לפרוש את קופסת הקרטון – המכאניזם של תקשורת קושרת

"אני לא קושרת אותך, אתה יודע…"

אז למה הוא מרגיש קשור בעצם המשפט הזה שלה?

"תראי," הוא אומר לה, מנסה קצת לשחרר את העניינים, "זה ממש לא ככה כמו שאת מציגה את זה". אבל במקום לשחרר, הוא מרגיש איך הוא רק הולך ומסתבך עם כל מילה שהוא אומר.

מה זה הדבר הזה בכלל? שום דבר פיסי לא אוחז בו, היא שם הוא פה,

ובכל זאת, הוא חש כאילו היה שם חבל אמיתי הקושר את ליבו.

יותר נכון, רשת של חוטים שלא מאפשרים לו כמעט לנוע. כל מילה שלו צריכה לחתור כנגד איזה כוח בלתי נראה, כל התנהגות, כל תנועת גוף, הכול תפוס באיזה שדה כוח, המעמיד את כל הכרזות העצמאות שלו באור מגוחך. אפשר להבין את הצורך הזה שלו לקחת חרב, ובמכה אחת לגדוע את כל מה שקושר ביניהם. אבל הוא יודע שזה הולך לכאוב לשניהם, והוא לגמרי לא בטוח שזה מה שהוא רוצה. בינתיים, הוא בעיקר תוהה באילו כשפים היא משתמשת כדי לעשות לו את זה.

חלק בו יודע שאין לה כוונה רעה, והוא מניח שכנראה אין פה שום כשף מכוון. למעשה, הוא מבין שגם לה קשה, אולי לא פחות מאשר לו. בשביל שניהם הוא היה רוצה להתיר את התקשורת הקושרת הזו, מאמין בעומק ליבו שיש גם אפשרות אחרת. רק שאין לו מושג איך מגיעים אליה, אל האפשרות האחרת הזו.

* * *

תקשורת קושרת היא מופע דו-קוטבי – אירוע תקשורתי. זה לא הוא שקושר אותה ולא היא שקושרת אותו – זה התקשורת, או יותר נכון דפוס מסוים של תקשורת, אשר כמו מערבולת, סחף את שניהם אליו. או בניסוח אחר: אם אחד מהם היה משתחרר, מיד היה משתחרר גם השני, שהרי שניהם הם חומר גלם הכרחי בדבר השלישי הזה שהווה ביניהם, ואשר קושר את שניהם.

אבל איך זה יכול להיות? האם לא הם עושים את התקשורת? האומנם לתקשורת יש חיים משלה, חיים שיכולים גם לכבול את הנכנסים להשראתה?

* * *

אני רוצה לבדוק מקרוב את המכאניזם של התקשורת הקושרת, אבל לפני זה תוהה בקול רם:

נניח שנצליח לתאר במדויק את המכאניזם של התקשורת הקושרת, ממש עד פרטיה הקטנים ביותר, השמים כל דבר במקומו. האם די יהיה בהבנה של כל זה כדי לשחרר את התקשורת הקושרת? אם אחד מהם יראה איך כל זה קורה, ויבין מה פועל מתחת, האם זה ישחרר אותו, ובעקבות זה גם את זולתו?

אפשר שכן, אבל אפשר גם שלא.

אבל גם אם לא, הבנת המנגנון יכולה לתת לנו כיוון לגבי הדברים שכן יכולים לעזור להתיר את התסבוכת, שאיש אינו רוצה בה באמת, ובכל זאת היא מתגברת על שניהם.

* * *

הבה נראה, אם כן, מה קורה כאן, נכנס למיקרו-דיאלוגיה של התקשורת, כי כמו בקופסאות קרטון מתוחכמות המתקפלות מיריעת קרטון אחת, לפעמים זהו זיז שן קטן – הקיפול האחרון – שמחזיק את כל העסק.

 

היא מאשימה אותו בדבר מה, והוא… ובכן, האמת היא שהוא מרגיש אשם. הוא חשב שהוא לא מרגיש אשם, אבל מן הרגע הראשון שפתח את פיו, הוא התחיל להרגיש איך המילים יוצאות לו בקושי. היא, בחושיה החדים, זיהתה את זה, ומייד נדרכה. הוא, מצדו, זיהה שהיא נדרכה, ומתחיל להסתבך עוד יותר, מודע למורד החלקלק, מנסה לעשות הכול כדי לא לגלוש בו, אבל בו זמנית גם חש מיואש, כיוון שהוא כבר מבין שלא משנה מה ייעשה, הם הולכים לגלוש במורד הזה עד סופו הלא רצוי.

ואחד הדברים הראשונים הבולטים כאן הוא ששניהם מנסים להימנע מדבר מה, שנעשה להם כמו גורל הכובש את רצונותיהם ומוליך אותם – כמו את אדיפוס אל רצח אביו ונישואים עם אמו – על פי נתיב המגשים את כל מה שהם מנסים לברוח ממנו.

וחשוב להדגיש ששניהם לא רוצים בכך.

לכאורה, זה רק הוא שלא רוצה, והיא גוררת אותו לזה, אבל, אם הייתם מקשיבים לצד שלה, הייתם שומעים, שזו ההתנהגות שלו שעושה לה את זה, שזה יותר חזק ממנה, והיא לא יודעת איך לעצור את זה.

אבל להגיד ש"התנגדות" היא חלק מחומר הגלם הבסיסי של כל תקשורת קושרת אינו מספיק, צריך להצביע על כל הקומות השונות שבהן מתקיימת התנגדות זו, ואיך קומות אלה מגבות זו את זו, וכמו באותה קופסת קרטון מתקפלת, אולי רק הקומה האחרונה חותמת את העסק בקיבעון שאין להשתחרר ממנו.

* * *

נתחיל מהתחלה.

היא מאשימה אותו. בצורה זו או אחרת, ומעבר לפרטים הפיקנטיים, היא אומרת לו שהוא לא בסדר. והאמת שזה די קל לגרום לו להרגיש לא בסדר. גם אם הוא מרגיש בסדר גמור לגבי המקרה המסוים הזה, רובצת בו איזו פגיעות עקרונית, שכמו חיה נרדפת מתעוררת בקלות. די לגרות את קצה זנבה ומיד היא מזדקפת – מה, אני לא בסדר? ומייד היא מתחילה להדוף את האיום, מה שרק מוכיח וממחיש את קיומה של ההרגשה – אכן, הוא מרגיש לא בסדר. זו האמת הנמצאת בקרקעית קיומו. באופן כללי הוא לא בסדר, וממילא, גם, במקרה זה. אולי זה הרגל שנרכש משנות ילדותו עת עשה כל מני דברים שבסופו של דבר נאלץ בשלהם לעמוד מול הטפות מוסר שחזרו והורו לו שהוא לא בסדר. אף על פי שאת הפרטים לא קלט – הוא הרי רק שיחק – את העיקרון ספג. אולי בגלל זה. אבל האמת שזה לא ממש משנה, כי נדמה שאת ההרגל הזה הוא ממשיך להזין בעצם תנועת ההדיפה, שנעשתה לו להרגל – מה, את אומרת עלי שאני לא בסדר?  

אצלה זה אותו הדבר. גם לה יש חיה פגועה שמשתוללת איך שהיא מריחה שמישהו מתכוון לקרוא בשמה – להאשימה בהיותה. וגם אצלה הניסיון להוכיח שהיא דווקא כן בסדר, בעצם, מבחינה אנרגטית, רק ממשיך להוכיח את הנקודה, ולהעמיק בנפשה את התחושה העקרונית שהיא לא בסדר. 

ומה עושה אדם כשהוא מרגיש לא בסדר? נאבק על חייו, לא פחות מזה.

ומה, אם לא היו פגיעים כל כך, האם התקשורת הקושרת – אותו דבר שלישי המתחיל להתערבל לו במרווח ביניהם – לא הייתה לוכדת אותם אל תוכה?

* * *

היא מאשימה אותו – האם הוא חייב להרגיש אשם?

מה שברור שברגע שהיא מאשימה אותו, בצורה זו או אחרת המנגנון שמתעורר אצלו הוא להאשים אותה בחזרה. מול כל "לא בסדר" שהיא זורקת עליו, הוא חייב לזרוק עליה "לא בסדר" משלו. אחרת, איך ישרוד את העניין? אגב, הוא לא חייב להגיד את זה בקול רם, די שהוא עושה את זה בפנימיותו – הודף את האשמותיה בתחושת צדקנות.

כך או כך, להקשיב למה שהיא אומרת, לא בא בחשבון. השאלה היחידה שעומדת על הפרק היא איך לשרוד את זה. והאסטרטגיה הפנימית שלו קשורה לכך שהוא אומר לעצמו עד כמה היא מוגבלת, מעצבנת, לא שייכת. גם אם הוא לא מבשר לה במילים את כל מה שהוא חושב עליה, זה השדר שהוא שולח אליה חזרה – "את, בתגובתך עכשיו, לא בסדר (אבל אם את באמת רוצה לדעת, זה לא רק עכשיו, זה עקרוני יותר – את שייכת לסוג הזה של האנשים, כבר הכרתי כמותם בעבר…)".  

* * *

אני מרגיש צורך לעצור. מה שאני מתאר כאן נשמע כמו מלחמת עולם, מאבק בין שני אנשים שבאמת לא שייך להם להיות זה עם זה. אבל זה מרגיש כך רק מכיוון שאני מניח את המקרוסקופ על נושא המחקר ומגדיל כל נקודה כואבת. ובאמת, דברים דומים באים לידי ביטוי גם בחילוף מבטים שגרתי בין שני אנשים שאוהבים זה את זה בדרך כלל, ורק מתח קל נמצא ביניהם – צל של תקשורת קושרת. אפשר להרגיש זאת בתדר האנרגטי של התקשורת ביניהם. זה דק, עדין, ובכל זאת מובהק.

הייתי מנסח זאת כך: תקשורת קושרת מתקיימת באופן הרבה יותר שכיח ממה שחושבים. ולפעמים, כשמותחים את הכבלים אל קצותיהם, היא רועשת ורוגשת, אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת כאשר הרגלי שביתת הנשק מצאו את הנתיבים שלא מותחים את הכבלים לקצותיהם הרועשים.     

* * *

נחזור לזוג שלנו.

תקשורת קושרת, היא תמיד, בצורה זו או אחרת שיחה שהולכת כך:

"את לא בסדר"

"לא, אתה לא בסדר"

"לא, את לא בסדר"

וכן הלאה, על הפרטים השונים אפשר לדלג – במהות, זה נושא השיחה וצורת התפתחותה.

אבל זה כמובן לא מסביר עדיין כלום מן המנגנון של התקשורת הקושרת. כי כל העניין הוא שכאשר היא אומרת לו "אתה לא בסדר", ולא משנה באיזו צורה מתוחכמת היא אומרת לו את זה, אם במבט, ואם בהתנהגות, הוא חש נקשר. הוא חושב שזו היא שאוחזת בו באופן ישיר בעצם האשמתה, אבל באמת זה האופן שהוא מגיב שקושר אותו. כי זה שהיא אומרת שהוא לא בסדר, עדיין לא אומר שהוא צריך להיקשר.

* * *

זה נשמע מופרך. הרי גם אם היה בא אדם זר ואומר לו "אתה לא בסדר" באותו טון מאשים – הרי זו אנרגיה שלילית שנשלחת אליו, ואם הוא אדם רגיש, איך הדבר הזה לא ישפיע עליו!? גם אם זה הכול בדוי, ובכלל בטעות הזר התבלבל לחשוב שהוא מישהו אחר, איך אפשר שלא לחוש במשב השליליות הדוחפת אותו עם הבל פיו של הזר? על אחת כמה וכמה כשמדובר באדם קרוב, שגם אם לא שולח ידיים של ממש לאחוז, שולח סוג של ידיים אנרגטיות שמשפיעות הרבה.

ופה עלי להתעקש: גם אם האדם ממול שולח את הקרס – כדי שתתקיים תקשורת קושרת, צריך האדם שמולו לשלוח בחזרה את הטבעת שבתוכה ייתפס הקרס. זה תמיד מעשה של שניים שהם עושים יחדיו. נכון, זה לא נעים לשמוע האשמה, אבל בין זה לבין הילכדות בתקשורת קושרת, יש עדיין מרחק.

כך ששוב – זה שהיא אומרת שהוא לא בסדר, עדיין לא אומר שהוא צריך להיקשר. יש משהו שהוא עושה בתגובה שגורם לכך לקרות ולהפוך את הקשירה לממשית. היא אולי שולחת אליו אנרגיה שלילית, אבל גם הוא שולח אליה משהו בחזרה, וזה מתוקף אותו "משהו", שהאנרגיה השלילית נעשית בכלל משהו שיכול להשפיע עליו. מה זה המשהו הזה שהוא שולח אליה (ואני לא מתכוון לתגובה שהוא יורה אליה חזרה במילים, אלא לצורת ההקשבה שלו – לתגובה הפנימית שלו ברגע ששמע את האשמתה, ההתנגדות שהתעורר אצלו וכן הלאה), על זה עוד נעמוד בהרחבה בהמשך.

* * *

תיארתי את תבנית השיחה, שפרטיה השונים הם רק לבוש לדבר האחד הזה שהוא נושא השיחה – את לא בסדר, לא אתה לא בסדר, לא את לא בסדר, וכן הלאה – אבל זה לא לגמרי מדויק – יש עוד דבר חיוני בשיחה הזו שגם הוא נושא סמוי שלה: הצורך להסתיר את כל זה.

משהו בסגנון:

"את לא בסדר, אבל אני בכלל לא אומר שאת לא בסדר",

"לא, אתה לא בסדר, אבל אני בכלל לא אומרת שאתה לא בסדר".

(או אפילו: "לא, אתה כן אומר לי שאני לא בסדר, וגם בזה אתה לא בסדר, אבל אני, לעומת זאת, בכלל לא אומרת לך שאתה לא בסדר").

משמע, יש שני נושאים לשיחה, שני דברים שהמשוחחים עסוקים בהם – לא בסדר, והסתרה. והחלק הזה של ההסתרה חיוני מאוד להתקיימותה של תקשורת קושרת.

בין היתר הוא קשור לזה שזה לא בסדר להגיד על מישהו אחר שהוא לא בסדר, ומכיוון שהעיקר כאן הוא בעצם להראות ש"אני בסדר", אז גם כאן, עולה הצורך להראות ש"לא אני אומר שאת לא בסדר".

"מה זאת אומרת לא אתה, מי אם לא אתה אומר שאני לא בסדר?",

"הא, אני לא אמרתי שום דבר, זו ה"אמת" שאמרה, או שפשוט הבנת את זה לבד, מתוך ההיגיון, שלא תחשבתי שזו דעה שלי, מן גחמה כזו אישית, זה עניין לגמרי מוצדק".

שני דברים חשובים, אם כן, צצים כאן:

הדבר הראשון הוא עניין ההסתרה, שאי אפשר להגזים בחשיבותו במנגנון התקשורת הקושרת.

והדבר שני הוא עניין "ההיגיון הכללי" שהוא הדרך השגרתית שבה אנשים נוקטים כדי להסתיר. מה שמסתכם בסופו של דבר במשוואה פרדוכסלית – משקרים באמצעות האמת.

ואני רוצה כעת להתעכב על כל אחד מהם.

* * *

אבל לפני זה, אני רוצה שוב להעיר שמנגנון התקשורת הקושרת הוא הרבה יותר מורכב ממה שחושבים. ולא צריך להתייאש מכל הפרטים הקטנים כי הם, כאמור, נושאים את המפתח לקשירות.

מצד שני, למרות כל הפרטים הקטנים שחשוב להתעכב עליהם, בסופו של דבר, כל זה מתכנס בחזרה לתנועה פשוטה, שאדם עושה אותה באופן לא מודע, והיא הדרך שבה הוא גם מפרנס את התקשורת הקושרת הנמצאת שם באמצע בין שניהם, וגם האופן שבו הוא נתפס בה.

קחו גם בחשבון שמנגנון זה של תקשורת קושרת, נוגע לא רק ליחסים שבין אדם לאשתו או אדם לשכנו, אלא הוא אחראי גם למלחמות העולם. אם שנים של ניסיונות להשכין שלום, ואינספור תפילות לשלום, לא הצליחו להתגבר על המכאניקה שלו, אולי היא בכל זאת לא כל כך פשוטה.   

היו אם כן סבלניים לעבור דרך כל הפרטים הקטנים. מי שחווה ניסיון מודע לצאת מתקשורת קושרת (כולנו, אני משער), חווה עד כמה הדבר הזה חזק יותר ממנו. בקלות אפשר להתייאש מן העוצמה הזו, אבל באמת מה שצריך זה ללכת עוד כמה צעדים קדימה עם הבנת הדקויות. זה מסובך, אבל לא מסובך לאינסוף, בסוף נמצא את הקליק הקטן, שאם מתירים אותו, מתירים גם את כל מה שבדרך.

* * *

נחזור אם כן לעניין ההסתרה. ראו כאן איך הקשר מסתבך מתוך השקר.

עד כדי כך, שאני נוטה לומר, שאם היו רק מורידים את רובד ההסתרה, דפוס התקשורת הקושרת לא היה מחזיק מעמד.

כל אחד מהם עושה דבר מה, אבל בו זמנית מסתיר שהוא עושה אותו. משמע, כל אחד עושה דבר אחד, אבל מעמיד פנים שהוא עושה בעצם דבר אחר. זה לא שהוא משקר במודע, אבל הרבה מהאנרגיה שלו מושקעת בהסתרה.

באופן כלשהו הוא מסתיר זאת גם מעצמו – גם את זה שהוא עסוק בהאשמה, וגם את זה שהוא עסוק בהסתרה. וזו אחת הסיבות שתקשורת קושרת היא כל כך קשה להתרה. זה מן שיגוע עצמי כזה הנסתר מן העין. שימו לב שכאשר עוסקים בהסתרה, בעצם, עוסקים בכיסוי, והכיסוי ככלות הכול הוא משהו גם אם הוא רק דימוי, והוא מושך אליו את מלוא תשומת הלב כאילו לא היה דימוי אלא משהו של ממש.

כל זה לא נעשה חס וחלילה מכוונה רעה, הייתי אומר שזה סוג של בלבול. הוא מנסה לשפץ את המציאות, לתקן אותה אל תוך ה"בסדר" שראוי להיות, והוא כל כך עסוק בזה, עד שהוא לא מבחין שמה שהוא עושה הוא בעצמו הכרזת אמת הפוכה. בניסוח אחר: כל אופן ההישרדות שלו עכשיו קשור בפעולה המהנדסת: הוא רוצה שיהיה טוב, והוא עושה זאת באמצעות הכרזתו – יהי-טוב – בלי לשים לב שבדרך נעשה משפט הציווי למשפט תיאורי – המכריז שטוב – מה שהוא שקר גמור (הוא לא היה טורח כל כך לעשות שיהיה טוב, אם אכן היה טוב). הנה יצא לו שקר לדרך.

* * *

שימו לב לעוד דבר מעניין: כשהוא עסוק "שיהיה בסדר", הוא יוצא לדרך עם התחושה שדווקא לא בסדר, אבל ייתכן שזו אותו עיסוק הנשלח קדימה – לנסות שיהיה בסדר – שבעצם שולח אחורה את התחושה ש"לא בסדר". אולי מלכתחילה לא הייתה תחושה כזו, או אם הייתה, הייתה רק תחושה מוחלשת, אבל באותו רגע שהחל לנסות שיהיה בסדר, הוא שלח מסר הפוך, ויצר מציאות של לא בסדר.

אפשר להתרשם מן העניין כאשר מבקשים ממישהו, לגמרי באופן מלאכותי, להצטדק על משהו שהוא בכלל לא עשה – אם יתמיד בכך, הוא יתחיל להרגיש אשם. ולא במקרה. האשמה היא עצם הניסיון להתגונן בפניה. או בניסוח אחר: העיסוק בהתגוננות, הוא הוא הפעולה שמייצרת אשמה. (ואולי אין אשמה חוץ מזה).

וזה מראה עד כמה תקשורת קושרת היא מנגנון מוחצן, שלא קשור לפסיכולוגיית העומק של הנתפסים בה. זה המנגנון שקושר – דפוס של תקשורת – ואפשר להצית אותו מכלום:    

"מה, אתה מנסה להסתיר ממני משהו?"

"לא, אני לא מסתיר ממך שום דבר, באמת."

"אז למה נראה שכאילו כן?"

וכן הלאה.

ראיתי מופעים של תקשורת קושרת נדלקים בין אנשים זרים לחלוטין, ולגמרי משום דבר.

* * *

ואם הגעתם עד כאן, ואתם מרגישים שאתם מתקשים להבין את העניין – אל תתמהו.

יש בכל אחד מאתנו מנגנון אקטיבי שעסוק בהסתרת הדבר הזה עצמו מעיני עצמנו, וההרגל להסתתר כל כך טבוע בנו, עד שאני משער שהוא פועל גם עכשיו, כשהדברים הם תיאורטיים, ובכלל נוגעים לאנשים אחרים. אבל, תקשיבו פנימה, ואני חושב שתוכלו לגלות, כמה מאמץ ההסתרה לוקח חלק חשוב בתסבוכת אליה נקלעו השניים, בעודם מנסים לשכנע זה את זה שבעצם "הכול בסדר".

שניהם ממשיכים לייצר תקשורת שמתאמצת להיראות נורמטיבית. אף אחד לא שולח את החיה המשתוללת שלו קדימה. היא לא מחטיפה לו סטירה, הוא לא רומס אותה בגופו. הם ממשיכים לתחזק איזו הגינות, אפילו לא מוכנים להגיע לרובד הזה של שיחה גלויה היורדת לרמה – "את לא בסדר מה שלא תגידי, כי בעצם כך אני רוצה שתהיי", ו"אתה לא בסדר, לא משנה מה תגיד, כי אני צריכה לצאת בסדר מן העניין". הם מעמידים פנים שמשהו אחר קורה, שהם מתווכחים על הפרטים, שכאילו מה שחשוב הוא הצדק וכן הלאה. והם מעמידים פנים לא רק כלפי הזולת, אלא גם כלפי עצמם, מתבצרים בצדקנותם.

שניהם, מן הבחינה הזו, כמו מנהלים שיחה של מישהו אחר. שניהם משתדלים להיות שחקנים טובים באותו תיאטרון שארגנה להם התקשורת הקושרת. שניהם אבודים בתוך סבך הכוחות שהם חשים חסרי אונים מולם. וחלק בלתי נפרד מן התקשורת הקושרת קשור בדיוק באמונה בחוסר האונים שלהם.

כל אחד מודע לחוסר האונים שלו, וחש שאין לו ברירה, אלא להשתתף בהצגה הזו. שניהם, מבחינה זו, חשים כמי שנלכדו בסיפור לא שלהם, ומן תחושה פנימית כזו בוערת בהם – שרק במקרה הם כאן. זה לא שייך אליהם, זו טעות, הם לא היו אמורים להיות כאן, בצורה הזו, בסבך הזה.  ובכל זאת, אין מה לעשות, עליהם לשחק את המשחק. (אבל בו זמנית, בצד זה, הם מנסים לצאת ממנו, ולמעשה דווקא ניסיון כושל זה שלהם ממחיש להם עד כמה הם תקועים וחסרי אונים, בלי שהם מבינים שהדרך המיוחדת שבה הם מנסים להציל את עצמם ממה שהם מזהים כלא שייך להם, לא רק שאינו יעיל כדי להשתחרר, אלא הוא הדבר שממלכד אותם פנימה.)

* * *

הדבר השני שהתייחסתי אליו למעלה הוא העובדה שהם מבצעים את ההסתרה באמצעות מה שאני מכנה "הגיון מקבילי". פירושו של דבר, שהם מתחמקים מלהודות שזה הם שחושבים שהאחר הוא לא בסדר. "אני, מה פתאום, לא אמרתי שאת לא בסדר". במקום לעמוד באומץ מאחורי אמירתם, הם הופכים את אמירתם למן עקרון כללי כזה, שנאמר באופן מקבילי על ידי ה"אמת" או ה"הם", ושהם רק מפנים את תשומת הלב אליו. "לא אני אמרתי".

וכל אחד מהם עושה את התרגיל המתוחכם הזה, גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים.

לזה קוראים הצטדקות.

בהצטדקות, אדם מנסה למצוא צידוקים כלליים, הגיוניים, ציבוריים, "אמיתיים", "הכרחיים" , למה שהמקור שלו הוא לגמרי אישי:

"אני לא אמרתי שאת לא בסדר, זו לא גחמה אישית שלי, זו ה"אמת" שאומרת שאת לא בסדר, ואני רק מדבר בשמה." (כלומר – וזה שייך לרובד ההסתרה – "את באמת לא בסדר בקנה מידה אובייקטיבי לחלוטין, אני רק שליח של האמת הזו").

כל אדם שמצטדק, גם אם אינו אומד דבר כלפי חוץ, מנסה בעצם לעמוד איתן מול משפט ציבורי שיכול להכיר רק בטיעונים מקביליים, טיעונים שתקפים באותה מידה ימינה ושמאלה, למעלה למטה, קדימה אחורה. טיעונים שהם "הוגנים" "אובייקטיביים" וכן הלאה. טיעונים שלא נאמרים מנקודת מבט של מישהו מסוים, אלא, בעצם משום נקודת מבט – שהיא נקודת המבט של "אובייקטים". ומכאן המינוח "מקבילי". זה לא טיעון שמתחיל ממישהו שעומד מאחוריו, הוא כאילו חולף בקו ישר באוויר משום מקום לשום מקום, שום דבר לא אישי, רק ה"אמת".

אבל כמובן, כל זה הוא הסתרה. כי המוטיבציה של שני הצדדים בתקשורת קושרת היא בכלל לא גילוי האמת. הם רק משתמשים בה, כדי שיוכלו לשקר בלי שיוכלו להיות מואשמים על כך:

"אני דווקא חזרתי בזמן אתמול,"

"טוב, אז אתמול במקרה חזרת בזמן, אבל…"

אגב, זה עובד נהדר גם כשלא אומרים שום דבר בכלל – משמע כשהצד השני מבין את זה לבד. למשל, כאשר הוא חוזר ועושה כלים בפעם החמישית השבוע, גבו מופנה אליה, הוא שכל כך עסוק וצריך לחזור הביתה לאחר יום עבודה ולגלות שהיא אפילו לא הצליחה… נו כל מילה מיותרת. הוא פשוט עושה כלים. ותאמינו לי, הגב שלו צועק את האמת הזו, היא מבינה הכול בלי שהוא צריך להגיד מילה. 

(ומעניין שהדוגמא הזו של "לעשות כלים" חוזרת ועולה כל כך הרבה פעמים ביחסים בין בני זוג – כאילו הסדר הפיסי שהם מנסים לעשות בבית, מהדהד עם הסדר המקבילי שהם מנסים להכניס בו אחד את השני).

בקיצור, זה היבט נוסף של תקשורת קושרת שקיים בכל תקשורת קושרת: ההתחבאות מאחורי הגיון מקבילי, מאחור ה"אמת לכשעצמה". הוא אומר איך "דברים צריכים להיות" והיא אומרת "איך דברים צריכים להיות" אף אחד לא מדבר בשם עצמו. אפילו שאנחנו יודעים, כמובן, שכל אחד מהם אומר רק את עצמו. והצידוק המוצדק, הוא באמת רק תרוץ.

שימו לב שגם המילה "בסדר" רומזת על עניין זה של "הגיון מקבילי". כשהוא אומר שהיא לא בסדר, הוא מתכוון להגיד שהיא לא בתוך הסדר. מה זה הסדר הזה שהוא דורש ממנה להיות בתוכו? כמובן, לא הסדר שלו, הוא מתכחש לכך, זה סדר הדברים הנורמאלי, הראוי, כמו שכל אדם בר דעת אמור להבין אותו. הנה, שורות שורות של נעליים, מסודרות באופן מקבילי. הנה, זה סדר. "ואת, אמורה להיכנס לסדר הזה". ("כלומר, את לא בסדר").

ושימו לב לעוד דבר קטן: כשהוא מכריז על הסדר ועל כך שהיא לא בתוך הסדר, בו זמנית הוא חותם עם הסדר הזה ברית שיתוף פעולה. מבלי משים הוא כורך את עצמו בתוך הסדר הזה ונעשה מחויב לו – שותל את עצמו בסיפור שהוא לא שלו, שהרי ברור שהוא צריך לתת דוגמא אישית. אבל הסדר הזה לא בריא בשבילו, לא פחות ממה שהוא לא בריא בשבילה, וגם על זה הוא כועס עליה, שבגללה הוא בעצם צריך לחיות בעקרונות, שבאמת זרים לרוחו.

על זה נאמר שככל שאדם תקוע יותר בסיפור לא שלא (באידיאולוגיה) כך הוא נאבק עליו ביתר חירוף נפש…

* * *

ולא במקרה עולה כאן המילה "אידיאולוגיה". כאשר אדם מתחיל לדבר ב"עקרונות" ובהגיון "מקבילי", ומנסה להכניס את הזולת אל תוך ה"סדר", זה גם המקום שבו הוא חדל לראות אותו כאדם, ושוב אינו מסוגל לפגוש אותו. ועל כן אי-דיאלוגיה.

במקום הזה האחר בהכרח נעשה לאובייקט. שייך ל"סוג הזה" אקסמפלר פרטי של איזה עניין מקבילי, מופשט, כללי. וכך כל אחד מהם מרגיש שזולתו מכניס אותו לתוך קופסא, ושם עליו תווית שבכלל לא קשורה אליו. ושוב, הוא חש אנוס על ידי קופסא זו, ומשוכנע שהסיבה שהוא כלוא בתוכה קשור למה שהזולת מחולל לו. "למה את מכניסה אותי לתבנית, אני לא סובל שאת עושה לי את זה". ובדומה למה שאמרתי על האשמה, גם כאן עלי לומר – זה לא מה שהזולת עושה, אלא תמיד מה שמגיבים – האופן שמקשיבים, ותנועתה נפש הקטנה שמגישה את הטבעת אל הקרס.

כך או כך, זה חלק בלתי נפרד מן ה"בסדר" – בתוך קוויו המקבילים נעשים האנשים לאובייקטים. וככל שהם מתעקשים יותר לצאת מן הקופסא שנדמה שהם הוכנסו אליה בעל-כורחם, כך הם ממצקים אותה יותר.  

* * *

הבה נראה לאן הגענו בינתיים, ואם כבר הצלחנו לגעת, ולו בקצות האצבעות, באותו זיז, שאם מזיזים אותו אז כל הקופסא מתפרקת/נפתחת.

שניהם עומדים זה מול זה, היא מולו והוא מולה. כל אחד מהם מתנגד למה שקורה עכשיו, מנסה לשנות, למעשה, להציל, את המצב. שניהם מתנגדים למה שקורה עכשיו לאור דימוי של "איך הדברים צריכים להיות".

משמע, מה שמחריף את ההתנגדות, זו המחשבה שכל אחד מהם אוחז בה, שזוגות לא אמורים להתנהג כך אחד אל השני. שהמצב הזה (שהיא אשמה בו, כמובן), לא אמור להיות. כל המצב הוא לא בסדר. אכן, הם עסוקים כל כך ב"סדר", ולא באמת מצליחים לפגוש אחד את השני.

למעשה, הם מנהלים איזה סוג של טקס קדמוני, השואב אותם אליו, ושאליו הם מקריבים, בהתמכרות גדולה, חלקים הולכים וגדלים של יושרם. ובכל זאת, מעט המודעות שלהם מבקשת להציל את המצב – וכל צעד שהם עושים, נועד כביכול לתקן. בפועל, בגלל המנגנון של התקשורת הקושרת, כל צעד הצלה כזה רק ממשיך ומעניק אנרגיה לדבר הזה. אם רק היו מתייאשים למשל, וחדלים לנסות להציל את המצב, (משמע שהיו חדלים להתנגד למה שיש), זה כבר היה מוריד הרבה מן האנרגיה של התקשורת הקושרת. אבל בינתיים בזה הם עסוקים: להחזיק מעמד, להעמיד את ההצגה הראויה, בתיאטרון שלא שייך לאף אחד מהם (אם כי כל אחד חושב שהוא שייך לזולתו). הצגה שבה רק במרומז מובנת האשמה של כל אחד, אבל בפועל, בשטח, איש לא מאשים אף אחד.

ודרך אגב, גם אם הם כן מאשימים זה את זה בקול רם, עדיין יש איזה רובד של הסתרה שנמצא שם. שאלמלא כן, אני מתעקש, כל התקשורת הקושרת הייתה נפרמת. גם כשהוא צועק בקולי קולות – "את לא בסדר!" (ממש מילה במילה), באופן מתוחכם כלשהו הוא מסתיר מעצמו וממנה שזה מה שהוא עושה. (הוא מסתיר שהוא המאשים, שבעצם אין לזה שום בסיס הגיוני, שזה בא ממקום אישי וכאוב, וכן הלאה, משמע, הוא עדיין עושה את זה לא כביטוי אישי שלו, אלא כמלאכה זרה, כהכרזה, כהתחמקות מאחריות, כהסתרה של על עצמו). הוא מסתיר זאת ממנה ומסתיר זאת ממנו עצמו. ושוב, ללא ההסתרה, הייתה התקשורת הקושרת מתפרקת – הופכת אולי לסכסוך, אבל בו זמנית גם לאהבה. הקיום שלה, מוחזק ומתוחזק מתוח ומתנגד, על ידי ההסתרה ועל ידי ההתנגדות. שתיהן מגבות זו את זו.    

* * *

הבה נצעד צעד נוסף:

("מה, יש עוד צעד? לא מספיק מה שהיה עד עכשיו?" עוד קצת, אנחנו מתקרבים לסוף.)

למעלה תיארתי איך שצד אחד מושיט חוט עם קרס, והצד השני מגיב ומושיט חוט עם טבעת, ושרק מתוקף זה מקבל הקרס את משמעותו הקושרת. (וכדי להעמיק את הדימוי צריך לחשוב על הרבה חוטים עם קרסים וטבעות הנשלחים מן האחד לשני, וכמו ב"סקוטש, אוחזים זה בזה. ובאמת לא משנה מאיזה צד הקרס ומאיזה הטבעת, העיקר שהם יהיו זה מול זה, מתואמים זה עם זה, נתפסים זה בזה). כעת אני רוצה להבהיר מה היא אותה תגובת-טבעת שנשלחת חזרה אל הקרס.

זה קשור אל אחד המשפטים שפתחתי בו – זה שהיא מאשימה, לא בהכרח אומר שהוא אמור להרגיש אשם. ואם הוא מרגיש אשם, זה בגלל משהו שהוא עושה בלי להיות מודע לכך. לא משהו שהוא עושה כלפי חוץ, אלא תנועת נפש שהוא עושה מבפנים, והיא הנותנת את התוקף להאשמה. אם לא היה עושה, האשמה לא הייתה עובדת. במקום אחר תיארתי זאת ממש כמו איזה נוזל שכדי למצק אותו (ולהפכו לממשי ובעל השפעה) צריך להוסיף לו קטליזטור מן הצד השני. הוא לא שם לב לכך, אבל זה הוא ששופך פנימה את הנוזל השני.

אבל מה הוא נוזל שני זה שהוא מחזיר בתגובה לראשון שנשלח אליו? מה היא אותה תנועת נפש שמתוקפה זה שהיא אומרת לו "אתה לא בסדר" גורם לו אכן להרגיש לא בסדר? מה הוא הדבר הנוסף, העודף שהוא עושה, שמאפשר לכל זה לקרות?  

* * *

על מנת להבין מה הוא הדבר הזה שהוא עושה, צריך לראות איך כל אחד מהם מתפקד עבור השני גם כשחקן בדרמה, אבל גם כ"קהל".

משמע, זו התודעה של האחר העומד מולו, שבה כל אחד מהם מנסה להקים את תיאטרונו. נכון, הוא מגייס לכך את ה"קהל", אבל נדמה לי שה"קהל" לא היה יכול להתקיים אלמלא התודעה המתבוננת של האחר. כן, בסוף יש גם סוג של קהל חיצוני – דמיוני ככל שיהיה – ושבידיו הכוח לשפוט ביניהם, אבל הקיום של הקהל הזה עובר דרך תיאטרון תודעתו של הזולת הממשי הניצב מולו.

וזה נכון גם בסכסוך בין שכנים, שכביכול מנוכרים זה לזה, ולכאורה כלל לא מנסים להרשים זה את זה. כל אחד מהם אומר לעצמו: "מה הוא חושב לעצמו, שהוא יכול להתנהג כך ולצאת מזה נקי? אני אראה לו מה זה". שימו לב לשפה – "מה הוא חושב לעצמו", "אני אראה לו את זה", ניסוחים החושפים שכל אחד מהם עסוק במה חושב שכנו, אף על פי שהוא מתכחש לחשיבותו של זה בחייו, ומצהיר בברור "לא אכפתי לי בכלל מה הוא חושב עלי".

אבל כאמור, זה טיפה יותר מורכב מזה, כיוון שמחשבתו של הזולת הקונקרטי, מייצגת את הקהל, שמתוקפו גם לזולת יש משקל. אדם שאין שום קהל פוטנציאלי עומד מאחריו – למשל ילד עזוב ללא הוריו – לא מוליד בכלל את הצורך הזה להרשים אותו, לנהל את מחשבתיו, להשפיע עליו שיחשוב דברים מסוימים ולא אחרים. אדם נעשה "אדם", מבחינה זו, רק ברגע שתודעתו המתבוננת, מסוגלת להיות שופטת, והיא כזו רק מתוקף זה שהאדם שייך לקהל שיכול לתקף את עמדתו, ולעמוד מאחוריה. השופט הוא תמיד חבר שופטים.  

כך שאותו אדם, גם אינו מודע לכך, מדמיין את שכנו כנציג של "הם" מסוים – קהל שבעצם לו ולכשמותו הוא רוצה "להראות". הוא יודע שאם שכנו מרגיש מוצדק לחשוב את מה שהוא חושב ולהתנהג כפי שהוא מתנהג, זה כי הוא מרגיש שיש קהל של אנשים שמגבה אותו בזה. השכן מעיז לחשוב את מה שהוא חושב (וזה מרגיז כל כך) כי הוא חושב שהוא צודק, והוא יכול להרשות לעצמו להרגיש כך, כי הוא חושב שזו האמת המשותפת שלו ושלכמתו. זה הבסיס לצדקנות של שכנו, וכשהוא בא לקעקע את סמכותה של צדקנותו, הוא עושה זאת לא רק לפני שכנו, אלא גם לפני כל הקהל ששכנו מייצג, ושבכלל מהווה את הבסיס לתקשורת ביניהם.

(כלומר, אף על פי שלכל אחד מהם יש מן הסתם "קהל" שאינו שייך לשכנו, הנה, בכל זאת, יש קהל ששניהם חולקים יחדיו, ועל דעתו של קהל זה הם נאבקים – כשהוא אומר "אני אראה לו" הוא מתכוון "להראות" לאותו אחד שהוא נציג הקהל הזה).           

* * *

כשהיא אומרת לו שהוא לא בסדר, אם כן, (ולא משנה מה הלבוש של הקונקרטי של אמירה זו), הוא לא רק שומע את מה שהיא אומרת לו, אלא מייד הוא נכנס לתודעתה כאילו היא הייתה הקהל, ומשם הוא לוקח אחריות על מה שהיא חושבת. הוא לוקח אחריות, משמע הוא רוצה להנדס: הוא היה רוצה שלא תחשוב כך וכך עליו. וגם אם טרם עשה דבר בעניין, הוא כבר כולו מגויס לעניין – נמצא כבר בראשה, עושה את החשבון ורוצה לחיות בשבילה, בכלל בלי לכבד את חירותה.

ברגע זה נעשה כל קיומו קשור באור תודעתה המקרין עליו. מתוך נקודת המבט של תודעתה הוא דימוי בתיאטרון שלה, וכעת הוא רוצה לעשות את הבלתי אפשרי – ליצר, דרך מראת תודעתה, את הדימוי שיאפשר לו קיום של שלום (או בכלל קיום, לצורך העניין).

האם אתם עוקבים אחרי עד כאן? הוא מנסה לעצב את מחשבתה – לפסל את הדימוי שלו בעיניה, ולצורך זה הוא חודר לתחומה, ולוקח אחריות עודפת, על מה שכלל אינו מאחריותו. באקט זה, אחריות עודפת, הוא הפך את האשמתה לעניין של ממש.

היא אמרה "אתה לא בסדר", והוא, במקום להישאר אצל עצמו, עבר אל ראשה. משמע, הוא התחיל לראות את עצמו דרך עיניה, ולנסות לעשות מניפולציה על האופן שהיא רואה אותו. באותו רגע, בנדידה זו מתחום עצמו אל ראשה, הוא מיצק את האשמתה והפך את עצמו לאשם.

התנועה הזו היא הטבעת שהוא שלח, היא זו שהפכה את הקרס לקושר. זהו אם כן ה"נוזל, הסמוי, הקטליזאטור, אשר הוא שלח לקראת האנרגיות השליליות שלה, והפכו את האשמתה למשהו של ממש.

ואם לא היה עושה את הצעד הזה של אחריות עודפת, הקרס היה חוזר כלעומת שבא, בלי לתפוס בדבר.    

* * *

אגב, בניסוח אחר: ברגע שהוא עבר אל ראשה הוא התחיל לראות את עצמו כאובייקט, ולא רגע אחד לפני כן. וברגע שהוא התחיל לראות את עצמו כאובייקט, כסוג של "הם", כנציג של סדר מקבילי, מייד הוא החל להילחם בכך, ומלחמתו, שהיא חלק בלתי נפרד מן התקשורת הקושרת, במקום לחלץ אותו מכך רק הוסיפה לעניין.

אכן, הם נעשו שני אובייקטים, שמנסים להיחלץ מן הקופסא, בדיוק על ידי אותו מנגנון שעושה אותם כאלה.

וכל זה קשור באחריות העודפת שהם לקחו זה על זה – וזה על מחשבתו של זה.

במקום להפריד ולחיות כל אחד את חייו שלו, הם הסתבכו זה בתודעתו של זה, ובקהל שהיא מייצגת, לכאורה.     

* * *

התגובתיות הקושרת, אם כן, נעוצה באחריות עודפת – בניסיון לחיות בשביל האחר. ואמנם זה נעשה כביכול מתוך רצון טוב, אדם רוצה שהזולת לא ייפגע וחש את האחריות שלו לעניין. אבל באמת הוא גולש אל תחום לגמרי לא שלו, ובמעשה זה מסתבך. הוא מנסה להנדס את מה שאין להנדס אותו. הוא שוכח שהאדם שמולו הוא נוכחות חיה, לא רק אובייקט שמאשר את קיומו שלו.

"אני לא רוצה שתחשוב עלי כך וכך",

אבל באמת לא שלך הוא להחליט מה יחשוב או לא יחשוב.

במילים אחרות, פתחתי בזה שאמרתי שהשיחה האמיתית שמתנהלת ביניהם היא:

"אתה לא בסדר, לא, את לא בסדר, לא אתה לא בסדר וכן הלאה".

אחר כך תיקנתי ואמרתי שיש עוד נושא לשיחה שלהם – ההסתרה:

"אתה לא בסדר, אבל זו לא אני שאומרת שאתה לא בסדר, את לא בסדר, אבל זה לא אני שאומר את לא בסדר"

וכעת אני מוסיף ומתקן ואומר שיש נושא שלישי לשיחה – האחריות העודפת. וכך בעצם נשמעת השיחה ביניהם (וזה סופי):

"אני לא רוצה שתחשבי עלי שאני לא בסדר"

"אני לא רוצה שתחשוב עלי שאני לא בסדר".

אבל את השיחה האחרונה הזו אי אפשר להבין ממש בלא להבין את כל השכבות האחרות, שכן הן ממשיכות לקנן בה כמו קומות שונות באותו בניין. זו שיחה רבת קומות, ורק בנוכחות כל הקומות כולן, יכול להתקיים מנגנון התקשורת הקושרת.

המשפט המורכב הוא זה:

"אני לא רוצה שתחשבי עלי שאני לא בסדר, ואל תחשבי שאני מנסה להשפיע עליך בכך, או מנסה להסתיר שזה מה שאני עושה". (שלוש קומות).

זה האקט השיחתי שעושה כל אחד ואחד מהם עם כל משפט שהוא אומר. זה מה שהוא אומר, בעצם, מתחת ללבוש של מה שהוא אומר.

משפט שהוא ללא ספק סוג של פרדוקס בתור עצמו: אומר דבר אחד ועושה דבר אחר, מבטל את עצמו בעצם אמירתו. אפשר להבין איך מי שמתחיל ללכת בנתיביו יכול להילכד בו לאינסוף.   

והתקשורת הקושרת קשורה למבנה המשפט הזה ולאופן שבו השיחה נלכדת בתוך חילופי משפטים מן הסוג הזה, ובדינאמיקה של ההתנגדות להם, וההסתרה שזה מה שקורה.  

* * *

רגע רגע, אבל במשפט המורכב הזה ("אני לא רוצה שתחשוב עלי שאני לא בסדר, ואל…"), היכן בדיוק נמצאת האשמה הישירה ("את לא בסדר"), שקודם לכן הראיתי שהוא כביכול גוף השיחה הממשי שלהם בקומה הראשונה?

זו הדרך שבה הוא יוצא צדיק-הקהל, ואמור לגרום לה שתחשוב עליו שהוא בסדר.

כי אם היא לא בסדר, אז הוא בסדר, ולא רק מתוקף השוואה פשוטה, אלא מתוך עניין זה עצמו – שהוא קורבן, וקורבן הוא תמיד בסדר. הוא אומר לה – את לא בסדר – כי זו הדרך שהוא מצא כדי להגיד לה – אני לא רוצה שתחשבי עלי שאני לא בסדר.

אני יודע שזה נשמע מוזר. 

* * *

ולכאורה יש כאן סוג של בלבול בלתי נסבל:

הרי הזולת הוא לא רק הקהל – הוא גם שחקן זה עצמו שאמור לשאת עליו את האשמה.

הוא הולך להתבכיין אצל הקהל על ה"הוא שאינו בסדר", בלי להבחין שהוא פונה אל אותו אחד. הקהל והשחקן שאמור לשחק את תפקיד ה"לא בסדר" הם אותו אדם עצמו. הוא מצפה, בתמימותו שהקהל יאשים את עצמו.

מה, הוא באמת מאמין שהקהל יתרצה למן דבר כזה?

כן.  

בתמימותו הילדותית הוא אכן מאמין שכך.

ובכוונה אני אומר "ילדותית", כיוון שיש משהו בעמדה שהוא נוקט, שמחזירה אותו לאותו מקום ילדותי שמסיר אחריות ולא מחבר אחד ועוד אחד. העיסוק העודף בתודעת הזולת, הוא מניה וביה, תמיד עיסוק בפיצול הזה, אי יכולת למזג את בין הצופה (הקהל) לבין הנצפה (השחקן).

הוא אומר לה "תראי כמה את לא בסדר", ובהגיון הלכוד שלו, ישנו איזה מהלך אידיאלי אפשרי שבו היא תראה אכן שהיא לא בסדר. ואנא, לא מדובר בהודאה פשוטה ("כן, אתה צודק, אני אשמה, סליחה"), לא לשם הוא דוחף. מדובר בפרדוכס שהוא לא יכול, מעמדתו הילדותית, לזהות אותו ככזה – שהיא, תכיר בזה שהיא "אובייקט" אשם (כי זה מה שזה אומר להודות בזה שהיא "לא בסדר"). אבל מצד שני, כמובן, רק מי שאינו "אובייקט" יכול להכיר בכך. וכך הוא פונה אליה בדרישה בלתי אפשרית, שלעולם לא תמומש.      

* * *

הבה נחזור לתחילה הסיפור.

היא אומרת לו:

"אני לא קושרת אותך, אתה יודע" אבל באמת מה שהיא אומרת לו זה "אתה לא בסדר", היא מאשימה אותו, ואגב כך מנסה למצוא צידוק לעצמה. כמובן, היא לא אומרת את כל זה באופן ישיר, למעשה היא גם עסוקה בדבר הזה עצמו – בהסתרה. "אני לא קושרת אותך" – משמע, שום בית משפט לא יוכל להראות שאני לא בסדר. זה כמובן אקט תקשורתי. הוא לא בא להגיד אמת, הוא בא להשפיע, לעצב, לדבר עם מישהו, לשכנע אותו במשהו. משמע, היא, באופן כלשהו, עושה את החשבון שלו, נמצאת בתוך התודעה שלו, ומרגישה, מתוך הזדהות עם קיום זה, לגמרי תלויה ב"שכר הדירה" שהיא משלמת לו על כך (משמע שכר דירה על התיאטרון שהיא מקיימת אצלו). היא תלויה במה שהוא יחשוב עליה. והיא תלויה בגללה, לא בגללו. לכן היא אומרת לו: "אני לא קושרת אותך". זה לא בא לתאר משהו שהיא חווה, או איזה אמת מדעית. "אני לא קושרת אותך" צולל היישר לתודעתו, ומבקש לגרום לו להרגיש ולחשוב דבר מה. אגב, לא בהכרח לקשור אותו – הקשירה, היא רק מופע לוואי.     

* * *

נו, אז הגענו לזיז?

אני חושב שאנחנו ממש קרובים, אבל אני רוצה להשאיר לכם את העונג,

להתקדם עוד צעד קטן,

לתת את הקליק,

ולראות איך כל זה קורס אל המרחב הפתוח.

בהצלחה.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *