האיכות הדיאלוגית

  1. ניסיון: האיכות הדיאלוגית היא איכות של נוכחות, אופן של הוויה, אקלים נפשי, המאפיין יחיד או קבוצה של אנשים, בזמן מסוים או כדבר עקרוני יותר, שהוא חלק מתרבות דיאלוגית. בהמשך אנסה לאפיין את האיכות הזו במטרה להזכיר שיש אכן דבר כזה ושיש בו ברכה רבה. ייתכן שהקריאה בשם, הדיוק בזיהוי, והמודעות להיבטים שונים של האיכות הזו, יוכלו לעזור לה להתפתח למקום יותר נוכח בחיינו. 
  2. הזכרה: אני מנסה להזכיר, לחבר לחוויה שכבר נחוותה, ואגב כך לקרוא בשם – כן הנה, הדבר הזה, לזה אני מתכוון כשאני אומר איכות דיאלוגית. על פי רוב היא מופיעה ונעלמת מחיינו בלי שאנו ערים לה או מסוגלים לעשות משהו בקשר לכך. יותר מזה, מהיותה אופן הוויה שלם, היא ממעטת להותיר עקבות מזוהים באופני הוויה מצויים, ואנו מסוגלים להיזכר שכך חווינו בעבר, רק בזמן שאנו חווים אותה מחדש.
  3. אופן הוויה: אופן הוויה, משמע, האופן שבו אנו פוגשים את המציאות ונוכחים בתוכה. בו זמנית זו החוויה שאנו חווים במודע, המציאות המתרחשת בלא מודע, ההתייצבות המוסרית, תפיסת העולם הנמצאת ברקע, הפעולות העתידיות, והמשמעויות שלהן מבחינה מעשית וחברתית. אופן הוויה הוא לא רק איכות סובייקטיבית, אלא אופן ממשי שהעולם מתפתח בו עבורנו. 
  4. תגובתיות: באופן ההוויה ההישרדותי, המציאות מתייצבת בפני האדם כבעיה שצריך לפתור. בכי של תינוק נתפס כמשימה שדורשת את התגובה הנכונה, מבחן שצריך לענות עליו כראוי. לא לשוחח, לא להקשיב, לא לפגוש – להגיב. בשעת תגובה האדם לא מדבר עם המציאות, הוא מתפעל את המציאות. משמע, הוא עושה את מה שצריך לעשות – מסתדר.  
  5. הסתדרות: למשל, הוא אומר את מה שהוא אומר כאקט תקשורתי שנועד למצוא חן, להגן עליו, להוכיח את צדקתו. התוכן לא ממש חשוב. זהו חלק ממהלך הישרדותי שנועד למקם אותו מבחינה חברתית. הוא לא פנוי למשהו אחר, הוא במצב חירום עקרוני. אין לו זמן להקשיב באמת.
  6. תנועה לא גמורה: כשאדם מגיע למרחב דיאלוגי בתוכו או בסביבתו, הדחק להתמקם, להסתדר, מתמוסס, ומפנה מקומו לרצון לפגוש. הרצון מעודד נוכחות, יושר, אינטימיות. עם תחושת האמון באה היכולת לשחרר את הכיווץ של העצמי, ולהביא את עצמו כפי שהוא – תנועה לא גמורה, חוקרת, שואלת, מגששת, ערנית, חיה. הוא יכול להתפנות לשים עצמו בשאלה, ולצאת למסע שבו הוא לא יודע, לא שולט, לא מתפעל, אלא רק שותף יוצר, המסכים לתהליך שיתופי בו הוא נוכח רגע אחר רגע.
  7. אחריות לחירות. אמון אינו רק פונקציה של סביבה בטוחה, זו הכרעה מוסרית. בזה בדיוק העניין, שהאדם אינו רק קורבן של נסיבות, תוצר של אי-הביטחון שסביבו. אם זה היה כך היינו במעגל שבו סביבה חסרת ביטחון מעוררת באדם חוסר אמון, שבתורו רק מוסיף לתגובתיות ההישרדותית של הסביבה. אפשר לשבור את מעגל אי-האמון ההישרדותי, בהתכוונות לתת אמון – מהלך בו האדם מוותר על ההסתדרות, (להשיג מקום טוב) לטובת אפשרות הפגישה הממשית. זה מפחיד, אבל הרי לשם כך אנחנו אמיצים.
  8. מרחב דיאלוגי: כשקבוצה של אנשים חוברת יחדיו מתוך כוונה לדיאלוג, יש שיצליחו ליצר מרחב דיאלוגי שיתופי. מקום בו האיכות הדיאלוגית משפיעה מברכתה על כלל האנשים, ומהדהדת בין יחידים, מזכירה לכל אחד בחייו את האיכות הדיאלוגית. כשהדבר נעשה באופן מודע אפשר לדבר על קבוצת דיאלוג, בעקבות הפיסיקאי דויד בוהם שטבע את המושג.   
  9. 9.       חוכמה יוצרת: אולי הדבר המרגש ביותר לגבי האיכות הדיאלוגית הוא האופן שבו היא מזמינה ומאפשרת את פעולתה של החכמה היוצרת. דומה שיש במציאות תנועה יוצרת הסוחפת לכיוון של בריאות ושכלול. התנועה הזו ממיסה קיבעונות, מפרקת מבנים, משחררת דפוסים, ומלחחת את החיים בערנות וחיוניות. פעמים רבות, ובמיוחד בתרבותנו, אנו לוקחים את הצד האחר – זה של שימור, גיבוש, הרגל, בטחון, ואשליית השליטה המבקשים לתפעל את המציאות בעזרת נוסחאות מכאניות. 
  10. 10.   תקוע: הרבה מבעיות האנושות חוזרות על עצמן למרות כל ניסיונותינו לפתור אותן, ואולי בגלל ניסיונות אלו. אנו מיצרים עוד מאותם פתרונות בעזרת דפוסים ישנים, בשעה שדפוסים אלה הם עיקר הבעיה. אנחנו לא יכולים להשתמש בדפוס כדי לשנות את הדפוס – שימוש בדפוס רק משמר ומעמיק אותו. אבל אפשר להתמסר לתנועה גדולה מאתנו שתחולל שינוי. חכמה יוצרת היא לא חכמה שנמצאת בראשו של אדם, אלא האדם נמצא בתוך החכמה, ומאפשר לה להבריא אותו.
  11. 11.   סדר: על פי רוב מנסים לתקן דברים על ידי כפייה של סדר חיצוני על מציאות מופרעת. הסדר בא מבחוץ, מרעיונות שיש לנו על איך הדברים צריכים להיות. אנו מייצרים דימוי – תמונה יפה – ואחר כך עמלים לעצב את המציאות. אבל ישנו סדר המגיח מעצמו, מתוך האינטראקציה הממשית, והוא קשור לתנועה היוצרת של המציאות. התפקיד שלנו בכינונו של סדר מבריא הוא להסכים להקשיב למה שיש, להסכים לא לדעת (להודות שאנחנו לא יודעים), לשחרר את יצר השליטה, ולהיפגש ביושר ונוכחות. מתוך כך יכולה החכמה היוצרת לארגן מחדש את המציאות על פי טוהר כוונותינו ולהביאנו למקום חדש. היא לא יכולה לעשות זאת כשאנו אוחזים בסדר הישן וכופים אותו פעם אחר פעם על המציאות.
פורסם בקטגוריה שיעורים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *