לב הת"ם

לפעמים טוב לחזור בפשטות אל הלב, למצוא מחדש את חוט ההבעה הרכה, להישען על המרחבים הירוקים העצומים הנשקפים מבעד לחלון, להקשיב ליש.

הפואטיקה של הנפש מצליחה להקיף מה שלא מצליח להקיף שום ניתוח שכלתני. הולכת היא במורדו של השביל, כמו שהלכתי כבר כל כך הרבה פעמים, נושמת את הרוח הקרירה של בוקר צעיר המבשר מרחבים, מתחקה אחר החיוך שמחכה לה באופק.

החיוך, אולי של אישה אהובה, אולי של ידיד, מבטיח את ההתרגשות הזו שלא יכולתי למצוא אתמול בין קפלי השמיכה הבודדה. שם היו רק ניצוצות של לחות בתוך מתח הולך ומצטבר, רעידות קטנות של משהו אחר שהבטיח גשם, אבל בינתיים הותיר אותי בשממה חרבה.

עלי להתקרב לאט, אם כן, לטעום את החיוך, עוד לפני שאני פוגש אותו, כי אחר כך תמיד קורה משהו אחר. מודה אני על החיוך, מודה אני על המרחק, ומודה אני על הצעידה שמאפשרת לי בדרך הפלא לדבר מתוך קרקע הממשות. אין שום דבר שאני אומר במאמץ, הכול נובע מלמטה מתוך הכוונה העמוקה שלי להביע את מה שיש. דיוק שהוא מדויק בדרכו הרכה, מדויק בדרך שלא יוכל להשיג הדיוק האחר, היבש. אני רק מקשיב ליש, נותן את תשומת ליבי, והדברים כבר קורים מעצמם. נותן את תשומת ליבי, כלומר, נותן את רכותי, כי ליבי רך היום.

ממברנה דקה מקיפה את המרחב הזה, בזה כבר הבחנתי קודם, ממברנה חיה שמאפשרת למקום הזה להיות חי. וכך, אף על פי שהמרחב נפרש הרחק לפנים, פתוח ככל שמבטי מגיע (רק גבעות קטנות יש שמעגלות את האופק), בכל זאת הוא עטוף באטמוספרה של חן וחסד. לא הייתי מנחש, שאני, שסובל מקלסטרופוביה, אוכל לנשום דווקא כאן, מלוא ראותי. הייתי חושב שאולי הדימוי הזה של ממברנה העוטפת את העולם יחניק אותי, אבל במקום זה הוא מנשים אותי. אכן, דברים חדשים קורים כאן. גילויים חדשים.

פעם חשבתי לכתוב מדרש-נפש, אחר כך נשאר רק הרעיון, וכמו כל רעיון שנשאר לבדו הוא גם ידע להגיד כל מני דברים, רק לא את העיקר. עכשיו אני נזכר בטעם. זה בעיה, להשאיר רעיונות לבד. בלא אדוניהם הם מאבדים סבלנות, ומתחילים בעשייה ריקה, מגלגלים את עצמם באופן שנראה הגיוני לגמרי, ואפילו מלא לגמרי, רק לא מלא בתוהו. ובלא התבלין הזה, שום דבר אינו עובד באמת.

החיוך ממשיך לקדם את פניי, מבשר לי מה הוא הדבר שאני הולך לקראתו.

יצור קטן, מאלה שנוטים לבקוע ליום אחד, בקע ממש מתחת לאפי, כמעט דרכתי עליו. הוא רק רצה להגיד לי להתמקד בדבר אחד. הודיתי גם לו. ואז חזר ונעלם. במקום אחר, בלא הממברנה, הייתי מתנצל מייד לנזיפה הסמויה, וכאן זיהיתי רק ברכה, זה אני שלא רציתי לדרוך עליו.

התאמר מה הוא מבשר? כן, בוודאי, לאט לאט. עולה המילה גאווה, מוזר כמה המקום הזה פתוח כל כך, כאילו הממברנה במקום לתחום תחום במרחב, פותחת את המרחב עוד ועוד, איך אפשר להסביר את זה? אני חושב שממברנה כמו כל ממברנה היא סלקטיבית. היא אינה מנתקת – היא מפרידה. זה אומר שחלק היא מכניסה, וחלק היא מסננת, ואם היא עושה את זה באופן חי, היא בעצם יוצרת מן פריזמה שדרכה נשקף כל העולם. מנקודת המבט שלי, אכן, אני לא רואה שום גבול, שום חומה, שום הפרדה. להפך, ישנה מלאות שמגיעה מכאן ועד אינסוף ודבר לא עומד בדרכה. זה אני שיודע שהיא קיימת, יודע באותו אופן שחשתי את מוגבלותי כאשר היא לא הייתה קיימת. אז, כביכול לא היה דבר שעמד ביני לבין האינסוף, רק חלל ריק, ובכל זאת הייתי כלוא. אם זה הסבר, אינני יודע, אבל זה עדיין מאפשר לי לנשום. ההסברים במקום הזה, בדרך פלא, מאפשרים לי לנשום, ברוב המקומות הם לא.

התאמר מה הוא מבשר? אוֹמַר ואוֹמַר. גם זה פלא, איך הקול החוזר ושואל אינו מבטא חוסר סבלנות, ולא דוחק אותי לפינה של הדחיפות. במקום הזה, אני מגלה מותר לשאול כול דבר הרבה מאוד פעמים. זה לא נובע מאי-נחמדות, או מדרשנות שלא נענתה, אלא זה כל מה שזה – שאלה שחוזרת ושואלת את עצמה, וכול פעם מחדש מתענגת על היותה – התאמר מה מבשר החיוך?

אומר ואומר, מבשר הוא לי את ההבדל הגדול בין השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית. הדיאלוגיה, עכשיו אני רואה, ממלאת את החלל כאן באוויר המיוחד הזה שאפשר לנשום אותו. האוויר פה רוטט בנוכחות, הפואטיקה ממלאת אותו בחיוניות.

התאמר מה מבשר החיוך?

כן, אומר ואומר, מבשר הוא את החיוביות הזו, שהיא לא רק שלילה של שלילה, אלא מלאות, נוכחות. מה שמאפשר לשאלה חוזרת ונשנית להיות לא רק דרישה לאינפורמציה שלא נענית, אלא גם מעשה של מילוי שיש לו טעם משלו. מפוח. פתאום אני חושב על מפוח. אני חושב על הממברנה השקופה הזו. ואני חושב על כל אותם הרגלי שיח שהם כמו מפוחים שהושמו בכיוון הלא נכון – ביקשו לרוקן את החלל. נדמה היה לי שיש לי משהו להגיד על הסיבה שבשלה רוצים לרוקן את החלל. אבל אני, בינתיים, ממשיך להיות מוקסם מן המלאות הזו שאפשר לנשום אותה בקלות כל כך עמוקה.

כן, אוֹמַר ואוֹמַר, כי הרכות שלו לא רק משתרעת, הוא גם מדויקת. הממברנה, אגב, מסננת את הקהל החוצה. ידעתי את זה מההתחלה, אבל לא רציתי להגיד את זה. עכשיו דווקא כן. וזה די מדהים איך שום דבר כאן לא הופך למאבק אינטרסים. אפילו ה"דווקא כן" שלי. כל כך הרבה חוקים מסוננים החוצה יחד עם הקהל, וזה מעניין, כי הקהל לכאורה הוא מנקה חלל מובהק, והחוקים, אם זה מה שאני רוצה לומר (אני לא בטוח), הם רק דרכו לנקות את החלל. ובכל זאת, שם התקשיתי לנשום, וכאן הכול נושם.

רכותו של החיוך, רכותה של קבלת הפנים שלי, זו רכות שלא משתרעת. ומי היה מאמין שאפשר לעשות כל כך הרבה עם מילים. והכול צומח במרחב הזה המעגלי ביני לבין החיוך שאני הולך לקראתו. ביני לבין זולתי. החוקים של היצירה, אם ניתן לקרוא להם חוקים, צומחים מן התוהו, מן התהום שאני וזולתי מחזיקים ביחד, והם כל כך שונים מן ההבעה המנסה להתחקות אחר מבני מושגים. ומעניין אם באמת זה אני והיא, או אני והוא שם באופק (אינני יודע עוד את מינו או מינה), אשר באורח פלא גם מתחזקים את הממברנה הזו המקיפה אותנו.

זו רכות שלא משתרעת, רכות דיאלוגית. לב שלא קורס לפתרון. ובאי קריסה הרוטטת הזו נוצרת הבאר שממנה נובעים שלל צבעים וממשיכים לנבוע כל הזמן בהתרגשות של חדווה.

מכיר אני את פיתוי הקריסה. רוצה אני לחבור אליה לצד השני וליהנות מכל המתיקות האפשרית. לנוח בזרועותיה ולחדול מן הכול. וזה אכן קורה. אבל תמיד בדרך אחרת. המתיקות נעלמת. להיכן שליבי כביכול רצה ללכת יש היעלמות של הכול. כמו באר הפוכה לבאר הנוכחית. בור ללא תחתית שכיוונה מייבש. אכן, אני חדל מהכול. אבל החידלון הזה מלא באי-שקט. מה קרה למתיקות? מדוע שום דבר כבר לא זז כאן?

ואפשר לחשוב, שעכשיו, שאנחנו עומדים משני צדי הבאר תשוקתי לעולם לא תיענה, אבל ההתחרשות הזו שבמרכז מביאה אותי אל התלת מימד. הערנות הזו מרגשת ומשביעה אותי באופן שכולל, בדרך פלא, גם את המתיקות. מודה אני לה, שגם בזכותה התהום.

התאמר מה מבשר החיוך? הרי כרגע אמרתי. אבל הוא נהנה עוד לשאול. ואני, למה שלא איהנה גם לענות? בעולם האחר, שבו הקהל נמצא, יש חוקים מאוד ברורים לגבי מספר הפעמים שאפשר לענות על אותה שאלה. אלה חוקי אינפורמציה. אבל מי אמר שאנחנו מדברים לצורך אינפורמציה? ואיזה דבר מוזר זה אינפורמציה. כאן אני מדבר בשביל לגעת, ודווקא החזרה הזו נוגעת די טוב.

זו בועה? שואל יצור. יצור אחר, לא זה שכמעט דרכתי עליו.

אני מוקסם. כל דבר כאן מעיר לי את חירותי. אני מוקסם כי חירותי זוכרת את עצמה דווקא מתוך המתח של אובדנה האפשרי. זה החלק המדהים שבתלת מימד. חלל נושא סתירות. שום דבר לא מתיישב כאן נוח, ולכן כל כך נוח פה. אפשר לנשום. הנה יצור אומר "זו בועה?", ומכיר אני את עצמי בעולם האחר. בעולם האחר הייתי מגיב מיד. סיפור שלם. הוא היה מצית בי את הביקורת והביקורת שכנגד, שהרי ברור שאמירתו היא סוג של התרסה. אבל כאן, אין בו שום התרסה, משום מה, גם אם לכאורה יש בו. אני מקשיב לו כמו החבר הטוב ביותר שלי. הכול פה מלא כל כך.

ואני חושב שבעולם האחר, יותר מהסיפור, זה ה"מיד". ה"מיד" הזה, לכאורה מבשר את אי האמצעיות, את האינפורמטיביות, אבל גם את הריקון. פה, משום מה, יש חוקים אחרים לגמרי, הרכות, אין בה שום מייד, והיא לא פחות מדויקת, ולא פחות זריזה. זו רק זריזות אחרת, זריזות של אהבה. זריזות-לא-אינפורמטיבית – זריזות-פואטית.

אני מוקסם. כל דבר מזכיר לי את חירותי, דווקא מכיוון שהוא מזכיר לי את אי חירותי. כיוון שאותו יצור קטן שהזכיר לי את העולם האחר, ואגב כך הזכיר לי את נטיות חדלוני, עשה לי בחירה מחדש בחיים. מודה אני לו.

זו בועה?

נו, מותר לו לשאול שוב. זה כתוב בספר החוקים של הפואטיקה של הנפש. אגב, ארצה לדפדף בו מדי פעם. למרות שזה ספר שמתדפדף מעצמו, וחוקיו נוטים לעוף לכל רוח. ואיך אפשר ששאלה תעורר לחירות? בדיוק דרך האופן שבו היא מעוררת לאי-חירות. כי תשומת לב לתנועת האי-חירות, היא כבר תנועה של התעוררות.

זו בועה?

בעולם האחר, זה שהוא כביכול ללא ממברנה, שהוא העולם של הקהל, הייתי מקשיב לא לו, אלא לקהל שהוא מביא אתו. לא אותו הייתי פוגש, אלא את האי-מקום האינפורמטיבי, אשר כנגדו מיד הייתי מנסה לעשות מקום לעוד אינפורמציה קטנה (שאותה הייתי מזהה עם עצמי). כל זה כל כך מצחיק עכשיו. מי בכלל רוצה לעשות לעצמו מקום בתוך אינפורמציה. והוא, הרי חי כאן ממש מולי, קולו, מבעו, ריחו. מן יצור שכזה. אולי בגלל זה אני לא מגיב מיד, כי כאן, משום מה, הכול פגיש. הכול. שום דבר הוא לא רק צורה. הכול הוא ממשות. 

זו בועה?

ואיך בעולם האחר אני רץ כבר לנחש את כוונתו ומייחס לו את הרצון להשמיד אותי (אותי כאינפורמציה). איך מיד נפרשת לפני המערכה, על חייליה ותותחיה, רואה אני את כל פרטיה, ובתור המצביא הראשי כבר מכין את אסטרטגיית ההכנעה. מדוע אני מייחס לו את כל זה, בכישרון לא מבוטל של קריאת מחשבות? כי ברור שגם אם היה בו שמץ מזה, הוא נעשה ממשי רק כשאני הגבתי אליו ככה. ואפילו לא היה זה שמץ, אלא ממש כוונה ברורה להכשילני בפח, האם זהו רצונו האמיתי, או שגם הוא נחנק בעצם באוויר הקהלי שהוא נטול כל ממברנה לכאורה? אינני יודע, וגם אם אני מדמה שאני יודע לא אדבר על כך עכשיו. אני רואה אותו כאן והוא כולו רק הוא, לא אינפורמציה אלא חיבור ומגע. ומה רוצה כל יצור חי עלי אדמות, למה הוא זקוק גם כאן גם שם? שתהייה לו ארץ כמו הארץ הזו כאן.

לא, זו לא בועה, זה העולם הממשי, ואל תשאל אותי איך זה שעולם ממשי עטוף ממברנה ובכל זאת אינו בועה. אני גם לא מבין איך זה שהקהל שהוא כביכול האנטי-ממברנה האובייקטיבית ביותר בכול קנה מידה נשקית, בכול זאת עושה את האוויר לכזה שאי אפשר לנשום אותו. בספר החוקים של הפואטיקה של הנפש כתוב בברור שמותר לא לדעת, ומותר להגיד שאתה לא יודע, גם כשאתה יודע. זה תמיד נכון.

אני מוקסם מן האופן שהרכות כאן מעירה את החירות. בדרך כלל התגובתיות שוברת את קווי התנועה. כמן עקרון של קיום הוא לה, כיכול רעש ההישברות הוא הוכחה של קיום. זהו הפינגפונג המכאני שבו הדברים אומרים את עצמם עוד לפני שאנשים נולדים לנוכחות. ואילו כאן שום דבר לא נשבר – הקווים ממשיכים, מתעגלים להכיל את הנוכחות ואחר כך להכיל עוד אחת. כל שאלה היא הזמנה למפגש, כל תשובה היא הזמנה למפגש. כל תשובה ושאלה הם חיבור רוטט, יוצר מרחב. האובייקטיביות מתקיימת לא על ידי קטיעה וניתוק בין אובייקט לאובייקט, אלא על ידי התלת מימד הדיאלוגי, הנותן ממשות לכול דבר.

הנה התיישבנו, אני והיא. (אכן זו הייתה היא). והבעתנו נעשתה נקייה. לא שלא היו כל מני מן הצדדים שבאו והלכו, אבל זה מה שהם היו. באים והולכים. לא חשדות מציקים.

תודה לכולכם.

ואגב, גם הפרידה מן העולם הזה, היא לא שבירה. שום דבר הוא לא גורלי, הכול הוא ייעודי.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *