ב"לחות רגשית" אני מצביע על איכות פנומנולוגיה מסוימת. היא עומדת מנגד לאיכות אחרת שאפשר לקרוא לה "יובש רגשי". לא פעם עיסוק מוגבר בחשיבה, בעיון, בצורות, מוליד את האיכות ה"יבשה" ומנגד, עיסוק בעולם הרגשי-אנושי-פואטי, ממלא מחדש את הנפש ב"לחות".
לחות רגשית מאפיינת את השכבה סימביוטית. היא נוכחת כשאנו מרגישים (גם הרגשות גם רגשות) ולא פעם יש לה גם ביטוי גופני – דמעות. בכי, צחוק. משהו ננגע, משהו זז. אות לכך שהגענו לנקודת מגע.
דומה שאיכות זו פחות רלוונטית לשכבה האינטרסנטית, אבל גם פחות רלוונטית לשכבה החירות. יש מובן שבו הלחות הרגשית היא גם החיבור שלנו לקרקע הממשות.
חירות רוחנית שמתממשת ללא המפגש הזה עם הלחות הרגשית מאבדת את קשרה לאנושי. בוודאי שהדבר נכון לגבי שכבת מאבק האינטרסים.
לכן אני מדבר על שני מעגלים – המעגל הסימביוטי והמעגל הדיאלוגי – כל אחד מן המעגלים כולל בתוכו את השכבה הסימביוטית. אם רוצים אפשר לחלק את השכבה הסימביוטית לשניים – אותו חלק שהוא חלק מן המעגל הסימביוטי, ואותו חלק שהוא חלק מן המעגל הדיאלוגי.