ערכים של נוכחות

ישנו בלבול גדול בעולם הערכי, הקשור לעובדה אחת פשוטה – בעולם של הישרדות אין מובן לערכים. זה לא שייך אליו כמו שזה לא שייך לסלע להגיד עליו שהוא רדום. ערכים הם חלק בלתי נפרד מעולם של [[נוכחות]]. וכל עוד לא יובן ההבדל העמוק שיש בין קיום/הישרדות לנוכחות יישאר עולמנו הערכי מבולבל.

מה שלא אומר בהכרח שאחרי זה הוא לא יהיה מבולבל. אבל אם הוא יהיה, הוא יהיה מבולבל באופן אחר, יותר אופטימי, שואף לסדר.

ערכים לא שייכים לעולם של הישרדות. זה לא שייך לשפה של ההישרדות, לעולם המושגים שלה, למה שהיא מבחינת המהות שלה. הישרדות עוסקת במושגים כמו מטרה, תועלת, הספק, עמידות, כאלה דברים. אבל לא ערכים.

ובמידה שלכל אלה יש בכל זאת טעם ערכי כלשהו, כמו למשל כאשר מדברים על יוצרנות כערך, הרי זה משום שהאדם לעולם לא יוכל להסתפק בעולם של הישרדות. במידה והוא אדם של ממש, בהכרח הוא גם שייך למציאות הנוכחות, ומתוך מציאות זו גם יש טעם לדבר על ערך יוצרני.

אבל בהתחלה צריך לראות את זה: הישרדות ונוכחות זה לא אותו הדבר.

אפשר לדמיין עולם של רובוטים ביולוגיים המגיבים לגירויים ושורדים בדיוק כשם שאנחנו עושים בהבדל יחיד זה שהם נעדרים נוכחות. כלומר, אין שם אף אחד שחווה שרואה ששומע. הם חיים, במובן מסוים, בעולם עיוור. אבל במובן עמוק יותר אין גם מי שיהיה עיוור. פשוט אין שם אף אחד. אף אחד שהעולם קורה לו.

אין שם אף אחד שהעולם קורה לו. הנה, זה עולם של קיום נטול נוכחות.

וזה בטח לא העולם שאנחנו חיים בו. אנחנו חיים בעולם של קולות ומראות ותחושות וכל אלה פוגשים אותנו לא רק על מסך הכרתנו כפי שיש כאלה שירצו להגיד, אלא באופן אכפתי ונוגע – כל אלה קורים לנו, הנמצאים כאן – נוכחים. ולהיות נוכח זה שונה מאשר להיות קיים.

והנה, בעולם שרק קיים אין מקום לערכים. ובמידה שאנו לומדים לראות את חיינו כגרסא של מן עולם שכזה, כפי שלפעמים נדמה שמכתיבה התרבות הטכנולוגית/צרכנית, אז גם אין לערכים כל משמעות.

ערכים מניחים בהכרח שיש דבר מה שהוא מעבר להישרדות. ודבר אחר זה הופך את הנוסחה המדעית שעל פיה אנו נוכחים כדי לשרוד, להבנה עמוקה שאנו מתקיימים כדי להתנכח. הציפור לא אוכלת כדי להתקיים, היא מתקיימת כדי שתוכל לטעום אוכל. היא לא עפה כדי שתוכל לאכול ולהתקיים, היא אוכלת כדי שתוכל לעוף. "טעם האוכל", "טעם המעוף", כל אלה הם היבטים של נוכחות. וזה נכון שאנחנו צריכים להתקיים כדי להיות נוכחים, אבל השאלה היא מה משרת את מה: ההישרדות את הנוכחות או הנוכחות את ההישרדות. האם העולם האכפתי של האדם על ריבוא טעמיו הוא רק תופעת לוואי שנועדה לאפשר לנו לשרוד יותר טוב (האם זה בכלל עוזר לנו לשרוד?) או שהוא התכלית שעליה מצביע הקיום? 

שאלה זו, אגב, היא שאלה ערכית. ההכרעה בנוגע אליה גם היא הכרעה ערכית. זה לא משהו שהמדע יכול להכריע בו. מבחינת המדע, אם בכלל הוא מכיר בנוכחות, שאלות של "כדי" הם נטולות משמעות. זה מישהו – מישהו נוכח – שבשבילו שאלת התכלית היא בעלת משמעות, שצריך להכריע. הוא יצטרך להחליט אם הוא רואה את הקיום כפרוזדור לנוכחות או את הנוכחות כאמצעי לקיום. 

כך או כך, ערכים לא שייכים לעולם של הישרדות, הם שייכים לעולם של נוכחות. הם קשורים לתנועות נפש של זיקה ומוסר שיכולות להתקיים רק כשיש מישהו שהוא נוכח ושיש מישהו אחר כנגדו שגם הוא נוכח, ושהמפגש ביניהם הוא משהו שמעבר לחילוף חומרים. הטוב והרע היושר ואי היושר, החמלה, האהבה, לכל אלה יש משמעות בעולם של זיקה, והן מילים ריקות בעולם של הישרדות. 

ערכים לא שייכים לעולם של הישרדות ומערכת חינוך שעיקר המסר שלה הוא הישרדות, שזה מה שהיא יודעת לספר על החיים לכל מי שבא לדרוש במרכולתה, גם לא תוכל לחנך לערכים. אנא, לא יכול להיות ערך בעולם שכל העניין בו זה להחזיק מעמד, להסתגל, להתפרנס, לנוע ביתר הצלחה ממבחן למבחן על פני מסלול שבפני עצמו אין בו טעם. שכולו מכוון להצליח "להסתדר בחיים" (הישרדות). משרד חינוך שמושתת על תפיסת עולם שכזו אינו יכול לחנך לערכים לא משנה כמה תוכניות מפוארות הוא יוצר לשם כך. משהו בתשתית צריך להשתנות, שם המשחק כולו, מסר היסוד.

ומדברי א. ד. גורדון:

"אנחנו, כל אחד מאתנו וחיי כל אחד מאתנו, איננו אמצעי למטרה רחוקה, אשר בתור אמצעי, בכדי להשיג את הקודש, יכולים אנחנו להיות חול וחיינו חול, על פי הכלל – המטרה מקדשת את האמצעים. אנחנו עצם המטרה, החוליה הראשונה בשלשלת המטרה או המטרות. המטרה או שלשלת המטרות מתחילה בנו ובחיינו."  

וזה נכון שמשרד החינוך הוא לא לבד בעסק, הוא הפרי של תרבות שלמה שכשלה והתפתתה לסיפור ההישרדותי, אבל זה גם נכון, שחינוך מאפשר לחרוג מתפיסת עולם זו. ואת ההזדמנות הזו החמיץ החינוך הממלכתי. ומכיוון שבשבילי עיקר החינוך קשור לערכים, הרי שלכנות את משרד החינוך של היום בשם משרד החינוך הרי זו גנבת דעת. לכל היותר הוא ראוי להיקרא משרד המבחנים. משרד המיון. זה מאוד פשוט. אי אפשר לחנך לערכים באקלים שבו הנוכחות היא עניין שולי, רק אמצעי בשלשלת המטרה.

אחרי כל זה אני משאיר לכם לדמיין לבד מה הוא חינוך שמניח את הנוכחות במרכז התכוונותו.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *