היגיינה נפשית

מלכתחילה הצעתי מן תהליך כזה: אדם מזהה שהוא נתון בתקשורת קושרת ונוקט פעולה על מנת לשחרר את עצמו. בניסוח זה גם עלתה כל השאלה של כמה פעיל מן הראוי שהאדם יהיה, וכמה הוא צריך להותיר לאלוהים.

צורת מחשבה זו היא גם שמבקשת, כחלק מתהליך הזיהוי, לתת סימנים בתקשורת קושרת:

סימנים: אובדן חיוניות, חזרה אובססיבית, ערפול, מעגליות, תחושת תקיעות, אי-הרגשה וכן הלאה.

ושוב עולה השאלה: בהינתן שאדם מזהה שהוא במצב הזה, עם עצמו או עם אחרים, איזו פעולה הוא יכול לנקוט?

אבל אולי כל צורת החשיבה הזו לקויה. אולי תקשורת משחררת זו לא פעולה שאני נוקט מול תקשורת קושרת אלא מהלך מתמיד שפועל ברקע ומאפשר אי-הילכדות בתקשורת קושרת.

אולי היא מהלך מתמיד שאפשר לקרוא לו "היות בדיאלוג" שהוא כמו סוג של הוויה אחר, סוג הוויה שמטבעו מזרים. ואם אמנם זה כך, שתקשורת משחררת היא הלך רוח, אקולוגיה נפשית, סוג של היגיינה נפשית – אז אין צורך לזהות תקשורת קושרת – מראש לא נכנסים אליה. או מראש היא לא תופסת את האדם. די לתרגל – אם זו המילה – תקשורת משחררת – האומנות של לא להילכד. אין צורך להתעסק בתקשורת קושרת, לא לתת בה סימנים ולא לזהות אותה.

ומה, אם כן, יהיה קשור באותה היגיינה נפשית?

בגרות. כלומר מהלך פנימי של ניקיון הכולל שחרור מהתניות סימביוטיות, מיצר התמכרות.

בכל זאת מעניין אותי המנגנון של תקשורת קושרת. ואולי כאן, בתקשורות קושרת, אפשר לדבר על מנגנון, אבל לא בתקשורת משחררת. כי ההילכדות היא מכאנית אבל השחרור הוא משהו אחר. אז אני עושה רגע הפסקה במהלך של תקשורת משחררת כהיגיינה כדי לדבר עוד פעם על תקשורת קושרת, ואחר כך אחזור להיגיינה.

 תקשורת קושרת קשורה למודעות יתר. לא לערנות יתר – למודעות יתר. המודעות תוקעת, הערנות מזרימה. מודעות יתר, כלומר, התעסקות מוגברת בעצמי, בסיפור שיש לי על אחרים ועל מה שהם חושבים עלי, וההתמודדות במרחב החברתי הזה. עודף שליטה, ניהול יחסים, מתוך חשש שדמותי תיפגם. דמותי שיש לה קיום, למעשה, רק במחשבתם של אחרים (ושלי). ואז ישנו מעגל של פנטזיה. שבו אין שום מפגש עם האחר, שום מפגש עם הממשי. אני נאבק נגד שדים. יכול להיות שגם האחר נאבק עם שדים, ואולי אותם שדים ממש, ואפשר אפילו שהם מגיבים זה לזה ובונים זה את זה, ועדיין אני לא פוגש את האחר. השדים הם חלק מעולם של פנטזיה. כל זה הוא עצם מהותה של ההתמכרות. מתובלנת באי-אהבה עצמית, באי-הרגשה, בהרגלים רעים של עודף חשיבה של ווכחנות, של הסתדרותיות.

חוזר להיגיינה: מהלך של תקשורת משחררת כתהליך של ניקיון הקודם להתרחשותה של תקשורת קושרת. קודם לא רק בזמן, במהות.

גישה כזו לתקשורת משחררת (ניקיון יומי, התעוררות יומית) היא אפילו לא גישה מונעת (כמו רפואה מונעת) שגם גישה מונעת היא סוג של פועלה שאני נוקט – אמנם לא אחרי, אלא לפני. גישת ההיגיינה גם מפזרת את השאלה של האם האדם יכול לעזור לעצמו, שהרי היא אינה פעולה שאדם נוקט מול תקשורת קושרת. היא איננה מהלך של תפעול של תקשורת. במסגרתה אני לא חושב על עצמי כמי שמרפא את עצמי, אלא רק ככלי לקבלת חסד. אין זו פעולה שאני נוקט כמהלך של שליטה אלא שגרת חיים ששוכנת בצל "באורח פלא".

אז מהם הם הכלים העומדים לרשותה של תקשורת משחררת כהיגיינה יומית?

–         תכני מחשבות

–         לימוד יומי

–         היזכרות באני

–         היזכרות באלוהים

–         לחיות קרוב לרגש,

–         להסכים לקבל

–         ועוד הרבה אולי (או לא) שאני לא פנוי עכשיו להתעמק בו.

וייתכן שגישה זו נכונה גם למצב שבו בכל זאת קורית תקשורת קושרת. כלומר, יש לה מבט שלא מאמין בתקשורת קושרת. וגם כשהיא קורית היא לא נותנת לה כוח. ומבחינתה זה בכלל לא משנה אם היא ברגע זה נתונה בתוך תקשורת קושרת או לא. היא עושה את שלה. וזה נוגע במידה שווה לקדם-תקשורת-קושרת ולהימצאות בתקשורת קושרת. כי גם בהימצאות – וזה הדבר שהיא מחדשת – היא תמיד קודם. הוא אותו "קודם" שאמרתי עליו שהוא לא רק קודם בזמן.

ואם לדבר על תכני מחשבה (האדם נמצא היכן שמחשבתו נמצאת) יש מספר הרגלי מחשבה שהם הבסיס לאי-התמכרות, הרגלי מחשבה שהופכים אחר כך להרגלי תגובה ולמהלך של תשובה – סוג של היגיינה נפשית-מחשבתית. ואת הרגלי המחשבה האלה יש ללמוד ולהעמיק.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *