התנועה של מיכל

במפגש של קבוצה הלומדת ביחד תקשורת משחררת אני מבחין במיכל שמאוד רוצה לומר דבר מה. בינתיים אנשים אחרים מדברים, ומתוך אחריותה, היא לא ממהרת לתפוס את החלל שבין דיבור לדיבור כדי להשמיע את דברה. היא משאירה אוזן קשובה להתרחשות ההומה, רוצה אמנם לברך בדבריה, אבל רוצה יותר לשרת את מה שקורה.

כמה דקות אחרי זה אני מתבונן בה ורואה סוג של אור על פניה. לא נותר זכר לצורך להגיד, ואני יודע שהיא לא דיכאה את הצורך להגיד אלא התמירה אותו.

על התמרה זו אני רוצה לכתוב כאן.

לדכא: הרי היא לא היחידה במעגל, כולם רוצים להגיד, והזמן קצוב. דבריה אולי חשובים, אבל גם לאחרים יש דברים חשובים. והיא מניחה שהצורך להגיד אותם לא בא רק כדי לברך את הקבוצה, אלא גם מתוך יצר בלתי נשלט שישמעו אותה, שיראו את חכמתה וכן הלאה. והיא הרי לא רוצה סתם כך לתפוס מקום, מוטב אם כן תשתוק, תתאפק, תבליג, תפגין בגרות, תוותר למען אחרים.

אבל זו לא תנועת הנפש שעשתה מיכל. אם זה היה כך לא הייתי רואה את האור על פניה. היא אמנם הייתה כובשת את ייצרה, אבל המחיר היה בסוג של הצטמצמות, הקטנת רצון, "בגרות" שיש בה גם טעם קט של אפרוריות. אם זה מה שהיה קורה, הייתי רואה יותר סוג של אדישות. אבל אני זיהיתי את האור שחיבר אותי לתנועת הנפש האחרת, המשחררת, שמתוכה זכתה גם מחדש במלוא חירותה. (ואני, שטעמתי את הטעם הזה דרכה לרגע חולף, יכולת לקחת נשימה עמוקה).

להתמיר: בשונה מן הדיכוי שבו הרעיון של הבגרות מנסה לשבור את הרצון הילדי לדבר, ההתמרה הולכת כל הדרך אל שורש השורשים של הרצון לדבר – אל השעבוד שבו – ומגלה את מה שעמוק ממנו – את החירות הראשונית. זה לא תרגיל בהתאפקות, זה מהלך של התמסרות לחירות הקודמת לדחף הדיבור. וזו חירות כפולה, שעל כן אני מדבר על התמרה – אותו דבר שהיה לו פוטנציאל לדכא – בין אם זה הצורך לדבר, ובין עם זה השתקתו ב"בגרות" – הפך בעצמו למיצג של גבורה פנימית, אתגר, שבהגשמתו, העצים והאיר. אכן, מתוך שלא התפתתה רק להגיב, וגם לא דיכאה את התגובה, אלא רק השהתה, היא מצאה את חלל הביניים בין השניים – בית חירותה – ומתוכו ינקה כעת את חיוניותה.         

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *