ניסיון

התחדש לי המושג "ניסיון" (בעקבות קריאה במאמרו של אורי לוין שהיה בעצם תגובה למאמר אחר[1]). המושג מזכיר את האופן שאני משתמש במילה "ממשות", והוא מביא עמו איזו רעננות, אם מצד עצמו, ואם מצד זה שהמילה ממשות כבר כל כך שגורה אצלי עד כי היא כבר פחות מובחנת בבולטותה, ואני חדל להבחין בבשורתה. יותר קל לי לזהות את הבשורה במושג חדש שבא מבחוץ.

אולי היה אפשר לדייק ולדבר על "מרחב הניסיון". מרחב הניסיון הוא המקום של ההתרחשות, מקום של הלמידה, שבו יכול להתרחש חדש. זהו המקום שבו קורה המפגש, על ההתרחשות הספונטאנית שלו, בת הזמן הזה והמקום הזה. הוא פורץ את גבול הידוע מכבר, המתמיד, השגור. הוא הווה ומתרחש, מתחכך, ומתמסר לתנועת היש.

* * *

במאמר שאורי לוין מתייחס אליו, בחנו הכותבים את הסטרוקטורה של "אנחנו" ו"הם" כמבנה בסיסי בהתארגנותם החברתית של בני אדם. הם השתמשו בהבחנה זו כדי לנתח התרחשות שהיו עדים לה במרחב פתוח-סדנאי בו חולקו קבוצות באופן אקראי לקבוצות ימין ושמאל (פוליטיות) ללא קשר לאמונתם הקודמת. מסתבר שאנשים הביעו יותר סולידריות לקבוצה ששודכו אליה באופן מקרי מאשר לדעותיהם המקוריות, והתייחסו באופן עוין משהו לבני הקבוצה האחרת גם אם זו ייצגה את אמונתם הקודמת. הם זיהו כאן פרה-קונספציה – הטיה מולדת ל"אנחנו" מול "הם".

ועתה בא אורי לוין ומנסה לתת פרשנות למושג "מבנה בסיסי". הוא נעזר הרבה בתובנותיו של תומס אוגדן ובמושג מבנה העומק הדקדוקי של חומסקי. הפרה-קונספציה אינה מחשבה מולדת הקיימת כבר מוכנה מראש אצל התינוק, אלא רק הטיה חזקה לארגון תפיסתי מסוים. הטיה המופעלת על ידי הגירוי החיצוני. בדוגמא של אוגדן: אפרוח יזהה תבנית של כנף-דורס, לא כי יש לו תבנית מחשבה מוכנה כזו בראשו, אלא כי בהינתן הגירוי הוא נוטה לארגן אותו בצורה מסוימת, ובעקבות זה לזהותו כדבר מסוכן – זהו צופן ביולוגי המהווה חלק בלתי נפרד מהאינסטינקט. והנה ממשיך וכותב אורי לוין:   

"על פי אוגדן, התינוק בתחילת חייו הוא למעשה אסיר, ששבוי באופנות הדיכוטומית באמצעותה הוא מבנה את המשמעות, ושפועלת על פי הקודים המולדים (מבני העומק הפסיכולוגים) – "בתחילת הדרך, התינוק רואה בסביבה החיצונית רק מה שהוא מצפה לראות על בסיס הפרה-קונספציות (שמבוססות כאמור על אינסטינקט החיים ואינסטינקט המוות)" (עמ' 31). בהיותו שבוי של ציפיותיו, התינוק אינו יכול עדיין ללמוד מן הניסיון. במילים אחרות, הוא אינו חי עדיין בעולם בין-אישי, אלא במעין מערכת תוך-נפשית סגורה. מה שלדעת אוגדן מאפשר את השינוי הנפשי, שמסמן את היציאה אל המערכת  הבין אישית הפתוחה ואל "הלמידה מן הניסיון", הוא תהליך ההזדהות ההשלכתית, במובנים הביוניאניים שלו, של  יחסי "מיכל-מוכל".

בהמשך המאמר הוא שב להתייחס להתרחשות בסימולציה הקבוצתית, ומדבר על הקושי של האנשים "ללמוד מן הניסיון" כשהם נחשפים לנציג מן הקבוצה האחרת:

"כך חברי קבוצה אחת אינם צריכים ללמוד מן הניסיון בכדי לדעת, שהשליח מהקבוצה השנייה, בניסיונו להתחיל בגישושים ליצירת דיאלוג, הוא אויב מסוכן, שיש להיזהר ולהתגונן מפניו. הופעתו של השליח בסביבת המחייה שלהם (הטריטוריה) רק מאשרת את מה שידוע מראש – שהעולם מסוכן ורודפני. כמובן שהתהליך מתרחש גם בכיוון ההפוך. כאשר השליח חוזר לקבוצתו ומספר על דחיית מאמציו, מתפרש הגירוי החיצוני באופן מיידי באמצעות מערכת הפנטזיות המולדות, ומתארגן לחוויה של אישור הסכנה החיצונית. במילותיו של אוגדן, לא הדחייה של מאמצי השליח יוצרת את הסכנה והאיום; היא רק מאשרת את מה שידוע מראש." 

אורי לוין מתייחס אל השלב הקבוצתי שבו היו המשתתפים בסימולציה הסדנאית, כזהה לשלב של התינוק טרם יצא לעולם הניסיון וללמידה הנובעת ממנה.

במערך של הדוגמא הזו היה משהו מאוד מוחשי, שכן הסימולציה כללה לא רק את המרחבים של שתי הקבוצות אלא את כיכר העיר – שם היו אמורים להיפגש הנציגים השונים כדי להחליף דעות. והנה כיכר העיר נותרה ריקה. כיכר העיר – כאותו מרחב ביניים בין שני מעגלים הסגורים כל אחד לעצמם, הוא מטפורה חזקה בשבילי להבנת מושג הניסיון. זה המקום הפתוח, הנמצא מחוץ לגדר של כל אחד, הדורש להסתכן במפגש חי עם הזולת.

הוא נותן משמעות חדה למושג של "העולם הבין אישי" – אין זה העולם שבו גם האישיות שלי וגם האישיות שלך נפגשות, אלא העולם שנמצא במרחב חדש מחוץ לאישיות שלי ומחוץ לאישיות שלך – באיזה מרחב קסום. האדם צריך לצאת החוצה אל האפלה, לא להכניס אותה אליו כדי להאיר אותה במה שהוא כבר יודע. הוא מוזמן לצאת מגדרו אל הניסיון. להשתתף במשהו שהוא אחר ממנו. משהו שפעולת הניכוס של המילה "ידיעה" לא רלוונטי לו. לכל היותר אפשר לדבר על ידיעה במובן התנכי.

* * *

בהמשך המאמר בוחן אורי לוין את המושג של "השלישי האנליטי" של אוגדן, שבא לאפיין את מרחב הביניים הזה.

"אוגדן כותב: "בתהליך האנליטי… המטופל אינו מהווה רק סובייקט לחקירה של המטפל; באותו הזמן הוא חייב להיות הסובייקט בחקירה (כלומר יוצר אותה)… באופן דומה, המטפל אינו יכול להוות רק את הסובייקט המתבונן של המאמץ, מכיוון שהחוויה הסובייקטיבית שלו במאמץ זה, היא הדרך היחידה דרכה הוא אוסף ידע על היחסים אותם הוא מנסה להבין (עמ' 4)". רק בדרך זו, כאשר המטפל והמטופל מאפשרים לסובייקטיביות של כל אחד מהם להרוס ולהיהרס על ידי ה'אחרות'  (OTHERNESS) של הסובייקט הנוסף, המטפל והמטופל נבראים. ברגע זה, כשהמטפל והמטופל נבראים, נוצר גם סובייקט שלישי – 'השלישי האנליטי'. על פי אוגדן: "…הווייתם של המטפל והמטופל מתקיימת  (COME INTO BEING) בתהליך של יצירת הסובייקט האנליטי. השלישי האנליטי, למרות שנוצר במשותף על ידי המטפל והמטופל, אינו נחווה באופן זהה על ידי המטפל והמטופל, מכיוון שכל אחד מהם נותר סובייקט נפרד המקיים מתח דיאלקטי עם האחר (עמ' 5)".

במילים אחרות "השלישי האנליטי" הוא הבין-אישי, אבל לא הבין אישי כפי שיכול להשתמע מ"ניהול יחסים" ידוע מראש ועל פי חוקים, אלא זהו הבין אישי החי, הממשי, הלומד, הער לשינוי, העוקב אחר הרגע, חוקר ומתמסר לו. הוא "אנליטי" במובן הזה שהוא ער לקורה ומסוגל ללמוד ממנו. בטיפול פסיכואנליטי הוא מייצג את המרחב שבו נעשה עיבוד מבריא של המציאות הנפשית. מקום של בגרות, של יושר, של חיפוש משותף מעבר לנמצא בכל אחד. אוגדן פורץ כאן את המסגרת המקובלת של יחסי מטפל מטופל – אין "טיפול" שלא משנה בה במידה את המטפל. זה לא המטפל שמטפל במטופל, אלא במובן מסוים, השלישי האנליטי – היצירה של שניהם – שמטפל בשניהם.   

* * *

בהמשך המאמר כותב אורי לוין:

"דיאלוג מתקיים כאשר הסובייקטיביות של האחד מתאפשרת במלואה באמצעות ההיווצרות שלה דרך האחר, באופן שהוא דומה, אך לא זהה, לחוויה המקורית של האחד… הקבוצות נמנעו מדיאלוג, מכיוון שכל אחת מהן "ידעה" ולכן לא "חוותה"."

אכן, ההבחנה הזו בין לדעת ולחוות הוא מפתח חשוב להבנת מרחב הניסיון.

הוא מזמין התבוננות עמוקה יותר על האופן המורכב שבו בני אדם משתמשים בידע לא כדי לפגוש את העולם, אלא כדי להימנע מניסיון. אנחנו יודעים את המציאות ולפיכך נמנעים מלחוות אותה – שומרים על מרחק שבו המציאות יכולה לזרום את זרימתה בלי שאנחנו נזרום אתה. לחוות זה כמו לשחרר את דוושת המצמד, ובאקט זה להתמזג עם המציאות על תהליכי השינוי והטרנספורמציה שהיא מחוללת בעצמה ובכל מי שנצמד אליה. 

* * *

"מרחב הניסיון" הוא לא רק זה הנפתח בין אנשים, הוא אופציה בכל מפגש בין אדם לעולם.

זו אפשרות שאינה מובנית מאיליה. בגלל זה גם החידוש של המילה "ניסיון". לכאורה כל אדם שנפגש עם העולם, נפגש בתווך ונתון לניסיון. אבל כמו מעגלי הנפגשים בסימולציה-הסדנאית, למעשה, פעמים רבות האדם נמנע מן הניסיון. מה שהוא מזהה בעולם הוא רק את המינימום ההכרחי לצורך ארגונו התפיסתי על פי הפרה-קונספציה שלו. משמע – הוא נעול בדעותיו, ובשבילו המציאות היא רק האישור או ההפרכה של דעות אלה. רק חומר גלם בתוך הפנטזיה שלו. הגורם המפעיל של התבנית. האישור שמותר לו להישאר בתוך הידע שלו.

החידוש של "מבנה עומק פסיכולוגיים" על פני "ייצוג נתון מראש" הוא בזה שמבני עומק הם דרך להבנות תפיסה, ולפיכך זקוקות למידה מינימאלית של ניסיון כדי לפעול. אבל זו אכן מידת הניסיון המינימאלית הדרושה גם כדי לצאת מן הניסיון ולהימנע משהות בתוכו. אמנם כן, האדם לא רק כלוא בתוך הידע שלו: הוא חוזר וכולא את עצמו באמצעות ההטיה המיוחדת שלו כלפי המציאות – הוא משתמש במציאות כחומר גלם לבניית הכלא שלו.

* * *

אני חושב שכל זה הוא לא רק הטיה קוגניטיבית, אלא גם סוג של בחירה, זהות, וייעוד. האדם בוחר שלא לחפש את הממשות. הוא בוחר שלא להתכוון כלפי המציאות. הוא בוחר להימנע מניסיון, כמגמה עקרונית של אישיותו, וכהכרעה מוסרית. הוא הבין את תפקידו בעולם כמי שאמור לצייר את המציאות על קירות כלאו – ובזה הוא מתעסק. הוא משרטט את המבנים המוקדמים שלו על קירות המציאות, נותן לידוע מכבר להשתקף בתמונותיו, ובזה הוא מדמה שהוא תופס מה היא המציאות.   

ואולי ניסוח מדויק יותר:

הוא נמנע מנקיטת עמדה הבוחרת בניסיון, ובוחרת בממשות. הוא נמנע מאותה "התייצבות דיאלוגית", מאותה התמסרות לניסיון הצורכת בגרות ואומץ לב. הוא אינו עושה את עבודתו כבוגר, הוא מתמכר לשייכות הסימביוטית.

* * *

כמובן, יש ממד גופני שבו כל הזמן אנחנו פוגשים את העולם באופן ניסיוני – כל תפיסה חושית חייבת להיות גם ניסיונית דיאלוגית כדי בכלל להיות. אבל שוב, האדם הוא גם מה שהוא בוחר להיות, והמגמה העקרונית שלו אל תוך השייכות הסימביוטית גם מכריעה ומפרשת מחדש כל תנועה יותר מקומית כהימנעות מניסיון. הוא רואה ושומע, אבל זה נעשה לו כחלק ממאבק הישרדותי הנמנע מניסיון. ההימנעות הזו מן הניסיון לא נעשית רק באופן מקומי-קוגניטיבי, אלא על רקע הטעינות הרגשית של מגמת חיים, וכחלק מן הדיאלוג העמוק שהאדם מקיים עם שאלת האינטימיות.

* * *

להסכים להיכנס למרחב הניסיון, אם כן, זה להסכים להיכנס לא רק למרחב של התנסות קוגניטיבית-מחקרית-שואלת, אלא בעיקר למרחב שיש לו משמעויות רגשיות-טרנספורמטיביות – התמסרות ליש, זה התמסרות להרגשה, לחיפוש הקיומי, לאהבה, נכונות לאינטימיות.

אבל ההתמסרות הזו ליש היא לא רק הישענות פסיבית, יש בה גם את הצד השואל, החוקר, הנאמן לאמת. רק שאותה נאמנות לאמת לא באה לייצר דעות, למהר לסתום את השאלה, אלא לחדש את החוויה. הוא לא רק קורס אל תוך היש, הוא הולך לקראתו, מתחייב אליו, בוחר להיות תלמיד של הניסיון.  

* * *

זה נכון בכל מפגש עם העולם אבל זה נכון במיוחד במפגש עם אנשים אחרים, עם סובייקטיביות אחרת, ואני בעצם לא רוצה להפריד, שהרי גם כשאנחנו נפגשים כביכול עם היבטים דוממים של עולמנו, עדיין אנחנו נפגשים אתם דרך ועל רקע המפגש האנושי. העולם שלנו רווי בזולת האנושי גם כשאנחנו הולכים להתבודד במדבר. והמגמה שלנו ביחס לאנשים אחרים – סוג היחסים שאנו מכוננים אתם – יש לה כמובן השפעה מכריעה על האופן שאנו פוגשים את כלל עולמנו.

הניסיון הוא עולם של השתנות.

להסכים להיכנס למרחב של הניסיון זה להסכים לאפשר לעצמנו להשתנות, ללכת לאיבוד, לא לדעת, לגלות מחדש. ולכל זה יש משמעות אנושית, רגשית, חברתית. להיות נאמן לניסיון, במובן זה, זה גם להזדהות עם קהילה של אנשים שבזה הם מאמינים, זה להיות נאמן לסוג זה של חיפוש כמגמה אנושית, וכאמונה בברכתה.

זה להסכים להישאר ער, או אפילו עדיף מכך – להתעורר כל פעם מחדש ולפגוש את האחרות של הזולת כמהלך רדיקלי ומטלטל. להתעורר, משמע, לבקוע מבין הקרומים שבודדו אותי אל תוך עולם האישיות הקדם-ניסיוני. לפרוץ מתוך הידוע העוטף אותי, אלא הזולת הממשי.

בניסוחו של הפסיכולוג עמנואל גנט זו ההתמסרות.

לא ההתמסרות לאדם האחר, שהרי אז אנו מגיעים להשתעבדות, אלא התמסרות למפגש, לשינוי של המפגש, לפוריות שבו. לא התמסרות לאדם האחר, אלא התמסרות בנוכחות האדם האחר למה שהוא יותר מהאדם האחר.

אכן זהו המעבר ממרחב הישרדותי קפוא למרחב דיאלוגי אמוני, משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

* * *

כל אלה הם לכאורה דברים ישנים שכבר דיברתי בהם הרבה, ובכל זאת היה במושג הזה "ניסיון" משהו שחידש וזיכך וחידד.

ברור, המילה ממשות כוללת בתוכה את ההתרחשות, אבל יש לה גם קונוטציה של "כוליות" (במובן של לוינס המבחין בין כוליות לאינסופי). זו מילה גדולה. אמנם כשאני הוגה אותה אני חש את המוחשיות של הבשר ואת אקט ההישענות, אבל גם את ההקפה הרחבה שלה – היש הנצחי (וגם הקפוא). אני אולי לא מתכוון לזה במודע, אבל זה נגרר אחרי עם משמעות המילה. ואילו במילה ניסיון יש משהו הרבה יותר צמוד קרקע, צמוד עשייה, מקומי. ("מחשבה עולמית, עשייה מקומית"). המילה ניסיון מדגישה את ההתרחשות, את החיכוך, את האינסופיות של משהו שלעולם יהיה בדרך.

ממילא המושג מדגיש גם את זה שמרחב הניסיון הוא גם המרחב שבו אנו לומדים. לומדים במובן היוצר – לא רק מאשרים פרה-קונספציה, אלא צומחים מתוך האדמה, מחדשים את ההוויה. זה המקום הפורה שבו אדם משתתף ב"יצירתיות" של ההוויה.

ודווקא ביומיומיות של המושג, בצניעות שבו, במעשיות שבו, יש בו צד של גאולה בשבילי.

* * *

ולבסוף צריך לומר שהמקום של הניסיון הוא המקום של הזיקה. והוא חורג במובן הזה, מן הפסיכולוגיה הקלאסית. הניסיון מתמקד באיכויות המוסריות של הזיקה, בכלל זה החזרה לעולם העשייה. כתביו של לוינס כאן רלוונטיים מאוד.

הפסיכולוגיה נוטה לחזור ולעסוק באדם מחוץ לניסיון – לדעת אותו במקום לחוות אותו (לפגוש אותו).

 


[1] החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" כסטרוקטורה חברתית – אבי ברמן ושות'

פורסם בקטגוריה מילון-מושגים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *