עוד על קבוצתיות והדיאלוגיות

עוד על קבוצתיות והדיאלוגיות

על פניו אין קשר ישיר בין קבוצתיות לדיאלוגיות, אלה שני עניינים שונים העומדים כל אחד בזכות עצמו.

אבל,

כשהמצפן מורה על חבירה לממשות, נראה ש:

דיאלוגיות במיטבה היא פוליפונית (מרובת קולות).

וקבוצה במיטבה היא קבוצה דיאלוגית.

החיבור ביניהם מורה, אם כן, על כיוון.

מכל מקום הנה עוד קצת הפניות לכל אחד מן הנושאים הללו בנפרד, ובהמשך לחיבור שלהם ביחד כפי שבא לידי ביטוי בקבוצות דיאלוג.

* * *

קבוצה

על האיכות המיוחדת של קבוצתיות וקהילתיות אפשר לקבל השראה מסובנפו סומה – אפריקאית שגדלה בקהילה שבטית, ואשר ספרה על האינטימיות מאוד מומלץ. הנה הרצאה שבה היא מחברת בין קהילתיות לרוחניות:

https://www.youtube.com/watch?v=x6RwkD5vnVs

כמו כן, בהקשר של הקבוצה והקהילה מעניין להתייחס לצדק-מאחה – גישה שונה מן הצדק השופט – הרואה בכל עבריינות סוג של קרע בקהילה אותה צריך לאחות, בין היתר בעזרת הקהילה. גישה שמאוד מזכירה את הopen dialogue המתייחסת לאירועים פסיכוטיים – אלא שכאן מדובר באירועים של פגיעה בזולת.

השיר הבא, שהעביר לי ראול וויס (משותפינו לאקדמיה הדיאלוגית) מוסר את המהות של העניין באופן מאוד עמוק:

שיר האדם:

כשאישה באחד הכפרים באפריקה יודעת שהיא בהריון, היא הולכת ליער
עם נשים אחרות, וביחד מתפללות ועושות מדיטציה עד שמופיע
"שיר הבן" שייולד.

כשהתינוק נולד, הקהילה מתאספת ושרה לו את שירו.
אחר כך, כשהילד מתחיל את חינוכו, הכפר מתאסף ושר לו את שירו.
כאשר הוא נעשה מבוגר, הכפר מתאסף שוב ושר לו.
כשמגיע זמן נישואיו, חוזר האיש ושומע את שירו.
בסוף, כאשר נפשו מוכנה ללכת, המשפחה והחברים באים אל האיש, וכפי שקרה בהולדתו, שרים לו את שירו, כדי שזה ילווה אותם ב"משאו".

בכפר זה יש עוד הזדמנות בה האנשים שרים את השיר.
אם ברגע מסוים בחייו מבצע האדם פשע כלשהו או מעשה חברתי בלתי מקובל,
לוקחים אותו למרכז הכפר ואנשיו יוצרים סביבו מעגל. ואז שרים לו את שירו.

השבט יודע שהצורה בה יש לתקן התנהגויות אנטי-חברתיות
אינה ענישה אלא אהבה
ואזכור הזהות העצמית.
כשאנו מזהים את שירנו, כבר אין לנו רצון או צורך להזיק לאיש.
חבריך מכירים את שירך ושרים לך אותו כשאתה שוכח אותו.
שגיאותיך או הדימויים האפלים שאתה מראה לאחרים, לא יכולים להביא את אלה האוהבים אותך לטעות לגביך.

הם זוכרים את יופייך כשאתה מרגיש מכוער; את שלמותך
כשאתה חש שבור;
את זכאותך כשאתה מרגיש אשם ואת ייעודך
כשאתה מבולבל.

Tolba Phanem

ו"שיר", לצורך העניין, לא חייב להיות שיר כפשוטו – הוא יכול להיות משל לאותה מהות שאנו כקהילה יכולים להחזיק עבור כל אדם בקהילתנו. כל זה כמובן מוסר המון על מהות הקבוצה הבריאה וכוחה המרפא.

השיר נכתב, כנראה, על ידי משוררת אפריקאית.

* * *

דיאלוגיות

קצת על מהותה של הדיאלוגיות (לא קשור דווקא לקבוצות) ניסיתי לסכם לכם כאן:

http://www.dialogit.org/tm/archives/1392

בעיקר בהנגדה למונולוגיות.

בטכסט הזה יש גם הפניה לספר (שלא אני כתבתי) על הנושא המרתק הזה.

כמו כן פגשתי לאחרונה מאמר של מישהי, שבדומה להערתם של תמר ואורי שיצאו להגנת ה"שיחות הקטנות" – במקום להנגיד את ה"אני-לז" ל"אני-אתה", היא רואה אותו באופן חיובי, בין היתר כתשתית שעליו יכול להיבנות האני-אתה.

הנה הקישור.

* * *

קבוצת דיאלוג

טוב, על קבוצות דיאלוג כתבתי ספר שלם – אפשר לקרוא אותו כאן.

אבל,

הספר הזה הוא הרחבה של משהו יותר מתומצת שכתבנו ביחד לפני כן, אורנה ואני, וזה מופיע כאן. אמנם הנושא הוא לכאורה אחר, אבל הוא מתמצת את קבוצת הדיאלוג על היבטיה השונים, ובין היתר עוסק בחוכמה השיתופית, עניין שהוא מאוד רלוונטי למה שקרה, ומה שהולך לקרות בלימוד שלנו.

ועם זאת מומלץ מאוד לקרוא במקור את ספרו של בוהם On Dialogue (שני עותקים, שלי ושל אורנה, לצערי, נעלמו לנו…)  כאן תוכלו למצוא את הפרק הראשון

 * * *

הרגלים, השהייה ופרופריוספשין.

ולבסוף, אם עוד נותר לכם זמן – מוזמנים להציץ בקישור הבא:

http://bohmkrishnamurti.com/essays-etc/there-is-no-activism-there-is-only-proprioception-of-thought/

אנחנו נעסוק בהרגלים ובמכניות שלהם בהרחבה בהמשך כשנעסוק בחדר הדרמה ובתוכנה הקדמונית.