המילה "משמעות" משמשת בשני מובנים שונים. מצד אחד כמבטא את פן העומק, התכלית, והאי-סתמיות שאנו מגלים בדבר. כמו למשל בשאלה "מה משמעות החיים?". ומצד שני, וכביכול, ללא קשר למובן הראשון, במובן של "מובן" כמו למשל כשאנו מדברים על "משמעות של מילה". מה שאני מבקש לחדש בערך זה הוא דווקא את המשמעות השנייה – להרחיב את תוקף הכלתה, ומתוך כך, אולי גם בסוף הדרך, לקשור אותה למשמעות במובן הראשון.
משמעות – כמו משמעות של מילה למשל – אינה ההוראה של המילה, (מה שהיא מצביעה עליו בחוץ – החתול הממשי) וגם לא הדימוי שעולה בראשו של ההוגה את המילה, אלא משהו שונה בתכלית. על טיבו של משהו זה אפשר ללמוד מתוך עיון בממדים אחרים של משמעות כמו למשל בתפיסה חזותית. בז'רגון המקצועי נהוג לכנות בשם Qualia את אותה איכות של נראות כפי שנחשפת לאדם, השונה מקליטת גירויים חזותיים גרידא (שהרי אפשר שאדם יקלוט ויעבד גירויים חזותיים בלי שיהיה ער ויראה אותם ממש). אכן, מדובר ב"הכרה", וביתר עוצמה ודיוק ב"[[נוכחות]]". נוכחות זו – הצבע הכחול של הים למשל – איננה לא דימוי פנימי, ולא תכונה של מציאות פיסיקלית. אין צבע כחול "שם בחוץ" בנפרד מן האדם הרואה אותו (או בניסוח אחר – גלי אור בתדירות מסוימת הם נעדרי צבע). יותר נכון לומר שמדובר באיכות אינטראקטיבית, כמו המוסיקה הבוקעת מנקודת החיכוך בין הקשת למיתרי הכינור.
הנה, כי כן, בשבילי אין הבדל עקרוני בין משמעות של מילה לבין משמעות העולה מתוך פעילות חושית כזו או אחרת, אלה מופעים שונים של אותה תופעה. הצבע הכחול, הבנה מתמטית, תחושת כאב, כולם הם ביטויים של משמעות, ובתור שכאלה הם איכות אינטראקטיבית – מימדים של שיחה – המקבלת את משמעותה מתוך ההקשר של השיחה ומתוך אותה מציאות בין אישית העושה אותה שיחה.
על רקע זה ניתן לומר שהאדם גדל אל תוך המשמעות, ואני משתמש במילה "ממשות" באופן די חופף למילה משמעות. כשאני אומר שהשיחה היא ממשית והזולת ממשי, אני מכוון לכך שהאדם נתון מראש וכל הזמן בתוך מציאות אינטראקטיבית הנושאת משמעות עבורו. הוא לא גדל וחי בתוך גלים אלקטרומגנטים, ולא בתוך דימויים הנמצאים בראשו, אלא בתוך ה"נראות" (משמעות)[1]. הנראות הזו היא הממשות שהוא מתוודע אליה, ומתוכה הוא יגזור מאוחר יותר את כל מסקנותיו המופשטות. הממשות הזו (ולא העולם הפיסיקלי לכשעצמו) היא המחיה ומזינה אותו והיא גם שעתידה להמיתו. אדם חי לא בתוך העולם האובייקטיבי (אבל גם לא בתוך העולם הסובייקטיבי) – אלא בתוך הממשות.
ניתן, אם כן, להתייחס למשמעות הן בתור כינוי ל"פריטים" השונים המרכיבים את השיחה שאדם נתון בה, אבל גם במובן הרחב ביותר, בתור ה"חומר" שממנו בנויה השיחה ועליו היא רוכבת. זו הסיבה לשימוש שלי במילה "ממשות" כחלופה למילה משמעות. במובן הזה אנחנו נולדים וחיים בתוך המשמעות-ממשות. (או בניסוח אחר – המשמעות אינה נמצאת בראשו של האדם אלא האדם – כולל ראשו – נמצאים בתוך המשמעות).
– – –
המשמעות היא מושג אימננטי. היא לא מורה החוצה, אלא מבטאת איכות של דבר.
אולי אחד הממדים המעניינים של המשמעות, קשור לכך שהיא יכולה להיות עמוקה יותר או עמוקה פחות, בעלת יותר נוכחות וחיוניות או פחות. ברצף הזה אפשר לשים מצד אחד את האדם המקריא מילה באופן מכאני לחלוטין, בלי לתת את דעתו למה שהוא מבטא, ומצד שני את מילות האהבה שלוחש אהוב לאהובתו מתוך תחושת חיבור עמוק. זו איכות פנומנולוגית ממשית ומורגשת. למשמעות העמוקה יש רבדים רבים, היא הולכת הרחק אל העבר והרחק אל העתיד, ומצליחה להקיף הקשר רחב מאוד בתוך מרכז המשמעות. בעיקר היא מבטאת תנופת יצירה השואבת עמוק מתהום הלא נודע, ועושה את העולם בתנועה זו לנהיר ובעל מובן. יש לה איכות של טוב, היא פותחת את הלב אל הזולת, ועושה את התלת מימד.
אכן, אפשר לומר שיש רצף בין המשמעות השטוחה למשמעות העמוקה, המכילה את כל שלבי הביניים, אבל נדמה לי שבתוך הרצף הזה ניתן לזהות מדרגות – שינויי פאזה כמו אלה במעבר בין מוצק לנוזל לגז – ההופכים את הרצף, בנקודות מסוימת, למעבר בין איכויות שונות של משמעות. אחד המעברים האיכותיים האלה קשור למעבר מתקשורת קושרת לתקשורת משחררת. נדמה לי שזה גם מסמן את המעבר מחולי לבריאות. שכן המשמעות בתור נוכחות אינה רק חוויה אלא עניין ממשי המוסיף או מוריד חיוניות. ליכולת שלנו להגיע למשמעות עמוקה, יש השפעה עצומה על איכות חיינו. אדם שחש חלש ועל סף מחלה יוכל למצוא את עצמו בתוך שיחה ערה בעלת עומק גדול של נוכחות – הוא נשלף אל תוך התלת מימד – ובתוכו הוא מוצא מחדש את חיוניותו, אשר באותה תנופה של התנכחותה גם מרפאת את מכאובו.
במובן הזה ניתן לומר שמשמעות במובן "משמעות החיים" כתכלית ואי-סתמיות, היא שיקוף והתגלמות של המובן השני של המשמעות (שדנתי בו עד כאן) כאשר הוא בעל עומק.
במילים אחרות, השאלה "מה הטעם של החיים" אפשר שתשלח אותנו בעקבות מטרה חיצונית, ואז נתפסת המשמעות כדבר חיצוני, ואפשר שתתפרש במובן האימננטי – כמו טעם התפוח, ובכך תביאנו מחדש אל המובן הנוכח. הטעם הוא הטעם של החיים. (וה"טעם" כמובן הוא המשמעות במובן השני). התייחסות של "הטעם הוא הטעם", בניסוח אחר הלקוח מן המקורות היהודיים: טעם העץ כטעם הפרי.