוהים: אני מבקשת, משמע, אני מאמינה בעצמי. כי גם לבקש מעצמי אפשר. אני עצמי רוצה בטובתי. וזה לא מובן מאילו.

אני מבקשת, משמע, אני מאמינה. כי היכן שנגמרים הכלים האנושיים שלי אני זקוקה לעזרתו של הנשגב ממני. אפשר להגיד אלוהים, אנא ממך, אפשר לקרוא לחכמה הקוסמית או לעזרתו של היקום.

פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *