(נכתב בסוף המאה שעברה)
ישנו סירוב, שאינני יודע מהיכן הוא בא, להתנחל במציאות. הוא שייך לנטיות ההרגל הללו החצי מודעות, הוא מבטא עמדה עקרונית כלפי העולם – אני לא שייך. זה אומר שאני תופס את החים, את המקום, את החפצים, באופן עקרוני כלא שיכים אלי, ואני לא שייך אליהם.
להתנחל במציאות זה להסכים שהמציאות תסחוף אותי עמה, לא אותי כפי שאני, אלא תמתח אותי, תשנה אותי, תחולל בי מבפנים כפי שהיא מחוללת מבחוץ. זה להסכים לכרוך את גורלי עם גורלה, בעוד שהדבר היקר לי ביותר הוא לכאורה עצמאות, אי תלות, הוא שלמדתי מן המחשבה. והוא שאני מגן עליו תחת הכותרת של חירות.
האפשרות להתנחל במציאות, שהיא האפשרות של האמונה, מפיסה את דעתי. היא מאפשרת לי למשל להגיד על דבר שהוא שלי. לא במונח של בעלות. אלא במונח אחר. וזה גם קשור לענווה. בדיוק מן המקום שבעצם שום דבר אינו שלי. הבה נראה איך זה הולך. בדמיוני אני רואה את דודתי נוטעת עץ בחצר של בניין דירות שהיא יודעת שלא תגור בו יותר משנה. לכאורה, המקום לא שייך לה, למה שתשקיע בו. אבל דודתי של אותה עת, ואולי גם היום איני בטוח, האמינה שכל מקום בארץ ישראל הוא שלה. לא שלה במובן הזה שהיא בעליו, אלא שהיא שהוא שייך לגורלה, שההשקעה שהיא משקיעה בו היא בעצם השקעה בה עצמה, בילדיה, במשהו ששיך לה. אף על פי שגם הניסוח הזה "השקעה בה" מחמיץ. אין כאן ראיית רווחים, אלא נתינה שאינה מפרדיה בינה לבין העולם. לכן אני מדבר על התנחלות בתוך הממשות, שליחת שורשים ההופכים אותי לחלק מקרקע המציאות. תחושה זו היא היפוכה של תחושת אי השייכות, כשאני מגיע לארץ זרה ואומר – לא שלי, וזורק את הנייר על הרצפה.
ובכן, הכל שלי, במובן הזה. לכל אני אחראי. כי אולי זהו המובן של שייכות שאני מדבר עליו ושמכוחו אני חובר למציאות, לא יחס של שליטה, אלא אדרבא של התמסרות ואחריות. לא יחס המנתק אותי מן הדבר, אלא המוסר אותי למציאות, מוכן לסבול את גורלה. לכן אני אומר – זה קשור להסכמה להשתנות.
כי הילד הוא שלי לא רק מכיוון שאני יכול לעשות עמו כל מה שאני רוצה, ולא רק מכיוון שישנה הכרה תרבותית שנותנת לי עדיפות בשליטה זו על פני אנשים אחרים (שהרי לא פעם השליטה שלי היא ההכרזה שלאף אחד אחר אין כאן דריסת רגל. השליטה שלי היא עניין טריטוריאלי, המתבסס על כך שאני יכול להרחיק תביעות בעלות של אחרים, אף אם אני לא מפעיל שום מניפולציה של שליטה. אבל הרחקתי אותו (את הילד), ממלתעות האחרים, ודי לי בכך), הוא שלי מכיוון שכאביו הם מכאובי, ואהבתו היא אהבתי, מכיוון שאני מסכים שהוא חשוב לי.
מה זה אומר שאני מסכים שהוא חשוב לי? זה אומר שאני מסכים להיות נרגש על ידו, מסכים לא לגדר את עצמי מפניו, מסכים להיות מושפע, תלוי, נאלץ להתחשב, כל זה ויותר. ואם אני לא מסכים הרי זה משום, כך נדמה לי עכשיו, תפיסת חירות ששורשה הוא שליטה (במקום ניווט). אני רוצה להיות עצמאי. בלתי תלוי. משמע ששום דבר לא יפעיל אותי מבחוץ. שלא אאלץ להיות מונע, שלבי לא יפעל מבחוץ, לא יכאב מבחוץ, לא יסבול מבחוץ, אלא רק מבפנים. אבל הרי זה לא באמת. זו תמיד רק אשליית שליטה. יוצא מכך שבסופו של דבר לבי סובל וכואב, והוא עושה כן מעצם ההתנתקות. מעוצם ההתנתקות.
מכיוון שאם אאלץ להכיר בקשר הכאב שיש לי עם ילדי, נראה שאאלץ לשאת בקשר הכאב שיש לי עם כל העולם. ועל ההסכמה הזעירה הזו אאלץ לקבל עלי כמו סכר נפרץ את ההסכמה של כאבם של כולם, של עברי, של חברי, של הורי, של כולם. הדבר הזה יפרוץ אל תוך נפשי ויטיל אותי בוכה ללא סוף. הנה במה כרוכה הסכמתי להתנחל, שהיא גם הסכמתי להשתנות. שהיא גם הסכמתי להרגיש. הכל אותו הדבר.
נעשה את כל הסיבוב מן ההתחלה: אני רואה את דודתי נוטעת עץ. אני רואה את עצמי לא נוטע עץ. אני רואה את עצמי משתריין ונמנע מכל וכל להכריז על כך שהחיים האלה הם שלי. זו בסופו של דבר התוצאה – שאני חי את החיים עם תחושה מוזרה שאני חיי חיים שהם לא שלי. אני לא מסכים ל"שליות" שהיא לא רק תחושת השייכות אלא גם איזה גוון של אינטימיות, של רלוונטיות. אני לא מסכים בשל הפחד מן המחויבות. כמובן. בשל הפחד מן הפוריות.
איך נכנסת לכאן הפוריות? היפוכה של הפוריות הוא אותה הצטמצמות של כל חלקי אני אל תוך בועת אני מנותקת, ששום שארית לא תישאר בחוץ. שהרי כל שארית שתישאר בחוץ יכולה להילקח כבת ערובה ולגרור את כולי החוצה. אי אפשר להשאיר אפילו חצי אצבע בחוץ. הכל צריך להיות כאן, מוגן, מנותק. כל מה שבפנים הוא שלי. כל השאר – לא. ואם צריך אצטמצם יותר. ואילו פוריות היא בדיוק מחיקת הגבול הזה, זה לדעת שחלקים שלי, ללא תקנה, נמצאים שם בחוץ, חלקים שלי, משמע חלקים שמחוברים אלי, שהם חלק מחוט הגורל שלי. להסכים להתנחל בממשות זה כמו להסכים להפרות אותה. זה להסכים להיות חלק מתנועה שאין לי שום שליטה עמה, שהדבר היחיד שאפשרי לי ושיש בו מרכז שלי אני הוא הדיבור. מרכז בתנועה.
זה מקומה של האמונה. זו הגדרה הפשוטה שלה – עמדת היסוד שמחליפה את השליטה בניווט, את השליטה בדיבור. והיא שגואלת, בסופו של דבר. זה לעשות את המעבר מן העמדה המצמצמת, האוחזת, המתקבעת, לתנועה זו של התמסרות שהעוגן החדש שלה הוא אמונה – ערנות בתנועה – יכולת דיבור. לא פרוק טוטאלי שיכול היה לנבוע מהפסקת מאמץ הליכוד והכינוס של חלקיי פנימה, אלא הדבר אחר שמסתבר יחד עם ההתנחלות – מרכז.
נתחיל שוב את הסיבוב: אני זוכר את עצמי בעבר, רואה את אשתי דאז מגיעה לבית מלון בהודו, אני נשכב על המיטה היא מתחילה לקרצף את הכיור. מה יש לה לקרצף כיור של מלון דרכים שאנו עומדים לשהות בו לכל היותר מספר ימים? המושג שלי לגבי מה זה "שלי" קובע גבולות בעלות ברורים – זה לא שלי, למה להתעסק עם זה. זה לא שלי, משמע אני פטור מעונשו של זה. אין הוא דורש אותי, מאלץ אותי, כופה עלי, לא את ניקיונו, לא את תיקונו לא שום דבר. הוא לעצמו ואני כאן, אם ארצה אנקה, אם לא, לא. העניין הוא שאני תמיד לא רוצה. תמיד אני חושד בתביעה האפשרית ומתרחק ממנה מראש – איני רוצה להיות בעלים של שום דבר. תמיד אני מתנגד לאפשרות של היותי נתבע ומקדים את הלא רוצה. מה שאגב עושה אותי בדיוק כבר קשור, נאלץ, כפוי, ומה שמחזק מכוח כפייתו, את החשד שלי שצדקתי בהתנגדותי. רק שהכל הובן לא נכון. העניין הוא שאני תמיד לא רוצה. שום דבר לא יהיה שלי. אבל הרי ייתכן שיכולה להיות לי זיקה אחרת לדברים, לא כזו שמעוררת התנגדות, שמאלצת למרות רצוני, אלא משהו אחר, המבוסס על חירות מסוג אחר.
אני חושב עכשיו שמאותה סיבה כנראה אף פעם לא ייחסתי חשיבות, לא התעכבתי להבין, להתעסק, לכתוב על הזיקה שיש בין אדם לחפצים שמקיפים אותו. הם רק תמיד חצי קיימים בשבילי. הם נושאים את הסירוב שלי להפכם לשלי". בטח, אני נקשר לחולצה המרופטת שלי, אבל המוות אורב כאן, ואני מרחיק אותו על ידי הסתמיות שהיא עבודת יומיום שלי ביחס לחולצה. האופן המרושל שאני מגלגל אותה אל תוך הארון, שאני שם אותה עלי, הכל מכריז שלא אבכה על יום מותה, ולא על יום מותי. זה חלק מן הבגרות המאופקת שלי כביכול, האבודה. וכבר בבכי האפשרי הזה אני חווה את כל עוצמתה של ההתמסרות להשתנות, את הטלטול הזה שאני מסרב לו בפחד כה עז. כך מתערבבים פה הפחד מן החיים יחד עם הפחד מפוריות – הפחד מהתפוררות האני, מן הגעש השוצף של החיים שאין בו שום נקודה אחיזה ושמחייב את האמונה.
על האמונה בהקשר הזה כתבתי במקום אחר תחת הדימוי של האדם שמפחד למות מטביעה, שאוחז בכל כוחו את מעט האוויר שעוד נותר לו, ושרק כאשר הוא נכנע, מוכן למות, מגלה בתוך המים שיש לו זימים והוא מסוגל לנשום מים. ההרפיה הזו האינסופית, המוכנות להישען על המים האלה המקיפים אותי מכל עבר, להפסיק להיאבק כדי לרכוש סוג אחר של בטחון – אמונה. לכן אלה היו המילים הפותחות בהארות לפילוסופיה של נוודים: "מי ייתן שלא נהיה כדגים אלה, החוששים מטביעה ומתים מחנק בניסיון לשמור את ראשם מעל המים." תאור הולם לחלוטין את מצבי.
אני מפחד לטבוע בתוך ה"שליות" (מלשון שלי) של המציאות.
מפחד להיקשר.
ומת מחנק אוויר.
זה יהיה תאור הולם של איש הרוח שהנני.
מן הראוי יהיה לכתוב בדיוק את זה על מצבתי: "מת מחנק אוויר".
איך אני יכול אחרת? איך אני יכול אחרת כשאני כל כך לא סומך על המציאות החברתית עד שאני רואה עצמי כאחרוני האבירים שרשמו בדם ליבם את שבועת אי הכניעה. איך אני יכול ליישב את הצד הבריא שבאי כניעה עם הצד הבריא שבכניעה?
נתחיל שוב בסיבוב: הבית הזה על כל חפציו שהוא שלי מבחינת תביעות הבעלות וכל השאר, אבל שהוא אינו שלי בבחינת זה שאני מסרב להיקשר אליו. והרי ייתכן שאני מפחד להיקשר אליו כי אני מסרב להיקשר לצמצומו, להגבלותיו, למה שאינו אני, ואולי בצדק אני מסרב להיקשר. לא רוצה לאבד את זהותי. זה בריא. אין שום מעלה בלהזדהות עם בית עד כדי כך ששוב איני יודע להבחין ביני לבין ביתי. אבל זה כל עוד מדברים על בעלות במונחים של שליטה מנתחת, מצמצמת, מפרדת.
שונה הדבר כשאני מדבר על היקשרות דרך הבית אל המציאות. זה משהו אחר לגמרי שקובע שהעולם כולו שלי. דבר כזה אינו סוגר, מצמצם, מקטין. הוא ראוי בדיוק מן המקום הזה שכל טיפה נושאת את העולם כולו בתוכה. בדיוק משום שההתמסרות לחפץ חומרי במובן הזה, אינה התמסרות לדלת האמות של חפץ זה בתור דבר שגבולותיו גדורים והוא ניתן למניפולציה, אלא התמסרות לצינור שדרכו אני יכול לבטא את חבירתי לעולם, את התנחלותי בממשות. העדינות שלי אליו, הטיפול המסור שלי, אינו בגדר עבודת אלילים, אלא דאגה לעשות טוב. לא לעשות טוב לחפץ, (כמו אלה הממרקים את מכוניותיהם), הוא הרי חפץ דומם, אלא לעשות טוב לאותה "שליות" הממלאת את העולם וחפצים אלה גם. כלומר לעשות טוב לאותו היבט של פוריות שקשור לכך שאני מנגע את העולם בהשפעתי. מנגע לטוב, שוטף אותו, מערבב את מיצי במיציו. הנה דודתי נוטעת עץ אל תוך ארץ ישראל שמלאה ב"שליות" שלה. וכך גם אני הולך לאכול ארוחת בוקר.