להיות תלמיד של הנוכחות

  1. עיקר חידושה של התקשורת המשחררת קשור בהכרה בממשותו של האחר – לא ההכרה המוחית, התיאורטית, אלא האחרת, זו שחוצה את קו הפיצול והבדידות, כאמירת "הנני", וכנכונות לפגוש את האחרות. כאן מגלה האדם שהוא לא לבד. והוא לא לבד לא כי הכול מסוגל להיכנס לתודעתו האחת, אלא כי הוא עצמו מסוגל להשתתף, באורח פלא, בריקוד הנוכחות, כפול התודעות.
  2. זו תנועה מוסרית-חירותית, הלומדת לשחות בתוך המלאות הדיאלוגית, מנווטת-מושלת. לא שולטת – מדברת. נשענת על היש, יודעת שאין היא אחראית לתוצאות, אלא רק אחראית להיות, והתוצאות, הן כבר דואגות לעצמן. ובאותה נסיגה לקומת הנוכחות גם נחשף הפלא. דומה שקרום השיחה שרגע לפני כן היה אטום, פותח כעת חרכיו לפלא, ומה שלפני כן היה סתמי, מקרי, לא מדבר, פתאום נעשה להתגלות. גם אם לפני זה הבין האדם שמה שקורה לא סתם קורה, הוא לא הרגיש זאת. הוא לא הרגיש שאלו מדברים, אליו פונים, ואליו מתכוונים. ואילו כעת הוא חש מחדש בממד הפואטי. 
  3. ומה שאיפשר זאת היה קשור לכך שאחד הנוכחים בשיחה עבר מניתוק לפרידה. די בכך שאדם אחד יצליח לעשות את המעבר כדי שהשיחה תנדוד מן המרחב ההישרדותי למרחב הדיאלוגי-אמוני. והרי פרדוכס: כשהאדם מנתק נדמה לו שאין שום גבול שעומד בתווך בינו לבין העולם, ואדרבא יש רצף לא מופרע. ממילא הוא לא מזהה את פעולתו כ"ניתוק" אלא דווקא כ"ריאליות". אבל זה כך כי מה שהוא מבין מן ה"עולם" אינו אלא השתקפות תודעתו האחת. זהו שטח שמרוצף ב"דומה" ב"אותו הדבר", דווקא משום שישנה שם מראה אטומה המעניקה תחושה של המשכיות – חומר אחיד ובלתי מופרע. הוא לא מודע לכך, אבל זהו כלא, ועל כן הוא גם שומע עולם שותק. ומנגד, כשאדם לומד להפריד, נדמה שהוא מייצר מחיצה, סוג של הפרעה בתווך. יותר מזה, מה שנגלה לו מעבר לקרום מרגיש "אחר", סותר, לא לגמרי מתיישב, לא אחיד. ובכל זאת דווקא כאן הוא נחשף פתאום לפלא – הכול מדבר אליו. מכלא       לפלא.
  4. ומה אם כן קורה במעבר              ? בעיקר דבר אחד: האדם לומד להקשיב. לא, לא להקשיב ברמת הראש, ולא להקשיב לתוכן, אלא להקשיב לדבר עצמו שרוצה להיאמר – לנוכחות. אכן, הכול מדבר אליו – משמע, לכול דבר יש בשר, והוא חש את טעמו. הוא נשען עליו, מקבל אותו, ניזון ממנו. אין זה רק חומר שנושא רוח, אלא קונקרטיות ממשית ונוגעת. שום דבר בשלב הזה אינו מקרי או סתמי. הכול הוא בעל טעם.
  5. ואיך קורה המעבר הזה – זהו פלא. לא מעשה ידי האדם, אלא מעשה ידי הנוכחות. תאמרו: יש כאן עניין מעגלי שהרי לפני רגע אמרתי שכאשר האדם לומד להפריד הוא מזמן נוכחות. אכן, מעגלי. ובכול זאת כמעשה הביצה והתרנגולת, בוקע מן המעמקים כרמיזה קלה ההולכת ומגשימה את עצמה. החירות ממנפת הבדלים זעירים, ואגב כך ממנפת את עצמה. אורח חיים מתמשך מצד אחד, אבל תמיד גם בחירה.  
  6. אבל האם יש "כלים" שיכולים לעזור לאדם בתהליך הזה:                ? דומה שכל כלי שנרצה לתת לאדם מיד יעשה ממנו שוב מהנדס המנסה לעצב תוצאה בדמות תודעתו האחת. משמע, שוב יפצל-ינתק. וכאן העיקר הוא דווקא ההתמסרות ליש, המפגש, הנכונות להיפגש ממש מעבר לכל ניהול יחסים. האם יש כלים שיכולים לעזור לאדם בזה? והרי נדמה שעיקר העניין כאן הוא דווקא בהתייצבות המוסרית הנובעת מלב החירות, והמחשבה על "טכניקה" רק תדחה את מועד ההתייצבות.
  7. לכן, במקום על "כלים" אני מעדיף לדבר על "כלים חברים" כאלה שהאדם אולי מטפח, אבל הם לא בידו, אלא מופיעים ומלווים אותו כברת דרך, כמו על פי יוזמתם. קראתי לסוג הכלים האלה – מלאכים – יצורים של שליחות. למעשה כל מילה היא סוג של מלאך – מופיעה לנו כשאנו צריכים אותה, מלווה אותנו כברת דרך, ואז נפרדת מאתנו. מה שקורא למלאך הוא הסיטואציה. אבל הרי הסיטואציה היא תמיד נתונה לפרשנות. זהו כוחו של האדם לפרש, ללמוד, לקבל, הקורא למלאך. וכאשר עמדתו העקרונית כבר עושה מעטפת פתוחה לפלא, גם המלאכים הרבה יותר זמינים לבוא ולסייע באותה תנופה שהתחילה.    
  8. וכך, בצד טיפוח מלאכים שהוא עניין בפני עצמו (על התרות ומלאכים), עיקר העניין קשור במעבר לאופן הקבלה (בקשה, הישענות, הקשבה, מעגליות, הרגשה) המאפשר לנוכחות לעבוד, ובלימוד – היגיינה של שיחה – התומך בזימוני מלאכים. שיחת ת"ם מובנית היא מעין תרגול העובר דרך אירועי מפתח, והפרשנות-קוראת-המלאכים שלהם. זו לא תורה מוגמרת, אלא פרויקט מחקרי המבקש לשתף אנשים רבים בתנועתו.
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *