אי-אהבה-עצמית

כל כך הרבה מתנקז לשאלת האהבה העצמית – ענייני בריאות וחולי ואיכות חיים, ולפעמים חיים ומוות ממש – ובכל זאת נדמה שזה הדבר האחד שאנחנו חסרי אונים בקשר אליו: איך אדם יכול לאהוב את עצמו אם כל בוקר כשהוא מסתכל במראה הוא רואה מישהו שאינו ראוי לאהבה? איזה שריר תודעתי הוא אמור להפעיל כדי להכריח את עצמו לגלות רגשות חיבה כלפי הדבר הזה שנראה לו כה מאוס לפעמים? הוא לא יכול לשקר לעצמו בעניין הזה, גם אם כלפי חוץ הוא מתאמץ ושוקד על ייפוי עצמו, בתוך תוכו הוא יודע. לא שהוא לא רואה גם נקודות חוזק, אבל הסך הכול שמתגלה לו הוא לא ראוי. אם היה צריך לבחור לאן להפנות את אהבתו, בכנות, יש יפים וטובים ממנו.

אלה העובדות, ובתור אדם ישר, הוא לא רואה מה הוא יכול לעשות בקשר לזה. האם הוא אמור להעמיד פנים, לקשט את דמותו במראה, לעסוק בהיפנוזה עצמית? זה נכון, אהבה היא הרבה בעיני המתבונן, ויש עניין של פרשנות, ובכל זאת הוא לא יכול לשנות את התגובה הראשונית, האינסטינקטיבית למראה עצמו.  

הבה נתבונן, אם כן, בכל זה לאט יותר ועמוק יותר.

ובתור התחלה לגלות שאי-אהבה-עצמית היא לא רק מקרה פרטי של אי אהבה – שכמו שאדם לא אוהב חלב, או לא אוהב ספרים מסוימים, או לא אוהב אנשים מסוימים, כך הוא גם לא אוהב את הטיפוס הזה שהוא הינו. השפה, במקום הזה מוליכה שולל, והיא מסתירה את הפנומנולוגיה המיוחדת של אי-אהבה-עצמית שאינה דומה לשום דבר אחר, ובפרט לא לעוד סוג של אי-אהבה. לאי-אהבה-עצמית יש מימד של היות חוטא. אותו "לא ראוי לאהבה" הוא חמיצות-לב. הוא שופע מבפנים ובאמת הוא נטול אובייקט. וצריך לבאר: 

המבנה של משפטי אהבה מחלק בין פעולת האהבה למושא (אותו אובייקט שאוהבים או לא אוהבים). אלא שבמקרה של אהבה עצמית, גם אם אי-האהבה נעשית בהשראה ומתווכת על ידי ה"אובייקט" (המושא), היא בכל זאת נעדרת אובייקט. כשאדם לא-אוהב-את-עצמו, אין איזה עצמו שהוא העילה והנושא של אי האהבה העומד בקצה פעולת האהבה. אי-אהבה-עצמית היא עניין שכולו פנימיות, תנועה אחת שאין לה קצה, השתקעות אל תוך הלך רוח אנרגטי.

זה לא באמת עניין שאפשר לדבר עליו מבחוץ בלשון כללית. תמיד, לאי-אהבה-עצמית יש חותם סודי, אישי, שהאוחז בה יודע בעמקי ליבו שהאופן שהוא לא-ראוי-לאהבה שונה מכל דבר אחר ובאמת באמת אין איש שחוטא יותר ממנו. בוודאי, ההיגיון יסביר אחרת, הרי הוא רואה שאין בו משהו מיוחד שמצדיק יחס שכזה. יש חוטאים גדולים ממנו. אבל ההיגיון הזה שהוא מחזיק כלפי חוץ, קורס בשפת הנפש הפנימית. שם, בשפה ההיולית של נפשו, הוא אובד בבדידותו, בטוח למדי שהוא שונה מכולם, וחטאו חמור מכל חטא.

ולא במקרה אני מכניס את עניין החטא. אדם יכול לא לספר לעצמו שהוא לא אוהב את עצמו כי הוא לא חכם כמו שהוא היה אמור להיות, כי הוא לא יפה, כי הוא לא צעיר, כי הוא לא זריז, כי הוא לא נדיב, כי הוא לא זורם, כי הוא לא שייך, כי הוא מוגבל באלף דרכים, ובאמת כל אלה הם רק קליפות לתחושה מהותית יותר של "היות רע". וה"היות רע" הזה, כאמור, אינו תכונה שמדביקים על דבר מבחוץ, זו חוויה פנימית, אקזיסטנציאלית השופעת ממרכז החוויה וללא קשר לשום דבר.

ואכן, כשאדם פועל מתוך "מנוע-אי-אהבה-עצמית" לא יעזרו כל החיזוקים החיצוניים. גם אם יוכיחו לו שהוא חכם, יפה, זריז, נדיב, וכן הלאה. עדיין יראה שלא בזכות. הדברים יפייסו מעט את נפשו, אבל בתוך תוכו הוא ימשיך להחזיק באמונה השלמה – שהיא יותר מאמונה, היא אופן של התייצבות – שהוא רע.  

הבשורות הטובות הן שדווקא ייחודה זה של "אי-אהבה-עצמית" כתהום שאין לה קרקעית ואין לה אופק, מאפשר גם את הצד השני באותה מידה של בטחון – אהבה-עצמית.

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *