בספרי "באיזה גודל רואה אותנו אלוהים" אני מספר על מפגש מטלטל
" לא מזמן עצרתי את מכוניתי בחטף לאחר שחלפתי על פני מה שנראה כזיקית ענקית החוצה את הכביש. הסעתי את המכונית אחורה אל המקום המשוער, ולאחר שיצאתי ממנה וחציתי את הכביש בעצמי, מצאתי בשולי הכביש את היצור המדהים הזה שנראה כמו זיקית אבל התברר כמשהו אחר לגמרי.
זמן מה התבוננו זה בזה בעיניים בוחנות. לקח לי זמן עד שהבנתי שמדובר באיגואנה, שמן הסתם ברחה מבעליה, אבל ברגעים הספורים שבהם התחבר הסיפור הזה בראשי הייתי חשוף לחלוטין לעוצמה הלא מוכרת של היצור הזה שלא היה שייך בשום אופן לנוף המוכר של סביבתי. יותר מכך, הייתי חשוף לגולמיותו של מפגש נטול שם, שההפתעה הכרוכה בו השרתה עלי ערנות חריפה. מתוך ערנות מעורטלת זו, כל שנותר הוא עצם המפגש. באותו רגע יכולתי לחוש מעל לכל ספק שהמפגש הזה הוא הדדי, התרגש עלי הדבר שבובר כינה "מפגש אני-אתה", ידעתי שיש שם מישהו שבוחן אותי באותה מידה שאני בוחן אותו.
כל זה ארך לא יותר מרגע אחד, שאחריו פנה היצור לדרכו. באופן שבו היפנה אלי את גבו והמשיך בדרכו אל תוך הטבע היה משום הודאה של הכרה הדדית, סיכום של מפגש שאירע, וחלף." (עמוד 14)
תאור זה, כמובן, מהדהד עם תיאוריו של בובר במפגשו עם האילן ועם הסוס בחוות סבו. הוא מצביע על מהות חמקנית – הזיקה – אותה אי אפשר לצמצם ליחסים סיבתיים (כמו בפיסיקה, שבה דברים נהדפים זה מקליפתו של זה). אלא יש כאן איזו חדירה הדדית, הדהוד, דיאלוג, הנובעים מכך שלא מדובר במפגש של שני "מָשהואים" אלא במפגש של שני מִישהואים. מפגש של שני מרכזי תודעה, אשר מכוננים בינהם זיקה. הם לא רק פועלים אחד על השני, אלא הם גם אחד בשביל השני.
המילה "זיקה" אם כן באה לציין את סוג היחס המיוחד הזה ולהבדיל אותו מיחס סתם.