אגביות

כבדרך אגב היא אמרה לו שהיא יוצאת, והוא באותה אגביות ענה לה מה שענה לה, והם המשיכו הלאה כל אחד לדרכו, רק כדי לגלות יומיים אחרי זה שכל זה היה עמוס מלכתחילה, והאגביות לא רק שלא הצליחה לטשטש את העומס, אלא היא הייתה חלק בלתי נפרד מהזנתו, ובסופו של דבר גם הביאה אותם למשבר גדול.

הנפש לפעמים כל כך מתוחכמת, מסתירה מבעליה את כוונותיה במראית הפנים של פנטסיה שכל השותפים רוצים לאחוז בה, ועל כן נדמה שהיא כשרה. העיקר לא לבוא לידי עימות. לא שהיא ידעה שזה מה שהיא עושה באגביות שלה – היא פשוט אמרה את הדברים בטון הכי לא טעון שיכלה לגייס, מאמינה בסתר ליבה שאם תעשה את הדברים מספיק פשוטים בקולה, הם אכן יהיו כאלה בפועל. והוא, נענה לצורך הסמוי שלה, הסכים להשתתף במשחק, הוא הרי אדם קשוב, שההיענות לצרכי הזולת הם לו טבע שני, ובעצמו רצה להימנע מעימות. וכך, שניהם ביחד, כל אחד בסגנון אגביותו, החזיקו ברשת הפנטסיה, שכיסתה במסך של ערפל על ההתרחשות האחרת, הטעונה, העמוסה, שהמשיכה להתקיים כל העת מתחת.

אכן, יש לאגביות הזו טעם מיוחד – אין זו האגביות התמימה של דברים שהם באמת נטולי חשיבות מיוחדת, אלא השנייה המתחפשת לראשונה:

"הא, והשארתי את חשבון הטלפון על השולחן כדי שתשלמי אותו."

"כן, זה עניין של שעתיים עבודה לא יותר, מתי שאתה יכול."

"דרך אגב, מדף המקרר שוב נשבר."

"כן, שכחתי להגיד, בשבוע הבא יש לי נסיעה של כמה ימים, מה עם חשבון הטלפון?"

כל זה נאמר על הדרך, באופן חולף, כמו שעוברים במסדרון, בדרך מכאן לכאן, באופן שמסיט את תשומת הלב הלאה מכאן, תוך כדי הליכה, בתנועה לקראת משהו אחר. וחשוב לי להדגיש שהדבר לא נעשה במודע, אלא במעין מצב מעורפל חצי מודע. האדם יודע לא יודע שזה טעון, אבל הוא משתדל מאוד – בזה הוא מרוכז – שזה לא יהיה טעון, והשתדלותו, שבה מורכז, מתחלפת במודעותו. "הכול בסדר".

האגביות הזו נפוצה מאוד. היא בנויה לקחת במרמה, היכן שאין אומץ לבקש בגלוי. (לקחת במרמה – לא רק מן הזולת, אלא גם מן האדם עצמו).

ואפשר אולי ללמוד לזהות את הטעם המיוחד שלה. לזהות במידה כזו שבפעם הבאה שטעמים אותו, מיד ידליק נורה, יעיר התבוננות, ויזמין להתעכב אצלו ממש. במקום לחלוף דרכו כמסדרון, לשבת, לסמן, להגיד, לחשוף – הנה אנחנו כאן, אלה ואלה הדברים: אני לא מעיז לבקש, אני מפחד שתשים לב, יש לי חשש מן התגובה שלך, לא פשוט לי עם זה. משמע, לקרוא מחדש בתוך האגביות את ההזמנה להתייצבות אמיצה, המכבדת את הזולת ואת עצמי, וחושפת את רצוני תרתי משמע.

ואולי עצם הידיעה שהאגביות פעמים רבות היא אגביות מתחפשת, כבר יש בה ברכה של ערנות, המזמינה להוסיף עוד מבט על כל אגביות באשר היא.   

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *