שורשי אוויר

הוא אומר ככה והיא עונה לו ככה רק כדי שהוא ישוב ויגיד את המוכר, והדפוס הזה שביניהם שהופך לפעמים לוויכוח (אבל גם כשלא), נותר כולו בתוך תסריט שאינו מצליח לחדש ולא מצליח להתפתח. מה שהיה הוא מה שחוזר ונהייה, אין פה שום חומר שממנו הם יכולים להתרענן ולגדול.

זה לא מתמיה, הדרמה של תקשורתם, מנתקת אותם מקרקע הממשות, ושם, כמה מטרים מעל האדמה, היא מתרחשת על פי חוקיה שלה, ניזונה ממצבור האנרגיה המצומצם שהיה בה מלכתחילה, מעמידה אינטרס מול אינטרס, ומניעה אותם על פני מסילות נטולות חיכוך, שאינן צורכות אנרגיה יותר מן ההחלקה במורד ההתמכרות. היא נדמית כרועשת ומטלטלת עולמות אבל באמת אין בה כלום של ממש.

אכן, זהו טבעה של התקשורת הקושרת, ואם באת לבדוק מה טיבה של התקשורת המשחררת, הרי בזה ערכה: מן הדרמה המרחפת היא שולחת שורשי אוויר המגששים אחר קרקע הממשות, וברגע שאלה מצליחים לגעת באדמה, מייד הם מתחילים לינוק חיוניות, ומחדשים את זרימת האנרגיה. הנוכחות כעת מתחילה לשפוע, ותהליכי התפתחות ויצירה יכולים סוף סוף לצאת לדרכם הפורייה. מה שנעשה לפני כן כמו בחוסר הכרה, כשהוא שואב את האנשים אל תפקידיהם בתוך הדרמה, מתעורר מחדש לעצמיות, נושם עמוק, ומתחיל בסוג תהליכי החיכוך הזקוקים לחיבור הזה לאדמה כדי להתהוות בחיוניות.

לסוג הזה של התהליכים הצורכים חיכוך יש איכות אחרת, הם דורשים את אותה התייצבות של העצמיות, שבתוכה האדם מגלה מחדש מי הוא ומה רצונו. על פניו הנוכחות, שהיא ניגון החיכוך הזה, לא קלה להתמסרות. יש רבים שיעדיפו שעות רבות של עבודה קשה על פני דקה של נוכחות. ובכל זאת, כאשר אדם מסכים להתמסר, הוא גם מתחיל לקבל עזרה.    

אז מה, האם ניתן כאן לסכם ולומר שזו התכלית של התקשורת המשחררת – לשלוח שורשים אל תוך אדמת הממשות ובכך לאפשר לחדש באמת לקרות?

אפשר שניסוח זה ימסור משהו אבל לא יעמוד על מלוא עומקה של הקדושה. חידוש, התפתחות, פוריות, יכולים כולם להתפרש על פני המימד השכלי המבקש שלא יהיה משעמם כאן, ועוד יותר מכך שתהייה תפוקה של ממש. לא די לו בטחינת המים השגורה כל כך בדפוסי התקשורת הקושרת – יש צורך להתחדש ביעילות. כל זה עדיין מצעיד את האדם בחגיגיות שליטתו, ומציב את התכלית הזו כעוד עניין ראוי שיש לעמול בו.

ניסוח כזה קצת מאתגר אותי, אבל לא מספיק מושך אותי. וברמה של הלב נותר אטום – מי אמר שצריך בכלל להתחדש?

וישנו מימד אחר שקורא לי להתמסר לתקשורת המשחררת. במימד הזה, משום מה, כמו נעלמת שאלת התכלית – אני כבר לא שואל למה לטרוח להתאמן בתקשורת משחררת – ואיזה יתרונות יקנה לי העניין – אני פשוט עושה את מה שעצמיותי שבה ודורשת ממני: שליחת השורשים אל האדמה, שיש לה טעם של קדושה שהיא תכלית עצמה.

אשר קידשנו במצוותיו.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *