תקשורת משחררת בשני שלבים – זיהוי תקשורת קושרת ואהבת החירות

 

ייתכן שאפשר לכנס את אומנות התקשורת המשחררת לשני שלבים.

השלב הראשון הוא זיהוי התקשורת הקושרת.

השלב השני הוא טיפוח המוטיבציה של החירות.

* * *

מצד הזיהוי, יש כאן זיהוי כפול בעל שני נדבכים.

בנדבך האחד ישנו הזיהוי של התדר האנרגטי של התקשורת המשחררת. משהו ברגישות של האדם לגופו ונפשו. ואפילו הוא לא יודע מה זה, הוא מזהה שזה זה. אם נמצאים לידו באותו רגע ואומרים לו – הדבר הזה שאתה מרגיש זה תקשורת קושרת, גם בלי להבין מה זה אומר הוא יוכל להשתמש בזה גם בהקשרים אחרים ולהמשיך לזהות מופעים של תקשורת קושרת, עד לרמה הזו שדי שיגיד אדם שם של מישהו ומיד יבין שההוא בתקשורת קושרת עם מי שהזכיר. הזמן גם יעשה את שלו כדי לעזור לו להבחין בין זה לבין תחושות דומות, ולהעמיק את מידיות הזיהוי: "הא, כן, כל התחושות הללו שאני מרגיש עכשיו, הקושי לדבר, תחושת הלכידות, החנק – כל זה הוא חלק מדבר אחד – תקשורת קושרת". 

בנדבך השני ישנה כניסה מעמיקה ומתדייקת שמקנה משמעות לזיהוי זה. האדם לא רק מזהה את התקשורת הקושרת, אלא הוא מזהה אל תוך התקשורת הקושרת. הוא מזהה את המבנה, את המנגנון, את המרכיבים, את הכוחות הפועלים. וכך הוא לומד "לקרוא בשמה".

האמירה "די לזהות את התקשורת הקושרת כדי שיתחיל לפעול תהליך של שחרור" נכונה, אם כן, כאשר הזיהוי מגיע לרמה מלאה של "קריאה בשם", שמתפרטת ומממשת את מלוא העומק עד הקרקע שבה נעוץ תחילת המנגנון. הזיהוי הזה קורה ברמה המוחשית והאישית. והראייה הישרה של כל המכלול הזה, משחררת, מתירה את הנפץ, משחררת את הקפיץ. זה קורה מעצמו, מעצם הזיהוי העמוק.

זה כמעט נכון, אבל לא לגמרי. נותר עוד דבר אחד הקשור למוטיבציה. דבר פעוט לכאורה, לא מורכב מאוד, אבל, כמובן, קריטי. אבל לפני שאני מתעמק בדבר השני הזה, אני רוצה עוד קצת להתעכב על הדבר הראשון.

* * *

שהרי הזיהוי הזה של התקשורת הקושרת הוא פרי לימוד, ולא סתם לימוד עיוני, אלא לימוד המוטמע אל תוך החישה, אל תוך המידות, כזיכוך מבט. אני רואה שזו תקשורת קושרת, ואני רואה את המנגנון שלה על חי. לא באופן תיאורטי, אלא ממש, נוגע, ואישי. משמע, את הדרך המיוחדת שלי להיקשר. כל זה מתבהר, נתפס כשלמות, ויחד עמו גם מהותו הקושרת. אני מזהה את הקשירה של התקשורת הקושרת, את הקשירה האישית, המדברת אלי באופן שאין היא מדברת אל שום אדם אחר, למרות שבסופו של דבר – וזה מאפיין את התקשורת הקושרת – היא מכאנית ודומה לעצמה.

אחד הדברים המרכזיים בהבנת המנגנון של התקשורת הקושרת הוא הבנת האופן שבו המחשבה – התוכן – קושרים אותנו.

ועוד יש הרבה מה לומר על המנגנון הזה, ואני גם אומר את זה במקומות אחרים. אבל החידוש של הפעם הוא בהבנה שדי בזיהוי-עומק של התקשורת הקושרת כדי להתחיל מהלך של תקשורת משחררת. אין צורך ב"כלים" מיוחדים, ולא בסגולות כאלה או אחרות, ולא באיזה מהלך מודע או פרוצדורה של שחרור. די לזהות, וזה כבר קורה מעצמו. די לזהות – משמע קריאה מלאה בשם. לא רק זיהוי התדר האנרגטי אלא את משמעותו המתפרטת.

אלא שכדי להצליח לקרוא בשם של הדבר הזה באופן עמוק, יש צורך להבין הרבה, וללמוד הרבה, ולהתנסות הרבה, ולגעת הרבה, ולפגוש הרבה ולהקיף הרבה. ומתוך כך אכן מגיעה הקריאה בשם לקרקעית. לאותה נקודה של קשירות שהיא הלב והזרע של המילה "תקשורת משחררת". וכל מנגנון ההבנה והניסיון לא נועד אלא לכוון את תשומת הלב באופן מדויק אל הדבר הזה – שלא יאסוף עמו דברים שלא ממין העניין, ולא יחמיץ דברים שכן ממן העניין. שיהיה מקיום מדויק. וכך תוכל להפוך אותה חווית זיהוי אינטואיטיבית מיידית, המזהה את התדר של התקשורת הקושרת, לעניין עמוק, פשוט, ומחולל טוב.

וכל זה נכון, כמעט.

כי ללא הדבר השני, זה לא ממש יעזור.

* * *

הדבר השני קשור במוטיבציה – ברצון החירות.  

לא די שאדם יזהה תקשורת קושרת, הוא גם צריך לרצות להשתחרר. כי ללא רצון כנה ועמוק להשתחרר, גם הזיהוי העמוק ביותר לא יעשה דבר.

ואמנם, באופן מובהק, המהות האנרגטית של התקשורת הקושרת היא כבר בקשה לשחרור. בדיוק כמו שהרעב הוא כבר בקשה לאכול. אלא מה, לא כל אדם מזהה במילה "חירות" את הדבר הראוי והאפשרי לו. ולכן, אף על פי שבקשת החירות נמצאת כבר בתוך המנעד האנרגטי של התקשורת הקושרת, פעמים רבות לא ימצא בתוכו האדם את העוז להשתחרר, וזה יישאר כמבוי סתום. בשלב זה הדרמה, התוכן, המקום המותנה, נעשים לו חשובים יותר מן החירות.

ואיך אפשר לטפח מוטיבציה? והרי רצון הוא בדיוק הדבר הזה, החירותי, הקשור בנקודת אינסוף של האדם. ואם אדם אינו רוצה בחירות הרי זה דבר והיפוכו לנסות לעודד את רצונו.

ובכן, לא לגמרי. האדם שוחר חירות. הוא רק התפתה להאמין בכל מני דברים שהרחיקו אותו מטבעו. בין השאר הוא למד לראות במילה חירות כל מני דברים זרים ולא רצויים. ובין היתר הוא למד לזהות בתוך עצמו את בקשת החירות כדבר לא רצוי. ואפשר לפתוח לו משני הכיוונים הללו – קודם כל על ידי דיוק המילה חירות, ובאופן זה החזרתה הביתה, אליו. ואחר כך על ידי זה שילמד לזהות מחדש את חשק-החירות שלו כדבר טוב ומברך.

שתי הפתיחות הללו הן חלק ממעשה של קהילה תומכת – חלק מערך עצמי, מפרקטיקה, ומאורח חיים וגם כאן אנחנו יכולים לראות את ההתנסות בסגולות ובעיקר את תהליך הלימוד כחלק מתהליך זיכוכו של רצון-החירות עד שהוא מתיר לעצמו להיות ללא סייג וללא בלבול, כדבר טוב ושוחר טוב.  

* * *

ומרגע שהוא מתחבר למשאלת ליבו לחירות ונותן לה להיות המצפן שלו (הראוי והאהוב) כי אז אכן, די ללמוד לזהות תקשורת קושרת זיהוי עומק, כדי להתחיל תהליך של תקשורת משחררת.

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *