ומה יעשה עכשיו?
שוכב הוא במיטתו ולא מצליח לישון. הוא טרוד במחשבות על עמיתתו לעבודה, והכעס שלה עליו. הוא מרגיש קשור, אף על פי שהוא מנסה לשכנע את עצמו שהוא נהג כשורה, שהפעם זו היא שלא ראתה נכון ולא בצדק היא מאשימה אותו. אבל כל הניתוחים האישיים האלה לא עוזרים – את הויבראציות האלה שלה הוא מרגיש עד כאן ממרחק של קילומטרים רבים, גלים מוחשיים של התנגדות המרתקים אותו למקומו. שוב ושוב הוא מדבר אתה בראשו, ובו בזמן גם מנסה להדוף אותה ולעסוק בעניינים שירגיעו אותו מעט.
זה לא עוזר. כל מה שלמד על תקשורת משחררת, לא מצליח לעזור לו עכשיו.
ועולה השאלה האם יש משהו שהוא יכול לעשות בחשכת חדרו הבודד. משהו שיוכל לעזור לו להשתחרר.
* * *
אבל האם בכלל צריך או ראוי שהדבר ייפתר בינו לבינו?
אולי באמת זה חלק מן הברכה שמניבה תקשורת קושרת – היא מחייבת פעולה בעולם האמיתי. לא די שאדם יתכנס אל תוך מחשבותיו – צריך הוא לצאת אל הזולת, לפגוש אותו ממש, ושם, באופן פורה, ליצור ביחד מציאות חדשה.
הוא כבר מכיר איך זה עובד. הם הרי ידידים וותיקים, וזו לא פעם ראשונה שנקלעו למקום הזה שביניהם. הוא יודע ששיחה טובה בארבע עיניים תרכך, תקרב, תשחרר, ושניהם ינשמו לרווחה מצדה השני של השיחה. זה נכון שעכשיו אין לו שום חשק לשיחה כזו, גם הוא כועס עליה, אבל הוא גם מזהה את דפוסי התקשורת הקושרת. הוא יודע שאותה שטיחות וחוסר עניין שהוא רואה בה עכשיו, יחד עם היצר להעניש אותה, לנתק קשר, לעשות משהו דרמטי – למה בכלל הוא צריך להתעסק אתה כל כך? מי היא בכלל? וכן הלאה – כל זה הוא פועלה של התקשורת הקושרת ולא מבטא את צד האמת שבקשר שלהם. והוא מספיק בוגר כדי לעשות את הצעד המוזר הזה אל תוך שיחה של שעה וחצי שאין הוא רוצה בה, אבל שעתידה לחולל בשניהם פלאים. הוא מבין את אחריותו לתת לקסם הנוכחות הזה לעבוד, למרות תחושת הכלא הדומיננטית כל כך הממלאת אותו עכשיו.
הוא מבין את זה.
* * *
ובכל זאת, האם אין משהו שהוא יכול לעשות כבר עכשיו?
זה לא שהוא מנסה להתחמק מן השיחה ומברכת הפוריות שהיא עתידה להביא עליו מעבר לכל מה שהוא יוכל לעשות עם עצמו. העולם צומח מתוך החיכוך הממשי בין אנשים, לא די שהם ישבו כל אחד במערתו – הם צריכים לצאת זה לקראת זה ולחדש את העולם במפגשם הממשי. הוא מבין את כל זה, ומכבד את זה, ומרגיש את האחריות האישית שבזה.
ובכל זאת, לא במקום, אלא בנוסף – האם אין דרך שהוא יכול לשחרר את עצמו עכשיו?
האם לא שמע בעבר על אנשים שהיה להם הכישרון הזה? האם הוא עצמו לא התנסה בכך – איזה מהלך נפשי פנימי שבסופו מצא את עצמו מחדש משוחרר ואוהב?
הרי גם בזה יש אחריות: זה לא רק עניין של נוחות או תועלת, ניסיון לפתור את נדודי השינה כדי שיתעורר ערני מחר. המצב שבו הוא נמצא עכשיו הוא לא בריא. הוא מנתק אותו מן הממשות, מן הברכה שלה ומן האחריות שלו לברך אותה בחיבור מחודש אתה. לא בריא לו ולא בריא לממשות. זו האחריות שלו לנוכחות, לחירות, שמזמינה אותו לא להישאר באותו ניתוק-קושר אפילו רגע אחד מיותר.
כך שיש מובן הרבה יותר רחב שבו הוא יכול לשאול את השאלה ולנסות להגיע ליישובה.
* * *
אבל מה יעשה? הוא הרי לא אוטיסט.
כל פעם שהוא נותן דעתו על כך, הוא שב להרגיש את החוט המוחשי לחלוטין הקושר אותם יחדיו. הוא מרגיש את ההתנגדות שלה, את גלי הדחייה שלה, את ההדף של נוכחותה הכועסת. והוא מרגיש איך כל זה מגיע הישר עד בטנו ומפעיל אותה ובכלל לא נותן לו ברירה. זה מוחץ אותו ומצמיד אותו לקרקע. ומה הוא אמור לעשות בדיוק? לנתק את החוט הזה? לחתוך בבשר החי של הגל? לשים מחיצה אוטמת?
נדמה לו שאם יבחר הוא דווקא יכול לעשות את זה – לאטום את עצמו לחלוטין ממנה ומהשפעתה. לנתק מגע.
אבל הוא לא רוצה. זה מרגיש לו נורא.
הוא לא רוצה להיות אוטיסט, הוא רוצה לשמור על רגישותו לאחרים, וכבר מזמן הוא הבין שאם הוא סוגר את עצמו אפילו בפני אדם אחד בעולם, כאילו סגר את עצמו מפני העולם כולו. הוא לא רוצה לשלם במחיר רגישותו רק כדי להציל את עצמו מאי-נוחות ונדודי שינה.
ואם כן, איזו ברירה יש לו? הוא מאמין במוחשיות של הגלים הללו. הוא יודע שזה לא רק בראש שלו. עד כדי כך הוא יודע, שהוא מאמין שאם היא הייתה מפסיקה להקרין אותם עכשיו מביתה המרוחק, הוא היה מרגיש שמשהו השתנה. ואם זו המציאות, אם זה הבשר של האמת, אז מה כבר נותר לו לעשות?
* * *
מלבד זאת, במחשבה שנייה, הוא גם לא בטוח שהניתוק הוא באמת אפשרי בשבילו.
כלומר, כן, הוא יכול לדמיין איזה מהלך דרמטי, חד צדדי לחלוטין, של ניתוק, אבל בהינתן מערכת היחסים ביניהם הם בכלל לא בשלב הזה. למען האמת, נדמה לו שהוא גם מעולם לא היה עם מישהו בשלב הזה. כך שכל ניתוק, כל ניסיון ניתוק, יהיה בעצם רק עוד מהלך של הידוק שיכבול אותם אל תוך התקשורת הקושרת.
הוא מבין, שבשעה שהוא מתהפך במיטתו ומנסה להוריד מחשיבות העניין, עצם המהלך הזה המתנגד, המרחיק, המבקש להוריד מערכה, הוא חומר גלם מזין לתקשורת הקושרת. ויחד עם זאת קשה לו להבליג על היצר להפחית מן החשיבות של זה כדי להציל את לילו. מה כבר קרה? הוא מנסה להרגיע את עצמו. ומוסיף לכך את ההיגיון: אין בשיחה הפנימית הזו שום תועלת. אם ממילא הם הולכים לדבר מחר, מה תועיל כל הבחישה הזו בראשו עכשיו? די, תנו לישון! הוא ירגיש הרבה יותר רענן ושמח בלעדי השיחה הבוחשת הזו בראשו.
ובו בזמן יודע שזו לא הדרך
אדרבא, עליו להסכים להכיר בכך שהעניין חשוב, נוגע בו, ואפילו הוא פעוט. האם לא למד כבר בעבר שבענייני הנפש אין גדול וקטן? וכרגע, במציאות הנפשית שלו זו עובדה – זה מאכלס את כל חלל תודעתו. להקשיב לזה בתשומת לב, להתפנות להרגיש את זה, זה לא אומר להעביר את כל החשיבות אליה ("מי היא בכלל?"), זה להתייחס ברצינות וכבוד לעצמו ולמה שהוא מרגיש. הוא החשוב, הרגשתו חשובים, הממשות של מה שיש חשובה.
ומלבד זאת, גם היא חשובה, כל אדם חשוב. ואילו ההתנגדות הזו והתגובה ההודפת הזו רק נותנים נופח לעניין שאולי כבר היה מתמוסס אלמלא ההתנגדות. הוא כבר למד את ההבדל שיש בין ניתוק קושר לפרידה משחררת.
* * *
אבל גם קשה לוותר על ניסיונות ההשתחררות.
הוא שמע פעם על מישהו שהתעקש תמיד להיות אחראי על ברז חייו, ולא נתן לאיש לשחק בהגה נפשו. תמיד לקח אחריות על מצב הרוח שלו, על העוצמה שלו, ונותר אחראי לזרם הזורם בעורקיו, לא משנה אילו מניפולציות הפעילו עליו אנשים מבחוץ.
אכן, הוא מזהה את האפשרות, ומאמין בהתקיימותה: הפרדה משחררת, הפרדה שאינה סוג חדש של ניתוק אוטיסטי, אלא תקשורת משחררת במיטבה.
ועצם מחשבת האפשרות, ואפילו בלי לדעת איך בדיוק עשה את זה אותו איש, כבר היא מאתגרת אותו לחקור את כל העניין במבט רענן – ולשאול מחדש:
מה הוא הדבר שהוא יכול לעשות עם עצמו, איזה סוג של תהליך, כאן ועכשיו בחשכת חדרו, שיכול להחזיר אותו לחיק המרחב המאמין, הנושם, הערני, הבוגר?
* * *
וכך הוא משנה כיוון, מניח לרגע למוחשיות של גלי ההדף המכים בבשרו, ומנסה לברר מה היא האמונה האחת שאם יסכים לוותר עליה יגלה מחדש את חירותו.
כמובן: זו האמונה במוחשיות של הגלים האלה עצמם.
במשך שנים של תקשורת הוא למד לפתח את הרגישות הזו. הוא לא צריך שידברו אליו – הוא מרגיש את הזולת. הוא מרגיש את נימי הנימים, מנחש צעד אחד מראש את מהלך המחשבה הבא, ובוחר כיצד לנהוג כדי להתחשב, לא לפגוע, להקשיב, להבין וכן הלאה.
אצלו זה יותר מכישרון שהוא משתמש בו – זה חלק מזהותו וייעודו. זה התפקיד שהוא לוקח על עצמו, והאחריות שהוא משים על עצמו ביחסים חברתיים. הוא מקשיב, הוא רגיש, הוא קולט, הוא מבין, הוא מארגן, הוא משיב.
אבל עכשיו הוא שם לב שהוא בעצם חי בתוך ראשו של הזולת. עושה את החשבון שלו, חי את הדרמה שלו, לכוד, בעצם, לא בתוך איזה מרחב ביניים, אלא ממש בתוך ראשו של הזולת. הוא לא יכול להכחיש את האמיתות האנרגטית של מה שעמיתתו לעבודה משדרת, אבל אולי חלק בלתי נפרד מעוצמת השידור על תחושת הכלא המלווה אותה קשור לזה שהוא נתון בתוך ראשה?
מה הוא עושה שם בכלל?
בוודאי, לשוחח עם מישהו זה גם אכן להיכנס לנעליו, אי אפשר בלי זה. אבל יש מידה לכל. ובכל מקרה, עכשיו הוא דווקא לבד בחדרו, אז מה הוא עושה בתוך ראשה!?
* * *
אכן המוחשיות של הגלים זה לא רק מה שהיא מקרינה אליו ממרחק, אלא גם מה שהוא בוחר להתייחס אליו ולהקנות לו משמעות דרך האחריות שהוא לוקח עליו. הוא מתעסק עם דמותו בראשה מנסה להנדס ולשלוט בבלתי נשלט. זה נכון שהיא מקרינה משהו אבל המשהו הזה אינו קיים לכשעצמו הוא חלק ממרקם היחסים שלהם, חלק מקולט-משדר. הוא נותן לזה את המוחשיות. הוא נותן לזה את האמיתיות של זה.
האם הוא יכול גם שלא?
אנא, הוא לא מנתק קשר איתה, הוא לא עושה עצמו מבודד ממנה – הוא עושה הפרדה, מתיר את סבך הזרועות, ובדרך פלא מוצא כך את הדרך להתחבר אליה מחדש. מסתבר שאותה אמונה שלו שבודדה אותו בתוך ראשה, גם בודדה אותו אל מחוץ למציאות הניסיון – המרחב היחיד שבו הם אכן יכולים להיות בזיקה. הנה, כעת הוא מרגיש אותה ויכול לנחש מרחוק – אבל ניחושו שוב לא קושר אותו.
* * *
אז מה, האם זה כל הסיפר – עניין של מחשבה בראשו? אמונה שהוא צריך לזנוח?
אבל האמונה היא לא רק אמונה – לאמת יש כוח רב. היא פורצת מגדרי המחשבה בהיותה אמת, ומחזירה את האדם לחיבורו. המחשבה אולי לא יודעת לחבר, אבל ברגע שמסירים את המכשול מתגלה ומתנכח מחדש החיבור. כן, מה שהוא יכול לעשות בחשכת חדרו הוא לגשש אחר אותה אמונה בתוכו שהציבה חיץ בינו לבין מציאות הניסיון. אותו מחזיר-מחשבה שהותיר אותו כלוא בתוך הסיפור.
* * *
ואפשר לנסח זאת גם בצורה אנרגטית ממש:
היא אמנם מקרינה את מה שהיא מקרינה, אין להכחיש, אבל העוצמה המוחשית של זה קשורה לגלים שהוא מקרין בכיוון שלה חזרה. זו האלכימיה של שני הגלים המתרכבים זה על זה שהופכת אותם, כמו בתערובת של שני נוזלים מסוימים, למוצק. וכך, אל על פי שהוא חש את הגלים במוחשיותם כאילו הם באים ממנה, ודוחקים אותו ומצמידים אותו וקושרים אותו, באמת זה הוא שמיצק אותם בעזרת הגלים שלו. אלמלא היה מקרין את הגלים שלו האלה לכיוונה, הגל שלה לא היה מתממש, נעשה קונקרטי, הודף אותו לקיר.
וכך הוא מגלה מחדש את סגולת האי-תגובתיות ואת משמעותה.
אבל באמת באמת ולעומק הוא מגלה את סגולת הלבד.
ואתה אחריות העמוקה ללבדתו.
האם לא נאמר שאת שער הזה אפשר לעבור רק כשמסכימים להיות לבד?
* * *
אכן, יש צורך להיכנס לנעלי הזולת על מנת להבין אותו. בלי זה אי אפשר לשוחח באמת. כל שיחה מניחה את מחשבת הזולת. כל תשובה שאנו נותנים לזולת מתייחסת לתשובה הקודמת שלו, ומניחה את התשובה האפשרית שתבוא אחרי הדיבור שלנו.
אבל,
לא להישאר שם.
להיכנס לנעלי הזולת ולצאת משם באופן רציף ונושם.
וזו אומנות. שכן יש פיתוי כל כך גדול, במיוחד אם אתה מטפל, להיכנס ולהישאר. להתבלבל במקום הזה בין לעשות את החשבון של מישהו אחר לבין להתחשב בו. בין להיות מעורב לבין להתערב, בין להיות אחראי לבין אחריות עודפת.
* * *
במילים אחרות, ההפרדה שהיא חלק מן הבגרות, שהיא המהות של היציאה לעולם הניסיון של השייכות הדיאלוגית, היא לא גדר ביני לבינו, אלא ברור והבחנה אורכית בתוכו-אני.
זה מה שמאפשר להיכנס לראשו של הזולת בלי ללכת לאיבוד שם, בלי לאחוז במה שאסור לאחוז בו. ויש פיתוי גדול כל כך לנהל את הדברים מנקודת המבט של הזולת.
וכך גם יש ללמוד להבחין בין התמסרות, שהיא חשובה כל כך בדיאלוג היוצא אל הניסיון, לבין השתעבדות, שהיא חזרה אל תוך הפנטזיה. וזה ממש לא משנה של מי הפנטזיה, כי בסופו של דבר להיכנס לפנטזיה שלה, זה להיכנס לדבר שהוא אפילו לא נמצא בראשה. זה להיכנס למערכת הסגירות שלה, לא לממשות שלה, המזמינה תמיד ביקור מסוג אחר.
* * *
עוד קצת על ההבדל בין התמסרות להשתעבדות:
התמסרות מתמסרת לממשות היחסים – למרחב הבין אישי. במקום הזה אין ה"רודן" שולט. לא שלי ולא שלו. או מוטב, במקום הזה לכל אחד יש רצונו שלו, ואין האחד מוחק את השני. וברור שאדם מוזמן להכיר את רצונו של רעהו, אבל בתהליך הזה לא לאבד את רצונו שלו. זה מה שיעשה את ההבדל בין להיכנס לנעלי הזולת לבין להיכנס לראשו-פנטזיה שלו.
כשאנחנו נכנסים לנעלי הזולת אנו ממילא גם מזהים את הרצון שלו, את המוטיבציה שלו, את נקודת המבט שלו – זה חלק חשוב בנפשו, והכרתה הוא חלק חשוב ביכולת לשוחח אתו. עד כאן הכול בסדר. אבל ישנה תנועה עודפת שבה אנו מנסים להתייצב במקורו של הרצון – בפתח-אינסוף שלו. מתיימרים לדעת לא רק מה הוא הרצון אלא גם מה מקורו. וצעד זה לא רק שלא נדרש לצורך הבנה הדדית ולשיח מעמיק, הוא גם שובה אותנו בתוך עולם הפנטזיה. כיוון שאין לנו כל דרך לדעת את הסיבות הנסתרות – זו הנקודה האחת שתישאר תמיד עלומה – רצונו הופך לנו לאינטרס. שוב אינו הרצון החי, הוא אינטרס. כי רק בתור אינטרס, בתור משהו, אנחנו מסוגלים להכיר אותו. באותו רגע נלכדנו. נגענו במה שאין לגעת בו ונלכדנו. וזה, אם כן הצעד העודף שעשינו.
בוודאי, כדי להבין את הזולת צריך להיכנס לנעליו, אבל תמיד להיכנס עד עומק מסוים ולא מעבר לזה. להיכנס באופן שמשאיר את הקדושה. באופן שלא מדמה לנו לדעת כאילו אנו ידועים את מקור רצונו. כי אז, באופן הסופי שאנו תופסים אותו, אנו מבקשים להחליף את רצונו ולעשות את חשבון רצונו. וזה מיד נעשה לאינטרס וכתוצאה מכך אנו נלכדים בפנטזיה שלו. בדרמה שלו.
אכן, כשאני מבקש להבין משפט של מישהו אני צריך להבין את הכוונה שלו, אבל לא להחליף אגב כך את ההנהגה שלו – כלומר את המידה העמוקה של הלא ידוע שהוא התהליך היצירתי שממנו הוא יונק ויוצר ואשר לא יוכל להיות נגיש לי. ומה שאני מדמה שהוא נגיש לי זה לא באמת.
* * *
כך שצריך למצוא את המינון המדויק המאפשר להבין מישהו בלי להתמכר לו. בלי לשכוח את האוטונומיה שלו ואת האוטונומיה שלי. אני לא ממלא חומר גלם בפנטזיה שלו. אם זה דיאלוג חי, אני לא מהווה חומר גלם בפרה-קונספציה שלו.
ה"מינון" המדויק במקרה הזה הוא לא הגבלה כמותית אלא הבחנה איכותית.
וגם ראוי לשים לב שבדרך כלל אנו נמצאים במצב שבו אין יד ימין יודעת מה עושה יד שמאל. יד ימין מוסרת את עצמה להשתעבדות, ויד שמאל נאבקת להשתחרר ושתי התנועות מזינות זו את זו. וכך נוצרת הדרמה האופקית במקום ההפרדה האנכית.
בהתמסרות יש רק יד אחת, תנועה אחת בוררת.
* * *
לאיזה סיפור, אם כן, הוא צריך לתת לנשור כדי לשוב ולמצוא את חירותו?
לסיפור הזה שלה אותו.
שהוא פרי המצאה של שניהם, וקשור לכך שהוא – בניסיון להבין אותה – ניסה להבין לא רק את מה שהיא אומרת ואת הכוונה שלה, אלא גם את מקורה היוצר, ולעשות באופן זה את האינסופי לסופי. באופן זה נעשו הרצונות שלה לאינטרסים – לביטוי של משהו במקום לביטוי של מישהו. כך נוצרת הפנטזיה – היא לא רק תוכן-סיפורי, אלא הפרי של מאבק הרצון בהתחככותו עם מה שמבקש להפוך אותו לאינטרס. זה לא שקודם הפכו אותו לדמות, למשהו, ואז נולד האינטרס. אלא שקודם איבד הרצון את קשרו לממשות והפך לאינטרס, וממילא גם נוצרה הדמות.
והפעולה השורשית שהיא המקור של כל זה טמונה בזיקה שביניהם – באופי השיחה החי – בתקשורת – ובאותה חדירה עודפת, ידיעה עודפת, שבלבלה את רצון שניהם עד ששוב לא ידע איש מי היא מאין ולאן. כמובן זה מהלך הדדי, לא רק הוא הבין אותה יותר מדי, גם היא הבינה אותו יותר מדי, כל אחד נכנס אל זולתו אבל לא ידע לצאת משם בזמן.
או בניסוח יותר קיצוני, הסיפור שהם נפלו אל תוכו לא התקיים לפני הבנה-עודפת זו של הזולת.
* * *
ושוב יש לומר: ה"עודף" כאן הוא לא ערך כמותי אלא משמעות איכותית. אדם מוזמן להתמסר במלואו לאדם אחר, להקשיב הקשבה מלאה ונוכחת, ועדיין, אם ידע כיצד, תהיה זו התמסרות ולא השתעבדות. וכל עוד ישנה התמסרות, הרי הם חשופים לעולם הניסיון ולרגישות שלו.
ההשתעבדות במובן הזה היא לא מסירה של עצמו לשלטונו של האחר (למרות שזה מה שהוא מרגיש כשהוא נתון בתקשורת קושרת), אלא דווקא לקיחה – לקיחה שהתוצאה שלה היא שהאדם ממול שוכח את רצונו ומחליף אותו באינטרס. זו לא היא שקושרת אותו, זה הוא שקושר אותה דרך זה שהוא התייצב- בהבנתו העודפת, בפתח אינסוף של רצונה, והסתיר ממנה את חירותה, הלא נודע שממנו היא צומחת. התייצבותו, התיימרותו לדעת אל הלא נודע, היא סתימה-לוקחת.
והוא המשיך לעשות את זה בחשכת חדרו. זה מה שתקע את שניהם. במקום שיישאר בפתח אינסוף שלו, הוא התבלבל והתייצב בפתח אינסוף שלה. ומכיוון שבאמת זה לא פתח אינסוף שלו הרי שהוא סתם אותו בנוכחותו, והסתיר ממנה את מקורה שלה.
אכן, הוא התבלבל, פחד להיות לבד.
הוא ניסה להיפגש אתה במקור, ולא הבין שהמפגש בעולם הזה קורה בתהום.
(אותה תהום שיש בין כל שני אנשים).
* * *
כן,
יכול להיות שהיא מרגישה את כל זה מעבר לקילומטרים הרבים.
ומה שהוא הרגיש כגלים שלה הקושרים אותו, זה בעצם רק ההשתקפות של ההבנה העודפת-קושרת שלו, אותה הרגישה ולה הגיבה.
כשם שהיא מרגישה עכשיו, אולי, את תהליך השחרור שלו.
(האם ידע, מה מוזר, שבשעה שהוא התהפך במיטתו גם היא התהפכה במיטתה? למרות המרחק הם היו שני מופעים שונים של אותו עניין).
* * *
האמונה באלוהים, אף שכביכול אלוהים מייצג כביכול את מה שהוא מחוץ לכל ניסיון, מחזירה לניסיון.
האמונה באלוהים היא גם ההלכה (הציווי), לא לדעת את האחר יותר מדי.
אני אומר "הלכה" כדי לדייק את צד המעשה שבזה, את האוריינטציה לעולם הניסיון.
זו אותה צניעות, אותה התמסרות לאחרות של הזולת, באופן שגואל את האדם מן הפיתוי של הידיעה העודפת, שממנה יונקת התקשורת הקושרת את כוחה (אותו כוח המסיט מעולם המפגש והניסיון).
אלה לא ספקולציות תיאורטיות, שהרי כאשר הוא מצליח בחשכת לילו להשתחרר, זה בו זמנית לווה בחיבור לאמנותו באלוהים. ואין קודם ואין אחרי. (כלומר האמונה שיחררה, אבל גם האמונה (המרחב האמוני-דיאלוגי) היא הדבר שפגש מעבר לשער).
* * *
וכדאי להוסיף, כרגיל, הערת זהירות:
בפועל, במציאות, הרבה יותר קשה להשתחרר. זה תמיד מרגיש בלתי אפשרי, ודורש להתעורר מחדש, באופן מקורי החורג מכל נוסחא.